סיקור מקיף

הכל שאלה של שליטה/ד"ר יחיעם שורק

נראה כאילו המרכז החלופי לירושלים ולמקדש, תחילה יבנה ואחר-כך אושא, שפרעם, בית שערים ועוד שלט באופן ממלכתי על הציבור היהודי

ד"ר יחיעם שורק

המעיין בספרי לימוד, בכתבים אנציקלופדיים ואף בספרי מחקר, גם הרציניים שבהם, ייחשף מול תמונת מצב מעוותת, אם כי קל ל"התאהב" בה. זו מציגה את עם ישראל לאחר חורבן הבית השני והרס המקדש, מתכנס סביב המרכז ביבנה, בניהולו של רבן יוחנן בן זכאי וממשיך לתפקד לאורך תקופה ממושכת, כשמאחורי אותו ציבור נצברות "שנות ניסיון" של מרידות, נשיאים מתחלפים, שלטון רומי, גליות (הלמ"ד בחיריק והו"ו בשורוק) בין משבר להתאוששות ועוד.
נראה כאילו המרכז החלופי לירושלים ולמקדש, תחילה יבנה ואחר-כך אושא, שפרעם, בית שערים ועוד "(עיינו במאמרי הקודם) שלט באופן ממלכתי על הציבור היהודי, משפטית-הלכתית, פוליטית, חברתית, כלכלית-פיסקלית ואפילו תרבותית-דתית, ולא היא! אז מה היה לנו? מרכז ירושלמי חרב, מרכז סנהדראי ביבנה וציבור יהודי לא קטן ש"פשוט" "הצביע ברגליו".
כדי להבין את הרקע לתמונת מצב זו עלינו לחזור לאחור, לתחילת ימי הבית השני, כדי לקרוע צוהר לבעייתיות הנידונה. ימי הבית השני נפתחים בשעה שמגיעים מבבל/פרס קבוצות מתוך גולי יהודה, כשהמפורסמות שבהן היו המונהגות על ידי עזרא ונחמיה. הללו הגיעו מארץ רחוקה וביקשו לכפות, להשליט את מנהיגותן על יהודי יהודה, שלא גלו, ושחלקם הגיעו ממקומות מרוחקים ובזמנים מרוחקים, כמו השומרונים. נוצרה איפוא בעייתיות של הנהגה, אשר נשענה על הכידונים הפרסיים ובאופן זה שלטה על יהודה. הצלקות, מן הסתם לא התאחו מעולם.
עם שקיעת השלטון הפרסי וראשית השלטון ההלניסטי הטלטלה יהודה בין גורמים מעומתים על בסיס של אוריינטציה פוליטית (פרו-תלמית ופרו-סלאוקית), סוציו-כלכלית ואף חברתית-תרבותית. מרד המקבים זעזע לא מעט את כל המערכות אז בארץ, ועל אף שהוקמה הממלכה החשמונאית, על כידוניה של הממלכה הסורית, קשה להניח שתקופת הנהגתה היתה שקטה וסוגה בשושנים ובוורדים.
בתקופת המעבר בין המאה השניה לראשונה לפנה"ס משתלטת רומא על יהודה ומני אז ניתנה יהודה תחת פיקוחה. ההנהגה ביהודה, שכללה את הכהונה הבכירה והאריסטוקרטיה (למעט בתקופת שלטונם של הורדוס וצאצאיו), ניהלה מערכת של שליטה מרכזית פחות או יותר ביהודה, ולא מעט בזכות תמיכתה של האימפריה הרומית.
ה"עסק" מתחיל להתפרק מראשית המאה הראשונה לספ' ואילך: בית הורדוס מאבד את תקפותו ויהודה, החל משנת 6 לספ', הופכת להיות פרובינקיה רומית. היא אמנם מהווה חלק אינטגרלי מהפרובינקיה הסורית הגדולה, אלא שבכל מקרה היא מוגדרת כמשועבדת לרומא. רצה ה"גורל" ומשנים אלה ממש נשלטת האימפריה הרומית על ידי שושלת קיסרית, היוליו-קלאודית, שהצטיינה באי-יציבותה ובתופעות כמעט פסיכוטיות של קיסריה, כגון נירון וקליגולה. האוירה ביהודה קשה מכל הבחינות – פוליטית, כלכלית, חברתית ותרבותית-דתית – וזו גם התקופה של צמיחת הנצרות, כעוד כת אמונית, משיחית, המלבלבת בימי צרה ומצוקה.
זו גם התקופה של התחזקות הקבוצות הקנאיות, המשיחיסטיות, ההזויות כמו "הפילוסופיה הרביעית", ששימנו את התשתית להתפרצות המרד ברומאים.
