אנחנו יודעים כבר 400 שנה שעינויים אינם משיגים את מטרתם.
מאת מייקל שרמר, הכתבה מתפרסמת באישור סיינטיפיק אמריקן ישראל ורשת אורט ישראל 13.06.2017
הסופר והעיתונאי דניאל פ’ מניקס כתב [בספרו ההיסטוריה של העינויים] שבמהלך ציד המכשפות באירופה הזמין הדוכס של בראונשווייג שבגרמניה שני מלומדים ישועיים כדי לבחון את השימוש שהאינקוויזיציה עושה בעינויים כדי לסחוט מידע מנשים שהואשמו בכישוף. “חוקרי האינקוויזיציה עושים את חובתם. הם עוצרים רק נשים שהופללו באמצעות הודאה של מכשפות אחרות,” דיווחו הישועים. הדוכס נותר ספקן. מכיוון שחשד שבני אדם יגידו כל דבר שיפסיק את הכאב, הוא הזמין את הישועים להצטרף אליו לצינוק המקומי כדי לצפות באישה שהמענים מתחו את גופה על סד העינויים. “ראי אישה, את מכשפה על פי הודאתך,” הוא פנה אל המעונה. “אני חושד ששני הגברים האלה הם מכשפים. מה את אומרת?” ואז פקד על המענים: “סובבו את ידית הסד סיבוב נוסף.” הישועים לא האמינו למשמע אוזניהם כשהאישה נאנקה וקראה, “לא, לא! אתה צודק. ראיתי אותם לעתים קרובות ביום שבת. הם יכולים להפוך את עצמם לעזים, לזאבים ולחיות אחרות… כמה מכשפות הולידו להם ילדים. לאישה אחת יש אפילו שמונה ילדים מהם. לילדים היו ראשים של קרפדות ורגלים של עכבישים.” הדוכס פנה לישועים מוכי התדהמה ושאל: “האם כעת עלי לענות אתכם עד שתודו?”
אחד הישועים האלה היה פרידריק שפיי, שבעקבות הניסוי החריף הזה בפסיכולוגיה של העינויים הוציא ב-1631 את הספר Cautio Criminalis (מילולית: אמצעי זהירות לתובעים). הספר מילא תפקיד בהפסקת השיגעון של ציד המכשפות והדגים מדוע עינויים אינם כלי יעיל בהשגת מידע שימושי. זאת הסיבה, בנוסף למרכיבים האכזריים שלהם, שעינויים אסורים בכל המדינות המערביות ובהן ארה”ב, שהתיקון השמיני לחוקתה אוסר על “עונשים אכזריים ובלתי שגרתיים.”
ומה בדבר השיטה לחלץ מידע באמצעות כיסוי הפנים בבד רטוב? זה לא עינויים אלא שיטת “חקירה מתוגברת“, נכון? כשהעיתונאי המנוח כריסטופר היצֶ’נס עבר חקירת מים כזאת בשביל אחת הכתבות שהכין לכתב העת ואניטי פייר, הוא הוזהר (במסמך עליו נדרש לחתום) שהוא עלול “להיפגע מפציעות (פיזיות, רגשיות ופסיכולוגיות) חמורות ותמידיות ואפילו למוּת. בין השאר, הפציעות או המוות עלולים להיגרם כתוצאה מתגובה של מערכות הנשימה והעצבים בגוף.” על אף שהיצֶ’נס היה נץ פוליטי בנושא הטרור, הוא סיכם את ההתנסות כך: “אם חקירת מים אינה נחשבת עינוי, אז שום דבר אינו יכול להיחשב עינוי.”
