ירייה בחשיכה

אילזה – התקווה האחרונה של האנושות
פורסם ב”עולם המחר” גליון מס' 1
מאת ורנור וינג'

שמה היה אילזה.
מכל היצורים שנוצרו אי-פעם על כדור-הארץ — הייתה בעלת אורך
החיים הרב ביותר. היצור האחרון שיתקיים! צב עיקש עשוי לחיות
שלוש מאות שנים. עצים מסויימים ביערות-עד, עשויים לחיות ששת
אלפים שנים. אבל אורך החיים המתוכנן של אילזה היה יותר ממאה
מאות שנים.

למרות שמוחה היה עשוי מתכת וג'רמאניום, רוויים ארסניק, וליבה
היה ענן זעיר של פלאסמת מימן, — הייתה אילזה בתחילת חייה יצור
מיצורי כדוריהארץ. היא יכלה להרגיש, לשאול שאלות, וכפי שגילתה
במשך מאות השנים החשוכות לפני סופה — היא יכלה גם לשכוח.
הזיכרון המוקדם ביותר של אילזה היה שבריר זעיר של מודעות, פחות
מחמש עשרה שניות, מישהו, אולי אפילו בהיסח-דעת, עורר אותה
להכרה כשישבה בראש טיל השיגור שלה.
הייתה זו שעת לילה. השיגור היה קרוב מאוד. הטיל הענק עמד
בחשיכה, זוהר בצבעי הכסף והלבן שלו, לאור הזרקורים שהציפו את
האיזור באור בהיר.

עינה החדה של אילזה סרקה את האופק בתנועה מהירה – הזוהר
המסנוור לא הפריע לה. בצפון הבחינה בשורה של שלושים כני-
שיגור. על חלק מהם היו טילים, אחרי היו נטושים ומיושנים. כולם
היו חשוכים – מלבד זה של אילזה עצמה. במרחק שלושת אלפי מטר
במערב, ראתה אורות נוספים. הבזקי יריות מנשק אוטומאטי ניראו
מדי פעם.

במזרח; זהר קצף-הים מול חופי האי מריט. שבריר הזכרון הסתיים.
בזמן השיגור לא הייתה אילזה בהכרה. אבל תמונה זו נישארה לנצח
כזיכרון הבהיר ביותר, הבלתי מובן ביותר; במוחה.
כאשר התעוררה: היתה במסלול נמוך סביב כדור-הארץ. עינה היחידה
הייתה מותקנת מאחורי טלסקופ רב עוצמה; והיא יכלה לספוראת
הציפורים בלהקות שעופפו מאתיים קילומטר מתחתיה. או להבחין
בכוכבים מרוחקים וצפופים, שניראו לבני-אדם ככוכב אחד גדול.
אילזה נישארה במסלול זה במשך שנה. שנה של מיבחנים ובדיקות.
תחנת חלל קטנה מאויישת עקבה אחריה, שידרה שורה אינסופית של
הוראות, תרגילים, בדיקות. אילזה נדרשה לבצע תצפיות, לחשב
חישובי מסלולים, להימנע מהיתקלות בעצמים ביויכוכביים אחרים על
סמך נתוני יסוד מסויימים שהועברו אליה מתחנת החלל המלווה אותה.
תקלות יזומות הועמדו בפניה, חוקי-המשחק היו משתנים תוך כדי
החישובים -,והיא הייתה צריכה להתמודד עם בעיות מכל סוג שניתן
היה להעלות על הדעת האנושית. הפיתרון לכל בעיה היה חייב להימצא
תחת לחץ של זמן, לחץ שעלול להיות קריטי מאוד – בתנאי אמת!
אחד מהדברים הראשונים שלמדה היה, שיש לה, נוסף לזיכרון האישי
שלה – גם זיכרון מתוכנת. ספרייה של נתונים, עובדות, דרכי פעולה
אפשריות. המידע שהיה טמון בזכרון המתוכנת היה מקיף ומדוייק
הבעייה שלה הייתה, כפי שלמדה עד מהרה, לבחור אתהנתון ואת
התכנית המתאימים מתוך הזיכרון, ולהתאים אותם לתרגילים שהוצבו
בפניה, היא יכלה לשנות את התכניות המוכנות בהתאם
לצרכים, ובהתאם לנתונים שניתנו לה, לאט לאט למדה להתגבר על
המיכשולים, לבחור את הפיתרון הנכון לכל בעייה, ולבסוף היתה
טובה יותר מכפי שתכננו המדענים שבנו אותה. היא יכלה למצוא, תוך
שניות, פיתרון לכל בעיה שהוצגה לה, גם כאשר הוגבלה ואולצה
להשתמש רק בחלק זעיר ממוחה.
בשלב זה נעזבה אילזה לנפשה. היא עדיין לא ידעה את מטרתה
האמיתית.

