סיקור מקיף

האם נמצא הסם העצמי שיכול לעזור לנו לזכור טוב יותר?

כמעט בלי תלות בגיל, מין, ועיסוק, כולנו רוצים להעצים את יכולותינו. בטח ובטח כשמדובר על זיכרון. וזאת בלי להתייחס למי שאכן סובל מבעיות בזיכרון, או כמה ממכריי, שמדי פעם מתלוננים כי שכחו משהו וכי "הגיל עושה את שלו"

זכרון. תבליט מתוך אנדרטת תומס ג'פרסון, 1896. מתוך ויקיפדיה
זכרון. תבליט מתוך אנדרטת תומס ג'פרסון, 1896. מתוך ויקיפדיה

אז אולי הכותרת מטעה ולא מדובר בסם, אלא במולקולה. ועוד אחת כזאת שנמצאת אצלנו בגוף, במיוחד כשאנחנו גדלים ומתפתחים.

כמעט בלי תלות בגיל, מין, ועיסוק, כולנו רוצים להעצים את יכולותינו. בטח ובטח כשמדובר על זיכרון. וזאת בלי להתייחס למי שאכן סובל מבעיות בזיכרון, או כמה ממכריי, שמדי פעם מתלוננים כי שכחו משהו וכי "הגיל עושה את שלו". לא פלא שהעצמה של יכולת הזיכרון האנושי נשמעת רצויה והיא אחד מנושאי המחקר המעניינים ביותר, לדעתי.

פוליפפטיד מיטוגני (או – בתרגום לשפה נורמלית – מולקולה שהיא שרשרת של חומצות אמינו, המעודדות תאים להגיב) בשם IGF-II, הוא אחד החומרים החשובים בגופנו לגדילה באופן כללי.

מסתבר, שאותו IGF-II (איי-ג'י-אף2) אשר נמצא בכל גופנו, נמצא גם במוח של האדם המבוגר הרגיל, ובמיוחד באיבר החשוב והמיוחד שנקרא ההיפוקמפוס. ההיפוקמפוס חשוב ומעניין לא רק בגלל שהוא אחד האיזורים המוחיים שאני באופן אישי חוקרת במחקר הדוקטורט שלי… ההיפוקמפוס עורר ומעורר עניין עצום לאורך עשרות השנים האחרונות במדע המוח, וידוע כבעל קשר הדוק לזיכרון.

המולקולה הזו, IGF-2 מיוצרת במידה רבה יותר בהיפוקמפוס, כאשר מתרחשת למידה. חוקרים מביה"ס לרפואה "הר סיני" בניו יורק, בדקו מה קורה לזיכרונות שקרו לאחר אירוע "משמעותי" אחד, בחולדות. החולדות הוכנסו לחדר ספציפי בו הן קיבלו שוק חשמלי עדין לרגליים. לכן הן למדו (בצדק רב) להמנע מאותו מקום בו התרחש אירוע מכאיב. נמצא, שבמוחן של אותן חולדות שלמדו זאת, היה יותר IGF-II. כאשר החוקרים הפריעו לתהליך של יצירת IGF-II במוח של חולדות שהתנסו באותה חוויה, הרי שלא נוצרה למידה וזכירה של ההימנעות מאותו מקום מכאיב – כלומר – החוקרים יצרו שכחה (אמנזיה) לאירוע זה.
כאשר החוקרים הוסיפו, בצורה מלאכותית, יותר IGF-2 להיפוקמפוס של החולדות, הזיכרון הועצם.

הו! אז האם מצאנו דרך פשוטה להעצים זיכרונות? מעכשיו נוכל לזכור כל מה שנרצה?

זה לא כל כך פשוט…
קודם כל – אחת המסקנות המעניינות במחקר היא שהעצמת הזיכרון עובדת רק כאשר הוסיפו את המולקולה הזו מיד לאחר הלמידה או מאד קרוב לאירוע שבו למדו, ולא יום אחרי כן… כלומר צריך לקבל את הפוליפפטיד המדובר ממש בסמוך לאירוע הלמידה. ואולי לא תמיד יהיה לנו IGF-II זמין ליד הזיכרון שאנחנו הכי רוצים לשמור (כמו הנשיקה הראשונה… או המרק הטעים של סבתא…)
אבל לא הכל אבוד – עוד אופציה מעניינת שעבדה במחקר ובה הצליחו להעצים את הזיכרון היה כאשר החולדות קיבלו IGF2 גם בשלב השליפה של אותו זיכרון, וזאת, מפני שייתכן מאד שבמהלך שליפה של אינפורמציה אותם מנגנונים עצביים שמקודדים או רושמים את המידע, מופעלים מחדש.
כך שישנם שני "חלונות זמן" להעצים את הזיכרון – כאשר לומדים אותו, וכאשר נזכרים בו.

