מחקר שנעשה בעזרת מודלים מתמטיים עדכניים ומסמכים היסטוריים, מצביע על תוכניות בריאות קהילתית ויישום ריחוק חברתי כהסברים הסבירים ביותר להתמוטטותה המפתיעה והמסתורית של מגיפת טיפוס בגטו ורשה
מאת:האוניברסיטה הטכנולוגית של אוסטרליה תרגום: זיו עדאקי
נוכח צפיפות חסרת תקדים, רעב ורבים החיים ברחוב – התפרצותה של מחלה מידבקת אמורה להיות כמעט בלתי ניתנת לעצירה, אבל במלחמת העולם השנייה, רופאים יהודים בגטו ורשה עצרו אותה. ילדים החיים ברחוב בגטו ורשה, 1941, NIEZNANY/UNKNOWN/PUBLIC DOMAIN
מחקר שנעשה בעזרת מודלים מתמטיים עדכניים ומסמכים היסטוריים, מצביע על תוכניות בריאות קהילתית ויישום ריחוק חברתי כהסברים הסבירים ביותר להתמוטטותה המפתיעה והמסתורית של מגיפת טיפוס בגטו ורשה, שתוארה על ידי הניצולים באותה עת כנס.
בעיצומה של מגפת הקורונה, היסטוריונים ואפידמיולוגים מבקשים ללמוד מהתפרצויות עבר של מחלות מידבקות ומצאו התפרצות כמעט מתריסה שכזאת בגטו ורשה, בפולין שתחת הכיבוש הנאצי, בעת מלחמת העולם השנייה. בעודם מתמודדים עם צפיפות קיצונית, רעב ותנאים תברואתיים מחרידים, הצליחו היהודים הלכודים בגטו לשלוט בהתפשטות הטיפוס והצילו כ-100,000 איש. מחקר חדש, המראה כיצד הצליחו לעשות זאת, הוא תמונת ראי למאמציו של העולם היום, בתנאים שאמורים להיות פשוטים לאין-ערוך.
לאחר שכבשו את פולין, כלאו הנאצים יותר מ-450,000 יהודים בגטו ורשה, בשטח של כ-3.4 קמ”ר. לצורך ההשוואה, במנהטן כולה חיה רבע האוכלוסייה בשטח גדול פי 17. אפילו במחנות הפליטים הצפופים ביותר היום יש יותר מרחב פר אדם.
“גטו ורשה היה בית גידול מושלם בעבור חיידק הטיפוס להתפשט בו, והוא אכן פשה באוכלוסיית היהודים כמו אש בשדה קוצים,” אמר פרופ’ לוי סטון מאוניברסיטת RMIT בהצהרתו.
אכן, כ-30,000 מתושבי הגטו מתו מטיפוס, אבל פי שלושה שרדו. יתר על כן, המגפה נעצרה הרבה לפני שהדביקה את רוב האוכלוסייה. ולא פחות ממדהים, שיעור ההדבקה צנח דווקא כשהיה צפוי לזנק, לנוכח החורף הקשה של 1941–1942.
“רבים חשבו שזהו נס,” אומר סטון, שחבר למדענים מכל העולם כדי לחקור את התפשטות הטיפוס. בכתב-העת Science Advances הוא הראה כיצד מדע ובייחוד ההתגייסות של הרופאים היהודים, הם שהביאו לידי עצירת המגפה. אף שהמחלה שאנו מתמודדים עמה היום שונה מהטיפוס, התפרצות הטיפוס הובסה באמצעות שיטות אפידמיולוגיות דומות לאלו שאפידמיולוגים מקדמים היום: תכניות תברואתיות, בידוד עצמי וריחוק פיזי.
והיבט מכריע, אלו שנכלאו בגטו נשמעו להמלצות הרופאים.
סטון הצליח להגיע למסקנות האלה בזכות ההתעקשות של רופאי הגטו לתעד את המתרחש. התיעוד הזה הוא מקור המידע המהותי ביותר שיש בידנו על השפעותיו של רעב, אבל המידע שטמון בהם על מגפת הטיפוס טרם נחקר בשיטות אפידמיולוגיות וסטטיסטיות מודרניות.
“שהיתי שעות על גבי שעות בספריות בכל העולם בחיפוש אחר מסמכים או פרסומים נדירים שבהם אוכל למצוא פרטים על אודות ההתערבויות שיושמו ועל שיעורי המגפה עצמה,” אומר סטון. הוא מצא עדויות על מאות הרצאות שנשאו רופאים לפני הציבור בגטו על חשיבותם של היגיינה אישית, בידוד עצמי כשחולים וריחוק פיזי לעצירת התפשטות הטיפוס, כמו כן, אוניברסיטה מחתרתית לרפואה הכשירה סטודנטים לרפואה בבקרת הדבקה.
הטיפוס השתולל גם בערים באוקראינה, שם יהודים נכלאו גם כן, ובאחת מהן, שרהורוד, הוא נעצר ברגע שהחל ייצור סבון והוטמעו שירותי ניקיון, הדבר תומך בטענתו של סטון.
סטון ושותפיו לכתיבת המאמר מציינים שהנאצים השתמשו בטיפוס, המאיים על בריאות הגרמנים, כהצדקה לכינוס היהודים בגטו, ולאחר מכן גם לשליחתם למחנות ההשמדה. “זו דוגמה ליכולתה של האנושות לפנות כנגד עצמה, על בסיס עקרונות אפידמיולוגיים מונחי גזע, רק בשל הופעתו של חיידק,” הם כותבים. לנוכח מגפה שבאופן לא-פרופורציונלי גורמת למותם של מיעוטים אתניים, אין אנו רשאים להניח שזוועות כאלה הם נחלת העבר.
הניתוח ההיסטורי מדגיש את החשיבות הקריטית של שיתוף פעולה וגיוס פעיל של קהילות במאמצים להביס מגפות ומגפות כמו COVID-19, במקום להסתמך בכבדות יתר על רגולציה ממשלתית.