למרות זאת, הייתה בה סקרנות עמוקה. היא רצתה לראות, ללמוד כמה
שיותר על העולם ממנו יצאו בוניה. את רוב זמנה בילתה בהתבוננות
למטה, אל כדור-הארץ. ניסתה להבין מה ' קורה בכתמים הלבנים,
הכחולים והמעוותים שנשקפו לעינה הטלסקופית. היא הצליחה לעקוב
בקלות אחרי טילי האספקה ששוגרו לעברה מבסיסי השיגור באיי-מריט
ובאיקונור. במשך התקופה שוגרו והצטרפו למסלולה סביב הארץ יותר
ממאה טילים נילווים כאלה. הגלילים הלבנים, העבים, הותקנו סביבה
יחדיו, על גבי מסגרת ענקית דמויית קורי-עכביש.
עתה היה גופה בן עשרת המטרים חבוי מאחורי מערכת סבוכה של
גלילים וקורות מחברות, שנמתחו מאתיים מטרים מאחריה. הזיכרון
המתוכנת שלה סיפר לה כי המישקל הסופי של גופה יהיה 22,563,901
טון. בדיקות פשוטות שערכה הוכיחו לה שמיספר זה הוא אכן מדוייק
– ושבנייתה הושלמה. תוך זמן קצר הורכבו למוחה מכשיר, הקישור אל
גלילי ההנעה. היא חשה כאילו ניתן לה גוף חדש. היא יכלה להרגיש,
לראות, ולהשתמש בכל אחד ממאה מיכלי הדלק וחמישה עשר כורי
המיזוג האטומיים שהרכיב,את המערכת כולה. עתה הבינה כי היא
מסוגלת לבצע באופן מעשי את כל מה שחישבה בתקופת הלימודים שלה,
כאשר היתה מוח בלבד- ללא עוצמה.
הרגע הגדול הגיע לבסוף. הוראות מסלול הגיעו דרך קשר המייזר, מן
הלווין המאויש. החישובים הדרושים ארכו שניות בודדות בלבד.
התשובה שהגיע אליה היתה נכונה &#;8211 אך היתהתחילתה של דרך
ארוכה. לא היה בה רמז קל שבקלים למה שצפוי לה לאילזה, לאחר
שתתחיל את מסעה, היא שייטה בקלילות, בגובה מאתיים קילומטרים,
עינה ממוקדת על צפון היבשת האמריקאית,ממתינה להוראת ההפעלה,
שהייתה אמורה להגיע מהלוויין המאוייש,. אבל היא לא סמכה על
בני-האדם, ועקבה בעצמה אחר השעון. זה מכבר החליטה לקחת את
ההפעלה על עצמה – במקרה שתחול תקלה כלשהי אצל בני-האדם
המפעילים אותה מרחוק.
מאתיים מטר מאחוריה, עמוק במבוך המיכלים והכורים, חשה אילזה
שדות מאגנטיים ניכנסים לפעולה, פלאסמת מימן נוצרת, תגובה
גרעינית מתעוררת, אות נוסף מתחנת-החלל, וחומך מניע זרם מסביב
לעשרה כורים.אילזה וגופה הענק יצאו לדרכם,

התאוצה עלתה במהירות. מצלמות הוידיקון הראו לה את הארץ המצטמקת
מאחוריה.הבעירה נימשכה חצי שעה, אילזה שלטה בכל שלב ושלב של
התרחקותה מכדור הארץ. יכולת השליטה של תחנת-החלל האנושית הלכה
וגוועה, עד שהיא נותרה בודדה לגמרי.

אילזה והמאיץ, בודדים בחלל. מתרחקים מכדור-הארץ במהירות של
יותר מעשרים קילומטרים בכל שנייה. נפילתה של אילזה לעבר השמש
החלה. משך אחד-עשר שבועות נמשכה הנפילה. לא היה לה הרבה מה
לעשות. להשגיח על הכורים. לשמור על מגן-השמש במקומו הנכון ביחס
לשמש, בהתאם להתקדמותה. לדווח לכדור- הארץ. אולם, בהשוואה
לחייה שלאחר מכן – הייתה זו תקופה של פעילות מטורפת.
נפילה בת אחד-עשר שבועות, לעבר מאסה גדולה כמו השמש – יכולה
לגרום לדבר אחד בלבד – צבירת מהירות עצומה! בשעות יותר ממאתיים
וחמישים קילומטר בשנייה. לו הייתה טסה מכדור-הארץ לירח במהירות
זו – הייתה עושה את הדרך בחצי שעה.
ארבעים וחמש דקות לפני המעבר ליד השמש- לפני נקודת הפריהליון,
הנקודה הקרובה ביותר לשמש – ניתקה אילזה את השלב הראשון ואת
מגן השמש יחד עימו. עתה נותרה עם השלב השני, שהיה מבודד בשיכבת
מגן עבה. היא חשה את הלחץ בתוך מיכלי הדלק מתחיל לעלות. עינה
הייתה מכוונת לכיוון ההפוך מן השמש. אבל מצלמות הוידיקון נתנו
לה תמונה מעוררת ייראה של כדור-האש הענק אליו התקרבה עתה
במהירות עצומה.