ואף על פי כן, מה בדבר תרחיש “הפצצה המתקתקת” שאמורה להתפוצץ בעיר ראשית ובידנו מחבל שיודע היכן היא מוטמנת. האם אז יהיה זה מוסרי לענותו כדי לחלץ ממנו את המידע? אין ספק שסבלו ומותו של יחיד מוצדקים כשהם מצילים את חייהם של מיליונים. הלא כן? הבה נקרא לכך “תיאוריית העינויים של ג’ק באוור.” בסדרת הלהיט הטלוויזיונית 24, השחקן קיפר סאת’רלנד מגלם דמות של סוכן חשאי תוקפני הנלחם בטרור ושהשקפת העולם שלו, הדוגלת בכך שהמטרה מקדשת את האמצעים, הופכת אותו לתומס דה טורקמדהמודרני. בכל התרחישים האלה, באוור (ואנחנו, קהל הצופים) יודע שהוא לכד את המחבל המחזיק במידע מדויק על הזמן המקום שבו תתרחש התקפת הטרור הבאה. אנו בטוחים גם שבאמצעות המידה המתאימה של כאב הוא יחלץ את המידע המודיעיני הנכון בדיוק בזמן למניעת האסון. אבל זאת פנטזיה הוליוודית. במציאות, ייתכן (אם כי לא בטוח) שהעציר המצוי בידנו הוא מחבל, שייתכן (אם כי לא בטוח) שבידיו מידע מדויק על התקפת טרור, ושהוא יסגיר (אם כי לא בטוח) את המידע המודיעיני הדרוש לנו, בייחוד אם המניע שלו הוא להפסיק את העינויים.
בניגוד לכך, במחקר שהתפרסם ב-2014 בכתב העת לפסיכולוגיה קוגניטיבית יישומית, בכותרת “שאלות המי, מה ומדוע באיסוף מודיעין אנושי“, ראיינו עורכי המחקר 152 חוקרי מודיעין ומצאו ש”השיטות הנפוצות ביותר לחקירה הן שיטות של בניית אמון ויחסי קרבה. שיטות אלה משיגות את התוצאות היעילות ביותר, בלי קשר להֶקשר ולמטרה המוגדרת של החקירה. הדבר נכון במיוחד בהשוואה לשיטות חקירה עימותיות.” במחקר אחר באותו כתב עת ומאותה שנה, שכותרתו “חקירה של עצירים בעלי ערך גבוה“, דגמו החוקרים 64 אנשי מקצוע ועצירים ומצאו ש”עצירים נוטים יותר להסגיר מידע בעל משמעות… ולעשות זאת בשלבים המוקדמים יותר של החקירה, כשהחוקרים משתמשים בטכניקות של בניית אמון.”
ולסיום, דוח ממצה שפרסמה ועדת המודיעין של הסנאט האמריקני ב-2014 מפרט ניתוח של מיליוני מסמכים פנימיים של שרות הביון האמריקני (CIA) הקשורים לעינויים של חשודים בטרור. הדוח מסכם ש”השימוש שעשה ה-CIA בשיטות החקירה המתוגברות שלו לא היה יעיל להשגת מידע מודיעיני או שיתוף פעולה של העצירים.” הדוח הוסיף ש”עצירים רבים של ה-CIA המציאו מידע והביאו למודיעין שגוי.”
מחבלים הם דבר אמיתי. מכשפות אינן אמיתיות. אבל בין אם מדובר במציאות או בדמיון, עינויים אינם פועלים.
16 תגובות
תיקון: לאסף במקום ליוסי.
ליוסי, חשוב על הנקודות הבאות:
. הצדקתך את מעשי אסד נשיא סוריה שלפי פרסומים עינה ורצח עשרות אלפי שבויים.
. החשוד יגרום לבזבוז זמן יקר ע”י מסירת מידע לא נכון על זהות המכונית החשודה.
. כששקול הדעת מוכתב על ידי פחד, הטעות מובטחת, טוהר המניעים בספק, אובדת השליטה במחשבות, המעשים יגרמו ליותר נזק מתועלת, האנושיות תאבד.
. כל מעשה אכזריות אל-אנושי יהיה מוצדק ע”י הנוסח: “אם לא…, אז ימותו מיליונים”; אם לא יפותחו תרופות חדשות על בעלי חיים(או שבויים), אז..
העקרון הוא שהמטרה איננה מצדיקה את הדרך. הדרך היא מבחן, משיג את מטרתו מבלי לאבד את אנושיותו צלח, מאבד את אנושיותו כשל.
לעולם לא לאבד את האנושיות, את המצפון, לעולם לא להכנע לאיומים ופחד מכל סוג ומידה, זהו המבחן.
שלא עומד במבחן, משרת חרוף של אנוכיותו ואינו שונה במאומה מאויביו.
