מכונת האמת שבמוח

שוני בדפוסי פעילות המוח מאפשר להבדיל בין משותקים באמת למתחזים

הנבדקים שהופנטו כדי שיאמינו שהם באמת משותקים הראו דפוסי פעילות מוח דומים לחולים שסבלו משיתוק אמיתי

אדם הולך לרופא שלו כדי להתלונן על רגל משותקת. הרופא עורך שורה של בדיקות אך אינו מגלה כל בעיה גופנית. הוא שוקל את האפשרות שהסיבה פסיכולוגית – מה שמכונה “שיתוק היסטרי”, ששורשיו נעוצים בטראומה נפשית או רגשית, ומפנה את החולה לפסיכיאטר. אבל קיימת אפשרות אחרת והיא שהחולה פשוט מזייף. כשהעדות היחידה העומדת לרשות הרופא היא מלתו של החולה, סיכוייו להבדיל בין מתחזה לבין אדם הלוקה במחלה פסיכולוגית אמיתית הם קלושים. אבל בדיקה חדשה של דימות מוח עשויה לשנות זאת.
ניק וורד מיוניברסיטי קולג’ בלונדון ועמיתיו מצאו הבדל בולט בין דפוס פעילות המוח כאשר אדם מעמיד פנים שאינו מסוגל להזיז רגל לבין הדפוס הנראה אצל אותו אדם כאשר באמת אינו יכול להזיז את רגלו. הם מאמינים שהבדלים אלה יכולים לשמש בסיס לבדיקה, שתחשוף מתחזים המעלים טענות כזב כדי לקבל פיצויים, טיפול או חופשת מחלה.

מובן שיש כאן מלכוד. היה זה בלתי אפשרי לבצע את הניסוי בקרב אנשים שבאמת סובלים משיתוק היסטרי, משום שאנשים כאלה לא היו מסוגלים להעמיד פנים שהם מתחזים. לפיכך החליטו החוקרים לחולל מצבי שיתוק והונאה אצל מתנדבים בריאים תחת היפנוזה. תריסר גברים נבחרו לאחר שהבדיקות הפסיכומטריות הראו כי הם חשופים מאוד לסוגסטיות. הגברים הופנטו ואז נאמר להם שהם אינם מסוגלים להזיז את רגלם השמאלית לקצב נקישות מטרונום, או שהם חייבים לשכנע משקיף בחלוק לבן שהם אינם מסוגלים לעשות זאת, אם כי הם עצמם יודעים שהכל כשורה אתם. כל מתנדב בניסוי הופנט תחילה כך שיפעל ע פי האופציה הראשונה, ואחר כך הופנט שוב לפעול על פי האופציה השנייה. ובכל פעם צולמה פעילות המוח של הנבדק ב- PET (טומוגרפיית פליטת פוזיטרונים).

המשקיף בחלוק הלבן, שלא ידע מי מעמיד פנים ומי לא, ביצע בדיקות נוירולוגיות שונות ועקב אחר פעילות שרירי הרגל של המתנדבים באמצעות אלקטרודות שהוצמדו לעור. הוא לא הצליח להבדיל בין שתי הקבוצות. אבל בדיקות המוח הראו הבדלים בולטים ועקביים ביניהן.

אלה שהופנטו כדי שיאמינו כי הם באמת משותקים הראו דפוסי פעילות מוח דומים לאלה שאותרו בקרב חולים שסבלו משיתוק אמיתי, שנגרם מסיבות נפשיות, ושנבדקו בידי החוקרים במחקר מוקדם יותר. בעוד שאזורי המוח המעורבים בהכנת תנועה או דימיונה – מה שמכונה תגובה מוטורית – היו פעילים, האזורים המעורבים בייזום תנועה היו שקטים. לדברי פיטר הליגן, פסיכולוג בצוות, פירוש הדבר שהנבדקים הללו לא בחרו שלא לזוז; הם באמת לא היו מסוגלים לעשות זאת. לעומת זאת, אצל הנבדקים המתחזים ראו החוקרים פעילות מוגברת באזורי המוח המשויכים לתכנון מודע, בעיקר בקורטקס הפרה-פרונטלי. מכאן הסיקו שהם מנעו במודע תגובה מוטורית. גם אצל “מתחזים” אלה, כמו אצל מקביליהם “המשותקים”, נצפתה הפעלה של
אזורי הכנת התנועה. אבל אז נכנסו לפעולה אזורי התכנון המודע, כדי למנוע מהתנועה להתבצע.
ד”ר הליגן מאמין שהטכניקה מאפשרת לשפר שיטות מסורתיות לגילוי שקרים, המתבססות על מעקב אחר שינויים בהתנגדות החשמלית של העור הנגרמת על ידי הזעה. זאת, משום שנמדדת תגובת המוח עצמו להונאה, ללא התופעות הפיסיולוגיות הנלוות לתגובה.