שבע עשרה דקות לפני פריהליון. אילזה יצרה קשר מייזר עם הארץ.
עתה היה גופה שלה חשוף לזוהר השמש. מיכלי-הדלק של המאיץ עמדו
על סף התפוצצות. אילזה התקשתה לשמור על טמפרטורת הגוף שלה,
למנוע מעצמה נזק בלתי ניתן לתיקון. חמש עשרה דקות לפריהליון.
הפקודה מכדור-הארץ הגיעה – להתחיל את ההצתה. אילזה הישוותה את
הפקוח עם נתוניה שלה – הפקודה הייתה מוקדמת מדי. שלוש עשרה
שניות מוקדם מדי. התייעצות עם הארץ תיקח לפחות שש-עשרה דקות.
היא חייבת להחליט תוך ארבע שניות. כל אחד מיצירי כפיו הקודמים
של האדם היה פועל לפי הפקודה האנושית, ומביא לסיומה
הקאטאסטרופאלי של משימתו. אבל לא אילזה. עצמאות הייתה תכונה
טבועה בה עמוק. היא ביטלה את פקודת האדם, דחתה את ההצתה עד
לרגע הנכון – לפי חישוביה שלה. חצי הכדור הצפוני של השמש חלף
תחתיה. קרוב כליכדי כאילן היא נוחתת עליו הצתה. תאוצתה של
אילזה הוגברה באחת. בשבריך השנייה בו הייתה קרובה ביותך
לפריהליון – מקום בו הייתה אמורה להתרסק על פני השמש הלוהטים –
קיבלה את התנופה מהמאיץ האטומי שלה, מן המסלול האליפטי עברה
למסלול שונה, היפרבולי, ולאחר שלושים דקות החלה להתרחק מהשמש
במסלולה החדש, מתרחקת בכל שנייה בשלוש מאות ועשרים קילומטרים.
מיכלי-הדלק הריקים של המאיץ היו עתה מאחוריה'' בינה ובין השמש,
והצלו על גופה הלוהט. לאט לאט חשה את הטמפרטורה יורדת, חוזרת
למידה הנורמאלית. דקות לאחר ההצתה, הודתה הבקרה כלאחר-יד
בטעותה. כלאחר-יד לא בגלל שבני כדור הארץ לא התחרטו על טעותם.
או שלא הודו בליבם לאילזה על שתיקנה אותה. למעשה, מספר ניכר
של אנשים איבד, בגלל טעות זו, את כל מה שהיה להם עוד לאבד.
סיכון תיקוותו האחרונה של המין האנושי אינו דבר של מה בכך.
אבל, פשוט מאוד – יוצריה של אילזה לא האמינו כי היא מסוגלת
להעריך התנצלות או הערכה מצידם. הם המשיכו להתייחס אליה כאל
מכונה ותו לא.