מדובר בויתור על האגו ובהקרבתו על אנוכיותו המעוורת, התוצאה לא משנה, תהיה התוצאה אשר תהיה. המוסרי נכון להקריב רק את עצמו.
שנכון מראש למעשי אכזריות ותהיה המטרה מוצדקת בעיניו ככל שתהיה, שלא מבחין בין סימומו ע”י האגו השאפתן והאנוכי לבין עצמו האמיתי, איננו שונה מהרשעים שבאויביו.
בקיצור – פעולה מוסרית היא פעולה שנקייה מפחד ושנאה.
בואו לא נהיה תמימים, טובת הכלל עדיפה על טובת הפרט. הרי גם כלא זה סוג של עינוי ובכל זאת זה קונסנזוס.
אם כך חוסר ההסכמה הוא על דרגת העינוי ולא האם מותר לענות.
בואו נניח שזוג מחבלים יצאו לפוצץ רבי קומות באזור המרכז. האחד נתפס והוא מסרב להסגיר את צבע וסוג הרכב בו נמצא המחבל השני שכרגע בדרך למגדל הבא.
לא ניתן לדובב את המחבל בדרכי נעם. אם יש כאן מישהו שחושב שמוסרי יותר לתת למאות אזרחים להתפוצץ ומלבד שלא יענו את המחבל? אם כן כנראה יש לו בעיה עם המצפן המוסרי.
רוב התגובות כאן בכתבה הן פנאטיות. את הפנאטיות קל לזהות משום שהפאנט מכיר רק בדרך אחד ואינו מוכן לשמוע על אופציות אחרות מלבד זו בה הוא מאמין. אני לא אומר שעינויים זה תמיד הפתרון אבל האנושות היא מגוון של אנשים על חלקם יחסי אמון עובדים ועל חלקם עינויים יעבדו טוב יותר. הכל תלוי במקרה ובאישיות.
אסי, ענישה בעינויים בשידור חי אינה אסורה רק בגלל שהמשפט אינו נקמן אלא נועד רק לשמירה על הציבור מפני “מסוכנים” ו/או הרתעה לאחרים. ענישה בעינויים אסורה בעיקר מפני שהדבר היחיד שהיא תעשה לציבור זה להפוך להיות “צמא דם” ואלים. אנחנו איננו רוצים לענות בשידור חי בשבילנו ובשביל ילדנו שלא יושחתו בצפיה באלימות כפי שעשו דעאש בהריגות ההמוניות בפומבי בפני ילדים. זה מה שהיית רוצה שילדך יראו? הרצון שלך לענות בשידור חי הוא לא צורך בלהראות לשאר העולם שיש מעשים שלא יעברו בשתיקה אלא נקמנות גרידא. ומסוכנת מאוד לחברה.
בכלל, ומה עם מעצר, השפלת עציר, חקירות בשעות הקטנות של הלילה כשהוא עייף ועוד המון טכניקות של “לשבור” את העציר עד שהוא יודה באשמה?
אחד מהחוקים ההגיוניים שבהלכה שאני לא מצליח להבין איך לא נכנסו למשפט המודרני הוא “אין אדם משים עצמו רשע”. וזה כל כך הגיוני. רק שהחוקרים (בכל העולם המערבי) מאוהבים היום כל כך בנסיון “לשבור” את החשוד במטרה לגרום לו להודות (לא רק לגרום לו לספר דברים שיובילו אח”כ למציאת ראיות), שזו הפכה למדיניות הרווחת בחקירות. אין הבדל בין עינויים פיזיים לעינוי נפשי ככל שזה נוגע לחקר האמת, אלא רק כפי שצוין בכתבה על מנת לקבל פרטים שאפשר אח”כ לאמת (חשוד בטרור שמוביל לפצצה מתקתקת זו הדוגמא הקיצונית), אבל לא להודאה. ולדעתי המשפט המודרני חייב לקבל את המשפט בהלכה היהודית בענין, ולקבוע ש”אין אדם משים עצמו רשע”, אלא אם כן הובילו אותו לכך בדרכים לא קובנצוינליות.
יהודה, יפה כתבת.
–
אין כאכזריות סימן היכר לאי-שפיות, שכל החוקרים המענים לדורותיהם, שהציווי “הקדוש” “המטרה מקדשת את האמצעים” נר לרגליהם, הצטיינו בה יותר מקורבנותיהם.