באוירה זו איפוא התקשתה מאוד ההנהגה היהודאית לתפקד, והיא מצאה עצמה, נגררת שלא ברצונה ובטובתה, למרידה כנגד הרומאים.
המרד נמשך כשש שנים וחולל ביהודה ובגליל משבר כלכלי, חברתי ופוליטי חסר תקדים. שיאו של המשבר התקפל בחורבנו של המקדש. צריכים להבין את גודל חשיבות תיפקודו של המקדש בחיי הפרט והחברה כדי לאמוד את גודל הזעזוע שפקד את החברה בשעה שחרב. המקדש היה לב-לבה של החברה ומרכזה האולטימטיבי. הוא שימש מוקד פוליטי, כלכלי, חברתי, ועל הכל תרבותי-ודתי. וחורבנו היה בהחלט מכה אנושה לפרט ולחברה. צריכים להבין כי המקדש תפס מקום מרכזי בחיי העם, בבחינת דבק כוללני. עבודת הקורבנות בבסיסו ותופעת העליה לרגל היוו חזות מפוארת וחשובה לתיפקודו. הקרבנות שהוקרבו בו: קורבנות התמיד, הציבור והיחיד, שימשו מעין חוזה מחייב בין העם לבין אלוהיו, ובשעה שחרב המקדש נדמה היה כאילו השמים נופלים על ראש העם. חשוב להבין כי הציבור התקשה להבין את עצם נפילת המקדש וחורבנו, ושאל את עצמו: מדוע ולמה זה קרה. במקורות חז"ל אנו מעומתים, בפעם הראשונה בהיסטוריה היהודית (אם נוציא מן הכלל את התרסותיו של איוב), נוכח טענה קנטרנית ומתגרה מול האל: מדוע עשית לנו מה שעשית?
ראוי להבין כי המכה הנוראה שחש הציבור, הן בארץ והן בתפוצות, כי ללא מקדש, אין קרבנות, וללא קרבנות אין מחילה על החטאים, ובדור של אנשים מאמינים זו בהחלט מכה אנושה, כמעט סופנית.
אין לנו עדויות חותכות באשר להתאבדותם של יהודים כתוצאה מן החורבן, או לפחות ניסיונות להתאבדות, אלא שעדויות מספרות חז"ל חושפות אותנו נוכח מעין מחשבות כאלה, כגון "אשרי האיש אשר לא נולד, או אשר נולד וימות, ואנחנו החיים, אוי לנו, הרואים במצוקת ציון … אתם האיכרים אל תזרעו עוד … ואתם החתנים אל תבואו לחופתכם … ואתן הנשים אל תתפללנה ללדת … אחרי אשר האם הזאת (ירושלים והמקדש) שוממה ובניה בשבי הלכו" (ברוך הסורי, י' 6 ואילך). במקום אחר, מעידה התוספתא כי "משחרב בית המקדש רבו פרושים (מתנזרים) בישראל, ולא היו אוכלין בשר ולא היו שותין יין" (תוספתא סוטה ט' 15-11).
אין ספק שהאוירה ביהודה לאחר החורבן היתה קשה ביותר ולמרות שרבן יוחנן בן זכאי הקים מרכז חלופי לירושלים ולמקדש ביבנה, בבית-הוועד (המעין סנהדרין), לא יכול היה לרכז אליו את העוצמה האדירה שהיתה לירושלים ולסנהדרין בימי הבית, אם כי, כאמור, מעמד זה התרופף והתכרסם במהלך עשרות השנים שקדמו למרד הגדול. ראשית – יבנה איננה ירושלים; שנית – אין מקדש ביבנה; שלישית – רבן יוחנן בן זכאי איננו משושלת הנשיאות המסורתית-המיתולוגית, אלא מעין אוזורפטור; רביעית – המצב הקשה הכוללני שהשתרר ביהודה ובשאר מרכזי המרד לאחר החורבן; חמישית – היהודים איבדו את מעמדם המשפטי שאיפיין אותם עד המרד והם הפכו, כחלק מן הענישה הרומית, ל"דדיטיקיי", היינו נתינים משוללי רוב זכויות; שישית – המרד, חרף התכנותו "הגדול", לא התנהל בכל הפרובינקיה ומתוך כך יצר מאליו, לאחר סיומו, "כתמים" גיאוגרפיים של תומכי המרד ושל מתנגדיו; שביעית – כשלון המרד יצר לא מעט תחושות של אכזבה אשר נזרקו לפתחה של ההנהגה היהודית, אם כי ממש שלא באשמתה; שמינית – האכזבה יצרה תשתית פסיכולוגית של הישענות על המרכזים העירוניים, היוונים-רומיים, ששם יותר בטוח ושם ניתן למצוא מקלט ומפלט.