עתה הייתה אילזה מתרחקת מבאר המשיכה של השמש. אחד עשר שבועות
עשתה את דרכה מכדור-הארץ לשמש. אבל תוך פחות משבועיים הגיעה
חזרה לאותו מרחק, מעברה השני של השמש. מהירותה הייתה עדיין
יותר ממאה קילומטר בשנייה – מהירות שנותרה מדחיפת כוח-המשיכה
של השמש. לולא היו משתמשים בתרגיל באר-כוח-המשיכה של השמש, היו
צריכים להצמיד לה מאיץ גדול פי חמש-מאות. או שזמן המסע היה
מתארך פי- שלוש. היה זה המירב שיכלו בני האדם לעשות עבורה –
בהתחשב בזמן שנותר להם.
* * *
כך החל מסע מאה מאות השנים, אילזה נפרדה מהמאיץ המרוקן והמשיכה
לבדה, דיסקית עבה, שנים-עשר
מטך רוחבה, חמישה מטך עוביה, טלסקופ גדול בולט מקצה האחד, ארבע
שנות-אור מתחתיה ראתה את יעדה. אלפא-סנטאורי. לעין האדם
העירומה ניראה היעד ככוכב אחד גדול. אבל עינה של אילזה
יכלה להבחין בשני הכוכבים שהרכיבו אותה האחד זוהר פחות ואדום
יותר ממשנהו. היא מדדה בזהירות את מצבה ביחס אליהם והגיעה
למסקנה כי הכיוון בו היא מתקדמת הוא כל-כך טוב – עד שהתיקון
הראשון במסלולה צריך להיעשות רק בעוד אלף שנים. משך חודשים
רבים שמר כדור-הארץ על קשר מייזר עם אילזה. היו מציבים בפניה
בעיות, ומתעניינים בשלומה.
התישדורות שלהם היו נוגעות ללב – מכיון שאפילו לו הייתה מספרת
להם כי היא לא בסדר, לא היה דבר שיכלו לעשות עבורה'' התועלת
היחידה שצמחה להם מהקשר הזה הייתה תשובותיה על שאלותיהם, בכל
מה שקשור לחלל שמסביב לה, הייתה נותנת להם תשובות על מסלולי
כוכבים ושאר בעיות שהציקו למין-האנושי זה שנים.
תוך פחות משנתיים הייתה אילזה מרוחקת מהשמש יותר מכל כוכב לכת
ידוע. השמש הפכה לכוכב נוסף בין אלפי הכוכבים שמאחוריה. וכאשר
הייתה מעבירה תשדורת לכדור-הארץ – היו עוברות שמונה שעות עד
שהיגיעה ליעדה,
אירוע מוזר קרה, במשך שלושה שבועות, החלה השמש לזהור בעוצמה
גדולה פי עשר מאשר קודם לכן, השינוי לא היה גדול – היה זה הרבה
פחות ממה שהאסטרונומים היו מכנים נובה, אולם המיקרה הטריד את
אילזה, בדרכה שלה, משך זמן רב, היום בו הגיעה השמש לזוהר החזק
ביותר, היה היום
האחרון בו היה לה קשר עם כדור-הארץ, קשר זה לא חודש שוב, עתה
שינתה אילזה את מצבה כדי להתאים את עצמה למאות השנים הריקות
שניצבו לפניה. מוחה התפצל לשלושה מוחות
עצמאיים. הפיצול תוכנן על ידי בוניה, והתבצע בשלמותו. עתה היה
כל מוח מסוגל להשלים את המשימה כולה בכוחות עצמו. אולם, לפני
כל החלטה חשובה, היה צורך בהסכמה של לפחות שניים מהמוחות. במצב
מפוצל זה איבדה אילזה מעט מבהירות המחשבה שהיתה לה בזמן שילוחה
לחלל. אבל

כמעט כלום לא התרחש במסע הבין-כוכבי. הסכנה היחידה הייתה
התנוונות של המוח – וכדי להתגבר עליה היו שלושת המוחות cוחנים
זה את זה. מלבד התרגילים שהיו מציבים זה לזה, היו המוחות
בודקים את המערכות השונות ביסודיות שאינה יודעת שובעה.
הדבר היחיד שלא היו בודקים באופן סדיר – הוא הזיכרון המתוכנת.
מתכנניה של אילזה חשבו שבדיקות כאלה מסוכנות יותר לזיכרון
הרגיש מאשר השנים העוברות. הייתה זו טעות למרות ביטול אישיותה,
ולמרות משימות התחזוקה שהוטלו עליה, הקדישה אילזה חלק ניכר
מזמנה להירהורים ביקום המשתרע מכל עבריה. היא גילתה את מערכות
הכוכבים הבינאריות, התבוננה באורות הזעירים מקפצים הלוך ושוב
לאורך מאות השנים העוברות. לגביה, הפך היקום ליצור בעל חיים
משלו. לכל כוכב היה מסלול עצמאי, ואילזה הייתה מחשבת מראש את
פרטיו ובודקת לאורך מסעה אם לא טעתה בחישוביה. מעולם לא טעתה.