הדבר נכון בתחום הניסויים בבעלי חיים, ובכל מקרה שהאי-שפיות משתלטת על האדם שהופך עבד לאנוכיותו ואכזריותו, שמנוכר לעצמו ולמהותו שאהבה היא.
חן חן ניסים,
לפעמים יש דברים אפלים שלא מקובלים על שנינו….
חג שמח!
יהודה
יהודה
יפה כתבת!
נוסטרדמוס
מה שאמרת הוא הסתה לרצח. שמור על הפה המטומטם שלך!
ממצאים “ראיינו עורכי המחקר 152 חוקרי מודיעין ומצאו ש”השיטות הנפוצות ביותר לחקירה הן שיטות של בניית אמון ויחסי קרבה. שיטות אלה משיגות את התוצאות היעילות ביותר, בלי קשר להֶקשר ולמטרה המוגדרת של החקירה.”
מסקנה “אבל בין אם מדובר במציאות או בדמיון, עינויים אינם פועלים”
יכולת הסקת המסקנות של הכותב טעונה שיפור רציני
ממצאים “ראיינו עורכי המחקר 152 חוקרי מודיעין ומצאו ש”השיטות הנפוצות ביותר לחקירה הן שיטות של בניית אמון ויחסי קרבה. שיטות אלה משיגות את התוצאות היעילות ביותר, בלי קשר להֶקשר ולמטרה המוגדרת של החקירה.”
מסקנה “אבל בין אם מדובר במציאות או בדמיון, עינויים אינם פועלים”
יכולת הסקת המסקנות של הכותב טעונה שיפור
ב-30 ביוני 1948, הוצא להורג מאיר טוביאנסקי, קצין צה”ל ועובד חברת החשמל הירושלמית, אשר הואשם על לא עוול בכפו, כפי שהתברר בדיעבד, בריגול נגד ישראל במהלך מלחמת העצמאות. טוביאנסקי הועמד בפני בית דין שדה, הורשע והוצא להורג בהחלטה יחידה מסוגה בתולדות מדינת ישראל.
לא רק שאסור לענות עצירים כדי לסחוט מהם הודאה, אלא גם אסור להוציאם להורג אפילו על פי הודאתם. טוביאנסקי היה ממונה על מסירת המקומות החשובים שאמורים לקבל חשמל בתקופת המלחמה הוא הואשם שמסר לאוייב מקומות אלה, אבל זה היה תפקידו למסור לאנגלים את המיקום. כשהאשימו אותו בבגידה הוא הודה שזה דבר שהוא ביצע והתנצל בבכי שפגע בבטחון המדינה הצעירה. בנו הצעיר שאביו”מרגל” סבל כל ילדותו מהתנכלויות עד שהובנה גודל הטעות שנעשתה למשפחת טוביאנסקי והמדינה התנצלה בפני משפחתו.
לכן אני כועס על אלאור עזריה אל תהיה מאשים,שופט, ומוציא לפועל גזר דין מוות שעליו החלטת ,אפילו של מחבל נאלח. אצל טוביאנסקי עוד עשו משפט שדה לפני שהוציאו אותו להורג. לאלאור עזריה זה היה מיותר.
ההסטוריה מליאה סיפורים כאלה . אין לגזור פסק דין ללא משפט הוגן וחסר עינויים מכל סוג.
נא להגיב בעדינות
יהודה
עופו מפה !! קישתה!!
קיצונים עלובים.
אחלה כתבה. אבל עינויים עובדים בריבוע.
הכותב חא מודע אולי שמידע שחולץ בעינויים הציל ממות אנשים שהוא מכיר.
מדינה שיש לה מוניטין של עינויים לא נדרשת לענות כי הפושע מדבר רק מהפחד. בדוק
נכון לא צריך לענות מחבלים מחסלים על המקום כדור בראש ושתיים בחזה
ומה לגבי ענישה?
בן אדם שהתגנב בשקט לבית ושחט את יושביו, ילדים והוריהם.
בית כלא לא מספיק לו! מוות רגיל לא מספיק לו!
יש אנשים שצריכים למות בעינויים ובשידור חי כדי להעניש אותם וכדי להראות לשאר העולם שיש מעשים שלא יעברו בשתיקה