המולקולה הזו חיונית ליצירת זיכרונות, ואכן הכמות של IGF-II במוח פוחתת ככל שהגיל עולה.
כך שניתן להגיד כי מי שמתלונן בפניי על כך ש"הגיל עושה את שלו…" מוצא במחקר הנוכחי, לפחות חלקית, אסמכתא מדעית לכך.
מצד שני, יש דרך להעצים זיכרון – אבל חייבים – לחוות אותו שוב, כדי לתפעל אותו בעזרת הפפטיד המדובר. גם אם תיאורטית נוכל לתת כעת IGF-2 למי שחפץ בכך, הוא לא יגרום לנו לזכור פתאום מה ששכחנו, אלא רק מה שנלמד מעתה או "נשוב וניזכר בו מחדש".
והאם זה באמת ריאלי לקנות בקרוב גלולת IGF2?
מדובר במחקר ראשוני בחולדות, ולא בקרב בני אדם, כך שהסם רחוק עדיין מלהפציע על מדפינו.

אבל כחוקרת זיכרון וגם כסתם זוכרת מהשורה, טוב לדעת וללמוד על פיתוחים וחידושים כאלו, גם אם לאחר זמן מה אני אשכח שבכלל שמעתי על זה…

Dillon Y. Chen, Sarah A. Stern,Ana Garcia-Osta,Bernadette Saunier-Rebori, Gabriella Pollonini,Dhananjay Bambah-Mukku,Robert D. Blitz & Cristina M. Alberini. A critical role for IGF-II in memory consolidation and enhancement. Nature, 2011

,

קישור למאמר המדעי במגזין nature

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

9 תגובות

  1. לא מזמן ראיתי תוכנית שמסבירה שכאשר יש ארוע משמעותי ויש עליה ברמות האדרנלין, אז האירוע נחרט בזיכרון. כלומר יש מספר חומרים שגורמים לתופעות של שיפור הזיכרון אוליי בצורה שונה.

    בנוסף ישנם סוונטים שזוכרים כמעט כל יום בחייהם, מעניין לבדוק אם יש להם רמות גבוהות של IGF2 או חומר אחר, או שהם פשוט מקטלגים מצויינים.

  2. באמת נראה שהזכרונות החזקים והעמיוקים שלנו קשורים למאפייני רגש ולא למאפיינים רציונליים. את המרק הטעים של סבתא אני זוכר, אבל מה למדנו באותו שבוע בבית הספר…
    לגופו של עניין. חשוב מאד כמובן לדעת על המולקולה הזו, כמו שחשוב שהמדע ילמד, יבין וידע כל דבר, אך על פניו לא נראה שהמולקולה הזו תוכל לעזור לחולי אלצהיימר. כשיאתרו מולקולה שתוכל לעזור להם: זוהי גיזת הזהב!

  3. "…הזיכרון שאנחנו הכי רוצים לשמור (כמו הנשיקה הראשונה… או המרק הטעים של סבתא…)…"
    "…החולדות הוכנסו לחדר ספציפי בו הן קיבלו שוק חשמלי עדין לרגליים…"

    שימו לב שהכל פה מתאר חוויות שמקושרות באופן סוביקטיבי לרגש!
    1. נשיקה ראשונה – התאהבות חזקה – רגש רב עוצמה עד מאוד!
    2. המרק של סבתא – אהבה אימהית וחווית ילדות מחדש (גם אצל מבוגר ששותה מרק כמו של סבתא שלו מילדותו) – גם רגש מאוד חזק.
    3. שוק חשמלי עדין (עאלק!!!) לרגליים – רגש פחד חרדה וחוסר אונים – רגשות מאוד עוצמתיים!

    בקיצור אני מקווה שהבנתם את הפואנטה שלי!

  4. אז על מה היתה הכתבה? אני לא מצליח להיזכר! סתאאאם זו בדיחת הקרש המתבקשת!

    וברצינות, אז בתכל'ס מה הצעדים האופרטיביים הנובעים מכל המידע החדש הזה? איך אפשר לנצל את הידע הזה ובאמת לממש אותו הלכה למעשה? את זה לא הצלחתי להבין מהמאמר!
    כתוב: "מצד שני, יש דרך להעצים זיכרון – אבל חייבים – לחוות אותו שוב, כדי לתפעל אותו בעזרת הפפטיד המדובר." – אם אני לא זוכר את הזיכרון, איך אני אדע שאני צריך לחוות אותו שוב? בעצם מה שנאמר פה הוא להסתמך על המזל והמקרה!

    בכל אופן, אני למדתי מנסיוני שכשזיכרון כלשהוא קשור באיזושהיא חויה רגשית ספציפית, זה מחזק מאוד את הדיכרון, וככל שהרגש הקשור חזק, כך הזכירה חזקה יותר!

  5. במילים אחרות:

    אם בזמן הלמידה (או בזמן שאתה נזכר) אתה מודע לחשיבות העצומה של אותו מידע, מוחך יפריש את אותו חומר, ואתה תזכור זאת זאת כל חייך.

    ועכשיו, נושא למחקר:
    אנשים שיוזרק למוחם אותו חומר במיקום הרלוונטי, האם הם יחוו הרגשה כזו של ריכוז, הרגשה בחשיבות, ורוממות נפש, כפי שהדבר קורה באופן הטבעי?

  6. מדהים לגלות כל פעם מחדש שהשיטות שבעזרתן חוקרים בביולוגיה לומדים על המערכות השונות הן ברמה של כיתה ג'..המדע הזה לא הולך להגיע רחוק בקצב הזה..

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

לוגו אתר הידען
דילוג לתוכן