כל הנקודות הללו מסתכמות למסקנה אחת, כוללת – נוצר משבר של הנהגה. כלומר, על אף מפעלו המיוחד של רבן יוחנן בן זכאי ביבנה, איבדה ההנהגה היהודית, מה שכבר הורגש בשנים שקדמו למרד הגדול, את אפקט ההנהגה על הציבור היהודי בכל חלקי הפרובינקיה. גם בשעה שירש לימים רבן גמליאל, משושלת הנשיאות המסורתית, את ההנהגה ביבנה, הוא התקשה מאוד לתפעל את מערכת ההנהגה על הציבור היהודי בארץ. אמנם הותקנה סנהדרין ביבנה והיא עסקה בנושאים חשובים של הוראת הלכה (חקיקה), דיון בסוגיות שונות (אקדמיה), שיפוט עליון ואכיפה (ביצוע), אך קשה מאוד להניח כי הציבור היהודי ברחבי הפרובינקיה אכן כופף ראשו והתנהג על פי ההוראות והנורמות שיצאו מיבנה.

מאין אני מגיע למסקנה כזו, שיש עימה לא מעט מרדנות "חצופה" בכל מה שידוע לנו ונראה כמעט כתמונת מצב אקסיומטית: לאורך כל התקופה אנו עדים לחילוקי דעות קשים בין המרכז הסנהדראי ביבנה לבין מוסדות מעין מקבילים שפעלו בקהילות היהודיות השונות ברחבי הפרובינקיה. מדובר בעיקר במוסדות משפטיים. ספרות חז"ל יודעת לספר על מוסדות משפטיים והרכבים משפטיים תחת הכותרת של "בתי דין של הדיוטות". מי הם אותם הדיוטות? אלה אינם חכמים מוסמכים מטעם הסנהדרין, ומי הם אותם חכמים מוסמכים? מדובר בתלמידי חכמים שלמדו תחת הנהגתם והשגחתם של חברי סנהדרין מובהקים. הללו הוסמכו עם הזמן להורות, לחוקק, לפרש ולשפוט, והיו אמורים לייצג נאמנה את אסכולת מוריהם-מנחיהם (חכמי הסנהדרין) ברחבי הארץ.
אלא מה? משאלת לב לחוד ומציאות לחוד: היהודים בקהילות השונות בארץ לא הסכימו, ולעיתים בלשון המעטה, להיות נשלטים על ידי אסכולות סנהדריות, שהיו בדרך כלל נוקשות יותר וקשוחות.
כתוצאה מכך התפתחו מסגרות קהילתיות של חכמים בלתי מוסמכים, הדיוטות, אשר היוו תחליף מקומי זמין, נוח, מקובל, ליברלי יותר במקום החכמים הסמוכים, שלוחי המרכז ביבנה. עד כמה תופעה זו רווחה והציקה כמובן לחברי הסנהדרין, בשל אלמנט השליטה, יעיד המקור הבא: "מי שאינו מומחה (חכם מוסמך) וראה את הבכור ונשחט על פיו (למרות שנמצא בו מום), הרי זה ייקבר (פסול לצריכה) וישלם (זה שאינו מומחה) מביתו (מכיסו). דן את הדין, זיכה את החייב וחייב את הזכאי, טימא את הטהור וטיהר את הטמא, מה שעשה עשוי, וישלם מביתו. ואם היה מומחה לבית הדין (חכם מוסמך), פטור מלשלם" (בכורות ד' ד'). לפנינו מקור, אחד מני רבים, המצביע על שורש הבעיה: ההתמודדות הבלתי נגמרת בין תופעת ההנהגה המקומית והשיפוט המקומי, לבין השיפוט המרכזי, שלוח הסנהדרין. הסנהדרין, כדי לכפות את רצונה, דרשה להעניק מעמד סטוטורי מיוחד למוסמכיה. היינו: טעית, לא נורא, הינך פטור מכיסוי הנזק! אינך מוסמך, חובה עליך לשלם. ברור שהוראות ממין זה היו יותר בבחינת משאלת לב מאשר הוראה מחייבת.