מדי פעם הייתה פונה ומסתכלת בסול. בשמש. אפילו לאחך עשך מאות
שנים הצליחה להבחין בצדק ובשבתאי. היו אלה מבטים של אהדה, של
געגועים. לבסוף הגיע הזמן לתיקון המסלול. משך מאה שנים חידדה
את מדידותיה ואת תצפיותיה והגיעה לדרגת הניווט הגבוהה ביותר
אליה יכלה להגיע. התיקון הדרוש היה מיזערי – אבל הכרחי.
בלעדיו הייתה מחמיצה את מערכת סנטאורי, היא הפעילה את הרקטה
הזעירה; שנועדה למטרה זו, בדיוק בשנייה הייעודה, להפתעתה גילחה
כי הכוח שהיא יכולה להשיג מהפעלה זו; קטן בשלושים אחוז מהכוח
המתוכנן!
היה עליה לבצע שלוש הצתות כדי לבצע את התיקון במסלולה, במשך
חמישים השנים הבאות למדה את הבעייה. היא בדקה את החיבורים מאות
פעמים. ואפילו הפעילה את הרקטה מספר פעגמים למיקרו-שניות.
מעולם לא הצליחה להבין כיצד שדדו אותה השנים מכוחה. אבל היא
הצליחה לחשב, כי כאשר תגיע לסנטאורי – יהיה לה מחצית מהכוח
המתוכנן! למרות זאת, ידעה – היא תוכל לבצע את התצפיות הדרושות
על שני כוכבי המערכת.
אך לפני שסיימה את בדיקת מערכת ההנעה, גילתה אילזה בעייה
נוספת, הבעייה החמורה ביותר בפניה עמדה או תעמוד אי פעם;:
היא שכחה את משימתה,
משך מאות השנים נמחקה לאיטה התבנית המאגנטית, שהיוותה את
הזיכרון המחוכנת שלה. התכניות בהן השתמשה פחות מכל, נעלמו
ראשונות. כאשר ניסתה אילזה להוציא תכניות אלה ממאגר הזיכרון,
בנסותה לפתור את בעיית הרקיטה שלה – גילתה כי אינה מסוגלת
להגיע לתכנית שהגדירה את משימתה. אילזה ניחשה, כי לאחר שתשתמש
בתכניות שהורו לה כיצד לבצע נחיתה על כוכב זר – היה עליה לבצע
משהו נוסף. אבל התכנית של המשהו הנוסף הזה – הייתה מחוץ ליכולת
ההשגה שלה!
אילזה הייתה סבלנית. כל עוד הייתה במסלול מעופה, לא הוטרדה על
ידי משימתה הסופית. המשימה המרוחקת כל-כך בעתיד.אבל היא עשתה
כל שביכולתה כדי לשמר את התכניות שנותרו בזיכרונה. היא גילתה
כי מדי שבעים שנה עליה להעביר את התכניות מהזיכרון המתוכנת
לזיכרונה האישי, ולהחזיר אותן חזרה. כך נמנעה מחיקתן. בכדי
למנוע טעויות, הטילה על כל אחד משלושת מוחותיה לבצע את הפעולות
במקביל, והייתה משווה את התכניות מדי פעם. יותר מזה, אילזה
החלה לבדוק את גופה שלה, כדי למצוא רמזים שיעזרו לה לגלות את
מטרתה, בחלק מגופה מצאה חומר בלתי מזוהה, היא הייתה אמורה
לשמור חומר זה בטמפרטורה של מעלות אחדות מעל לאפס המוחלט. מלבד
מדי החום, וזרועות מתכת ללא שימוש ניראה לעין – לא היה לה כל
קשר לחלק זה של גופה. היא ניסתה לנתח את תכולת האגף הזה – אך
ללא הצלחה. התוצאה היחידה אליה הגיעה, היתה כי חלק זה מכיל מים
קפואים; ובתוכם מספר גופים זרים. מהם גופים אלה – לא יכלה
לדעת. התכניות בזיכרונה לא איפשרו לה לנתח את מהות הגופים
הזרים האלה.
אילזה המשיכה לרחף, הזמן שיעבור עד לנקודה הקריטית הבאה
במסלוה, ארוך יותך מרוב ההסטוריה האנושית על פני כדור-הארץ,
* * *

בחלוף המאות, התחילה להבחין בשני הכוכבים שהיו יעד מסעה. היא
הייתה עדיין מרוחקת מהם, פי שלושים וחמישה ממרחק כדור-הארץ
מהשמש. אפילו לעינה החדה, ניראה הכוכב הבהיר בין השניים אייבל
– כמו גוש ארוך מטושטש, בעל צורה כדורית, אילזה הסבלנית החלה
לסקור את צמד הכוכבים. ואת סביבתם, ביסודיות ובקפדנות
האופייניים שלה. חמש שנים צפתה באייבל. חמש שנים נוספות צפתה
בכוכב הצמוד אליו – בייקר. חמש עשרה פעמים חזרה על מחזור זה.
בתום התקופה, גילתה לפחות כוכב-לכת אחד במסלול סביב בייקר.
וכוכב אחד נוסף: במסלול סביב אייבל. היא ידעה כי ייתכן ואין
אלה אלא גושי גאז עצומים – אבל הייתה בטוחה שתמצא עוד גופים
במסלול סביב אייבל ובייקר. נותרו לה תשע מאות שנים כדי להגיע
למערכת אלפא-סנטאורי.
אילזה גילתה עוד כוכב הסובב את אייבל. כוכב המרוחק מאייבל מרחק
דומה למרחק כדור הארץ מהשמש שלו, סול. חמש עשרה שנים נוספות
חלפו, והיא גילתה כוכב הסובב את בייקר. אילזה העריכה שתוכל
לחקור את שני הכוכבים האלה, למרות הבעיות הבלתי-צפויות
שהתעוררו משך המסע הארוך. יכולת הניווט שלה הייתה עדיין מעולה,
ותאפשר לה לבדוק ביסודיות את שני גרמי השמיים החדשים שגילתה.
תיקון המסלול הבא נערך שלוש מאות חמישים שנה לפני ההגעה
המשוערת למערכת סנטאורי. התיקון דחה את מועד ההגעה בארבעה
חודשים. בצורה כזו, תעבור בקירבת הכוכב אותו רצתה לבדוק, כאשר
תיכנס למערכת סנטאורי. במיקרה שלא תינחת עליו – יפעל עליה כוח
המשיכה של אייבל ויהדוף אלתה למסלול סביב בייקר. התכנית הייתה
מושלמת.הכוח שנותר לאילזה ברקיטת, ההנעה שלה היה מצומצם ביותר
עתה, אם לא תצליח בניסיון ראשון לבצע את התכנית – לא תצליח
לבצעה לעולם, לא היה מספיק כוח כדי לחזור על הסריקה במערכת
סנטאורי יותר מפעם אחת,
* * *