הצלחת ההנהגה המקומית, הבלתי מוסמכת, עוררה בדרך כלל הסתייגות ותרעומת של חברי המרכז. האחרונים לא בחלו לעיתים בהשתלחות בוטה נוכח תופעה זו. באחת העדויות, מפרשנים חברי הסנהדרין קטע מספר דברים שהוראתו: "לא תכירו פנים במשפט", כלומר – לא תעשו איפה ואיפה אלא תנהגו בדין צדק – ומשליכים אותו על הדיינים המקומיים, ואומרים במפורש: "זה (המכיר פנים במשפט) הממונה להושיב דיינים. שמא תאמר: 'איש פלוני נאה, אושיבנו דיין. איש פלוני גיבור, אושיבנו דיין … איש פלוני היליניסטון (בקי בתרבות יוון, בשפתה ובחוכמתה), אושיבנו דיין'. נמצא (כתוצאה מכך-) מזכה את החייב ומחייב את הזכאי". בטקסט זה, מבלי משים, נקבו המבקרים והמסתייגים, חכמי הסנהדרין, באידיאליזציה של התרבות ההלנית ומתוך כך באידיאליזציה של היושבים-בדין על-פי משאלת הלב היוונית. לא יכול היה ליטול חלק, לא בהנהגת העיר, עיר הפוליס, לא בהגנה עליה ולא באיוש משרות חשובות בתוכה, כגון ישיבה בדין, ללא חינוך גימנסיוני, שהוא למעשה ספורטיבי ופילוסופי, ומכאן הביטויים "נאה", "גיבור" ו"היליניסטון". ביטויים אלה היו דווקא תעודת שבח וכבוד, ולא בסיס לגינוי, כפי שמבקשים חכמי סנהדרין להבליט במשמעות השלילית. כאילו אם השופט נאה, חזק וידען בתרבות יוון הוא מוסמך לשפוט, ולא היא. הנתונים הנ"ל היוו רק חלק, אם כי חשוב, באיפיון דמותו של השופט. מדובר במקרה זה ביהודים מתיוונים, שהיוו אטרקציה מבחינת כוח המשיכה כלפיהם של היהודים שחיו באותה עיר מסויימת. חכמי הסנהדרין ניהלו כנגד תופעה זו ודומותיה מאבק עיקש, מלחמת חורמה נחושה, ו"במלחמה-כמו-במלחמה" נקטו חברי הסנהדרין בהשתלחות בוטה כנגדם, כמובן גם מתוך קנאה. כלומר, אם השופטים הללו מתאפיינים רק בכוחם, ביופיים ובידענותם בתרבות היוונית, מכאן ששיפוטם אינו צודק ומוסרי, והם מזכים את החייבים ומחייבים את הזכאים. רק גישה צרת אופק זו מלמדת עד כמה המרכז ביבנה היה חרד באשר לאובדן השליטה שלו על היהודים בכל רחבי הפרובינקיה.