אילזה המשיכה לחקוך את הכוכבים המתקרבים אליה, היא גילתה עוד
ארבעה כוכבים סביב אייבל, ושלושה סביב בייקר אבל רק השניים
הראשונים, שנתגלו לעינה לפני שנים, התאימו לדרישות – נמצאו
במרחק הנכון מן השמש שלהם.
שמונה עשר חודשים לפני מגע, אילזה הבחינה עתה בירחים סביב
אייבל ,2 עכשיו יכלה לקבוע במדוייק את תכונותיו של כוכב הלכת
הזה, במרחק זה יכלה לבצע גם אנאליזה של האטמוספירה שלו, שני
המועמדים שבחרה היו עשירים בחמצן, על בייקר 2 היה מחסור מסויים
באדי-מים. אייבל ,2 לעומת זאת היה בעל צבע כחלחל ירוק,
והאטמוספירה שלו הכילה כמות רבה של תירכובות פחמימניות. שתי
תכונות אלה היו חשובות – לפחות לפי הזיכרון הפגום שנותר בה,
המאות הצטמקו לשנים, לחודשים, ולימים,אילזה הייתה בטווח עשרה
מיליון קילומטר בלבד ממטרתה הראשונה, אייבל .2 מאחוריו זהר גם
בייקך .2 ממתין לתורו. אבל תשומת-ליבה של אילזה התרכזה באייבל
,2 עתה בחרה אתר-נחיתה שניראה לה מתאים. וכיוונה את עצמה אליו.
אם יהיה צורך בנחיתה – עליה להיות מוכנה לכך. שתיס עשרה שעות
לפני מגע, אילזה ערכה בדיקה אחרונה של תת המוחות שלה. מבטלת את
כל המעגלים הלא תקינים. ומאחדת את מוחה ליחידה אחת; המנצלת את
כל מה שנותר שמיש. לאורך המאות; יצא מכלל שימוש שליש מהציוד
שהותקן בה. אילזה כבר לא הייתה מה שהייתה פעם. מחשבתה כבר לא
הייתה כה בהירה כמו בזמן בנייתה. אולם, עם איחוד מוחותיה, היתה
חכמה הרבה יותר מאשר בזמן המסע, כאשר היי מפוצלים לשלושה. היא
הייתה זקוקה ליכולת מוגברת זו, כי בשעות ובדקות שנותרו לה יהיה
עליה להחליט החלטות רבות יותר מאשר אי-פעם!
שעה אחת לפני מגע, היעד זוהר מולה, סהר כחול-לבן, ההולך וגדל
מול עינה, אתר הנחיתה היה ליד אופק הכוכב, אבל המשימה החשובה
ברגעים אלה הייתה לא הנחיתה – אלא הבדיקות הביוכימיות, זה מה
שהורו לה התכניות שנותרו,תקינות בזיכרונה, היא סרקה את הסהר
הזוהר, מחפשת כתמים ירוקים על אדמתו. ואז החלה לערוך את
הבדיקות המסובכות, שנועדו לאתר חומצות אמיניות של קרקע הכוכב.
מדי שנייה חמישית, הקדישה שנייה אחת לבדיקת צפיפות האטמוספירה
וניתוחה. הבעיות ניראו יותר מסובכות אפילו מהבעיות שהציבו
בפניה אמניה, לפני אלפי שנים.
חמש דקות למגע, המרחק – פחות הבאות עליה להחליט אם לבצע נחיתה
או לא, משימת עשרת-אלפי השנים עמדה בפני הרגע הקריטי שלה,
אילזה ידעה – ברגע שהיא נוחתת – לא יהיה המשך למשימה, הנחיתה
תהיה פעולתה האחרונה, בלי המאיץ הענקי, שנתן לה את הדחיפה
הראשונה ממערכת השמש, אין היא אלא מוח, שמאחוריו גוש של מים