אובדן השליטה של המרכז בקהילות היהודיות השונות מסביר את התופעה של "חצר נודדת", כשהנשיא בליווית חכמי הסנהדרין היה פוקד מדי פעם יישובים וקהילות ברחבי הארץ. מהלך זה נועד לבסס שליטה על ידי הפגנת נוכחות ומעורבות בתהליכים חקיקתיים, כמו לומר "מי הבוס כאן", ולעיתים אף ניסיונות להדיח מנהיגים יהודיים מקומיים, שלא מונו מטעם הסנהדרין, מה שלא עלה כל כך יפה ומצביע על אובדן שליטה של המרכז ביהודי הפרובינקיה.

בימי רבן גמליאל מתנהל מיני-מרד ברומא. תודוס, ראש הקהילה היהודית ברומא, ביקש להנהיג ברומא מעין קרבן פסח. משנודע הדבר לרבן גמליאל שיגר אליו משלחת אחת של חכמים, ואולי אף שתיים, ולכל היותר נזף בו, אך לא הוריד אותו מתפקידו. ההתנסחות הזהירה שבה נוקטים שלוחיו של הנשיא מול תודוס ברומא מצביעה על ריפיון בכוחו של הנשיא, בנוסח של "תחזיקו אותי!".

זאת ועוד, כירסום במעמדו של הנשיא רבן גמליאל יעידו העימותים הרבים שהתגלעו בינו לבין קבוצת חכמים, חברי סנהדרין. הללו נקטו כלפיו לבסוף עונש משמעתי ואולי אף הדיחו אותו, אם כי לשעה בלבד, מכל תפקידיו, או רק מחלק מהם. גורל דומה פקד את בנו, יורשו – רבן שמעון בן גמליאל, כשבימיו התפצלה ההנהגה הנשיאותית לשלושה גורמים, שהיו עד אז מכונסים תחת המטריה הנשיאותית: הנהגה פוליטית, משפטית והוראתית. מאז כיהן הנשיא כבעל תפקיד פוליטי ומבחינה סנהדראית היה מנהיג סמלי, ולצידו "אב-בית-הדין" (משפט) ו"חכם" (הוראת הלכה).

תוסיפו לכך את העובדה הדרמטית של העדר מקדש וקורבנות, וכתוצאה מכך – העדר עליה לרגל לירושלים והעדר היחשפות מול ההנהגה הירושלמית של ימי הבית; תוסיפו לכך את עובדת הענישות המצטברות כתוצאה מהמרדנות היהודית, אשר קיפחו לא מעט מעוצמת ההנהגה הנשיאותית; תוסיפו לכך את "גלויות" הסנהדרין, עשר במניין על פי המסורת; תוסיפו לכך את התחזקותו של המרכז היהודי בבבל מראשית המאה השלישית לספ' ואילך; תוסיפו לכך את תהליך ההדרדרות של האימפריה הרומית, שהקרין על מרכזי ההנהגה ברחבי האימפריה.

נו, ובסיטואציה כזו, האם מישהו מדמה לעצמו כי האוכלוסיה היהודית ברחבי הפרובינקיה תראה עצמה כפופה וכפותה לנשיאות? לסנהדרין? דומה שלא, והעדויות על הנהגה מקומית, מנותקת מן המרכז, הולכות וגוברות בספרות חז"ל בדור יבנה ואף בדור אושא.

דומה איפוא כי כל מה ש"מכרו" לנו ועדיין "מוכרים", כאילו המרכז הנשיאותי והסנהדראי שלט בקהילות היהודיות שבפרובינקיה, קל וחומר בפריפריה, אינו, כך דומה, אלא עורבא פרח.

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

לוגו אתר הידען
דילוג לתוכן