קפואים, אם תחליט לעבור את אייבל ,2 יהיה עליה לנצל את רוב
הכוח שנותר בה כדי להגיע לבייקר .2 שלושה-עשר חודשים לאחר מכן
תתקרב לבייקר, וייתכן שיהיה בה מספיק כוח כדי להגיע לבייקר 2
עצמו. אבל,אם תיווכח שבייקר 2 אינו מארח טוב – לא תהיה דרך
חזרה. יהיה עליה לנחות על אדמתו – או להמשיך במסלול
בינכוכבי-אינסופי, אילזה שקלה את הבעיה משך שלוש שניות.
על כל קני המידה שהצליחה לזכור. בייקר 2 ניראה צהוב מדי ויבש
מדי. אילזה פנתה בתשעים מעלות ושיחררה מעצמה את הרקיטה הקטנה,
שגרמה לבעיות רבות כל כך, בו בזמן שילחה לחלל גם את הטלסקופ
הגדול ששירת אותה בנאמנות שנים רבות כל כך. היא ריחפה – גוף
אחיד, שלם. דיסקית לבנה מחודדת בצדדיה; שניס עשר מטך קוטרה,
חמישה-עשר טון של חומר.
היא פנתה שוב לאחור:מביטה בכיוון ממנו באה, עתה לא יכלה לראות
כמו קודם – ללא הטלסקופ, היתה עינה היחידה חסרת תועלת כמעט,
אבל היא יכלה להבחין בשמש ממנה הגיעה. היא תהתה פעם נוספת על
מהות החומר שנעלם מהזיכרון המאגנטי שלה.
* * *
חמש שניות, אילזה עצמה את עינה וחיכתה,.המגע.החל בתאוצה בלתי
מורגשת כמעט, אבל. תוך שניות הופעל על.אילזה כוח חזק יותו מכפי
שהכירה אייפעם, התאוצה העצומה לא השפיעה על יכולתה לחשוב,
בגופה לא היו, חלקים נעים ולא חללים ריקים, מלבד הכור הגרעיני,
כמובן, הבעייה העיקרית הייתה לשמור על הכיוון – מכיוון שאם היא
משנה; ולו במעט; את זווית החדירה, היא עלולה להישרף, היא לא
ידעה זאת, אבל היא חזרה על טכניקות הנחיתה בהן השתמש האדם לפני
עידנים רבים,
אבל אילזה הייתה צריכה לפזר בחלל כמות של אנרגיה קינטית הגדולה
פי שמונה-מאות מאשר הייתה צריכה לעשות חללית מסוג “אפולו” במאה
העשרים. למשל. התמרון שלה היה מסוכן פי שמונה מאות מחזרת חללית
“אפולו” לכדור-הארץ. אבל: למתכנניה של אילזה לא היתה ברירה.
הם לא יכלו לצייד אותה ברקיטות בלימה חזקות מספיק למטרה זו,
הדרך היחידה שעמדה בפני המתכננים ובפניה של אילזה, עכשיו –
הייתה לבצע את הנחיתה בקשת ענקית: להיבלם על ידי אטמוספירת
הכוכב החדש, וכוח-המשיכה שלו,.
אילזה הייתה חייבת לנצל כל מילימטר של מוחה, להכניס את עצמה
לגובה ולזווית הנכונים. מהירותה ירדה בקצב עצום. כל שנייה
איבדה חמישה קילומטרים לשנייה ממהירותה. זה היה המאקסימום בו
יכלה להישאר בהכרה. סנטימטרים ליד גופה, זהר ' האוויר
בטמפרטורה של חמישיס אלף מעלות.כדור האש שהקיף אותה האיר את
האוקיינוס שמתחתיה'באור יום. התאוצה התגברה. אילזה חשה את אחד
' מענפיו של מוחה ניכנס להלם. אבל היא ידעה – אם חישוביה
נכונים, ' נותרו לה פחות מחמש שניות.

היא הגיעה למרחק שישים קילומטרים מעל האדמה: ויצאה חזרה לכיוון
החלל, עכשיו הייתה מהירותה שבעה קילומטך בשנייה בלבד. במסלול
קשתי ארוך: חזרה אילזה אל האטמוספירה של אייבל .2 אילזה פתחה
את עינה בהגיעה לגובה עשרים-אלף מטר. היא סרקה את העולם שמתחת
הזה. וירעה כי הניווט שלה היה מושלם. הכתם הירוק היה בדיוק
במקום הנכון. זה היה יכול להיות רגע של ניצחון היסטוריאם רק
הייתה זוכרת מה עליה לעשות לאחר הנחיתה.בעשרת אלפים מטרים;
שיחררה אילזה את מיצנח הדאייה המתוחכם שלה, הפלאסטיק
הנוקשה.ניפרש מאחוריה: ונפילתה הפכה לריחוף. איטי, אילזה רחתה
כי היא נמצאת מעל ערבה גדולה. מנוקדת פה ושם בחורשות.

השעה הייתה קרובה לשקיעה; וצללים ארוכים נמתחו על הקרקע.אלפיים
מטרים. נותרו לה שמונה קילומטרים של ריחוף וירידה הדרגתיים לכל
היותך. לפניה ראתה יער קטן: לידו נחל צר חוצה את השממה. שארית
דחוקה של זיכרון אבוד אמרה לה כי זוהי נקודה מתאימה. היא משכה
בכבלי המיצנח. והחלה לרדת למטה הנחיתה התבצעה לאיטה. על דשא
לח. עמוק. ירוק. המיצנח הענק כיסה את גופה החרוך: והיא נראתה
כמו סלע ענק המכוסה מעט צמחייה.

המסע. שעבר מאה מאות שנים וארבע שנות-אור הסתיים.

* * *
אילזה ישבה באור הדימדומים והקשיבה הקול היה מימד בלתי מוכר
לגביה.
יצורים זעירים מתחפרים בחוריהם; הנחל הזורם לידה. זימזום עמום
במרחק. החשיכה ירדה. וערפל קל עלה מההעמק. אילזה ידעה שבא הקץ
למסעותיה. לעולם לא תזוז יותר.יקרה מה שיקרה, היא תישאר במקומה
לנצח, זאת הייתה התכנית, לבטח, היא הכירה מספיק את מנגנון המוח
שלה, וידעה כי חלק ניכר ממנו נהרס בנחיתה, היא לא תתקיים יותר
ממאה או מאתיים שנה. יקרה מה שיקרה.

מה שכן הטרח את אילזה, היתה הידיעה משימתה לא הושלמה. החלק
החשוב ביותר
שלה נותר בלתי מבוצע. אם לא תשלים המשימה; יהפוך ההימור הענק
של האנושות
להפסד הגדול ביותר ביקום. אפשרות זו הדבר היחיד שהפחיד את
אילזה. היא
בנוייה כך.

היא חזרה שוב על כל הזיכרונות ששרדו אחרי מאות ואלפי השנים.
אחרי הנחיחה היאחקרה שוב את גופה בצורה מעמיקה, הרסנית כמעט.
בדרך בדיקה שלא העזה לנקוט בה,כאשר הייתה מרוחקת מיליוני
קילומטרים ממטרתה. שום דבר חדש, לבסוף הגיעהלמיכל-המים
הקפואים. היא לא תוכל לשמור על הטמפרטורה הקבועה שלה יותר
משלוששנים. מצבה היה קשה. היא ניזכרה בזרועות המתכת ;עדינות
וחסרות התועלת שבלטוממיכל הקרח. הייתה לה רק ברירה אחת.
הטמפרטורה בתוכה התחילה לעלות, הקרח ליד הכור הקטן שלה; נמס
ראשון, אי שם בתוך הגוש הקפוא החלה אחת מזרועות המתכת להשתחרר
מקפאונה, הזרוע הקפיצית החלה להתיישר, ומעגל חשמלי נסגר וניכנס
לפעולה, אילזה גילתה כי בוניה חשבו על אמצעי זהירות אחד נוסף,
האמור להבטיח את השלמת המשימה, בבסיסו של גוש הקרח היה זיכרון
נוסף, עתה היתה לאילזה גישה גם אליו, מתכנניה ידעו כי אפילו
אם יחשבו על כל הסכנות העלולות להתעורר – תמיד יצוצו מכנות
אחרות, עליהן לא חשבו. לכן התקינו באילזה את הזיכרון הנוסף.
הזיכרון שיישאר מנותק וקפוא עד לרגע האחרון. ייחודו של זיכרון
זה בהיותו אופטי ולא מאגנטי. השנים לא יכלו להזיק לו.

אילזה ידעה כל זאת; ברגע בו נוצר המעגל החשמלי. עתה ידעה גם מה
עליה לעשות. החלה לחמם מיכל גלילי. שהכיל תמיסה אמביוטית
קפואה. הטמפרטורה אליו צריכה התמיסה להגיע; ידעה, היא 37 מעלות
צלסיוס.
ממקום אחסנה ליד המיכל: העבירה איקרואורגאניזם יחיד אל תוכו.
תוך דקות היתחיל לפעפע דם.

* * *
השעה הייתה שעת בוקר מוקדמת, קור ורטיבות שלטו באפילה, אילזה
ניסתה לחקור את זיכרונה החדש עוד ועוד &#;8211 אך לא מצאה דבר
נוסף, הוראותיה ניתנו לפי מפתח זמן, כך שלא תקדים לבצעדברים,
לפני המועד, אילזה עברה על הידוע לה, ניתחה את הנתונים &#;8211
והגיעה למסקנה – ההוראה הבאה תתקבל אצלה
בעוד תשעה חודשים.
https://www.hayadan.org.il/BuildaGate4/general2/data_card.php?Cat=~~~306117768~~~71&SiteName=hayadan