סיפור חייו של מקס פרוץ, המדען היהודי שנמלט מאוסטריה הנאצית, חולל מהפכה בחקר מבנה החלבונים, וזכה בפרס נובל לכימיה על פענוח מבנה ההמוגלובין — לצד עיסוקו בשאלות מוסריות על מדע, מלחמה ודמותו של פריץ הבר.
מאקס פרדיננד פרוץ נולד בבירת האימפריה האוסטרו-הונגרית, וינה, ב-19 במאי 1914, מספר חודשים לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה. הוריו היו יהודים עשירים, אביו היה בעל מפעל טקסטיל בצ'כיה, ואמו הייתה בת למשפחת תעשייני טקסטיל בשם גולדשמידט. בגיל תשע שלחואת מקס לבית ספר אליטיסטי בוינה, אך הוא עצמו העיד מאוחר יותר: «הייתי תלמיד גרוע בבית הספר התיכון. […] . לא הייתי מרוצה מכך שאין לי כישרון לכלום—לא ללטינית, לא למתמטיקה, לא לריקודים, לא למוזיקה, ולא אפילו לכדורגל. בנוסף, הייתי קצר רואי וישנוני ודיברתי לאט."
מעט מאוחר יותר אמו נטעה בו אהבה לסקי, ובגיל שש-עשרה הוא ניצח בתחרויות הסקי בבית הספר. "זו הייתה הפעם הראשונה שהתייחסו אליי בכבוד בבית הספר», נזכר פרוץ. מאז, המורה לספורט נתן לו את הציון הגבוה ביותר, אבל אלה היו הציונים המצוינים היחידים שלו. הנושא שמשך אותו בבית הספר היה כימיה. ההורים רצו שמקס יתמוך בעסק המשפחתי וילך ללמוד משפטים, אבל הכימיה הייתה מעניינת יותר, והוא הפך לסטודנט לפקולטה לכימיה באוניברסיטת וינה.
באוניברסיטה התלהב מקס מעבודותיו של הרופא והביוכימאי הבריטי מאוניברסיטת קיימברידג', פרדריק הולנד הופקינס, זוכה פרס נובל לפיזיולוגיה ורפואה. הופקינס הראה שכל התגובות הכימיות בתאים חיים מזורזות על ידי אנזימים וכל האנזימים הם חלבונים. אבל נשאלה השאלה: איך האנזימים האלה פועלים?" לא היה לנו מושג. הם היו קופסאות שחורות», כתב מאוחר יותר פרוץ. מקס החליט להמשיך את מחקריו בקיימברידג', אך העבודה עם הופקינס לא יצאה לפועל. פרוץ הגיע למעבדה של זוכה פרס נובל לפיזיקה ויליאם הנרי בראג.
בשנת 1938 התרחש האנשלוס: אוסטריה נבלעה על ידי גרמניה הנאצית. ההורים של פרוץ, כיהודים, ברחו לשווייץ, איבדו את כל כספם ולא יכלו להמשיך לתמוך כלכלית בבנם. אבל בראג סייע למקס בקבלת מלגה מקרן רוקפלר, בעזרתה סיים פרוץ את הדיסרטציה שלו, והעביר את הוריו לבריטניה.
מכיוון שהיה קשה להשיג גבישי חלבונים, בחר פרוץ באחד החלבונים הקלים ביותר להתגבשות – המוגלובין סוס. רוב הקריירה שלו הייתה קשורה לחלבון הזה, שמעביר חמצן.
בתחילת מלחמת העולם השנייה, הושם פרוץ במעצר יחד עם אנשים אחרים ממוצא גרמני או אוסטרי ונשלח לקנדה לפי פקודת צ'רצ'יל. פרוץ נזכר": "הייתי אומלל באופן נואש. נדחיתי על ידי ארצי שלי כיהודי. עכשיו מצאתי את עצמי נדחה על ידי מדינתי המאמצת כאויב." אבל לאחר מספר חודשים החזירו אותו לקיימברידג', שם בעזרת בראג הוא חזר לחקור מערכות מולקולריות. פרוץ היה חלוץ בשימוש בקריסטלוגרפיה של קרני רנטגן לחקר מבנה החלבונים, והוא חלק את פרס נובל לכימיה בשנת 1962 עם ג'ון קנדרו על עבודתו בזיהוי מבנה ההמוגלובין. הוא היה מנהל המעבדה לביולוגיה מולקולרית בקיימברידג', שמשנות החמישים של המאה העשרים עבדו בה תשעה זוכי פרס נובל, אולי המפורסמים ביותר מהם היו ג'יימס ווטסון ופרנסיס קריק, שגילו את מבנה הסליל הכפול של ה-DNA בשנת 1953.
בשנת 1998 פרסם פרוץ אוסף מאמרים על מדענים ומדע בשם I Wish I'd Made You Angry Earlier: Essays on Science, Scientists, and Humanity.
בין מאמרים אלה היה המאמר "Friend or Foe of Mankind?" על פריץ הבר, שבו הוא ניסה לפענח את "מבנה מולקולת ההמוגלובין" של ההיסטוריה העולמית באמצעות דוגמתו של הבר.
בשנת 1919 הוענק פרס נובל לכימיה לשנת 1918 למדען הגרמני פריץ הבר "על סינתזת אמוניה מרכיביה." המדענים ממדינות ההסכמה הביעו מחאה נחרצת נגד ההחלטה של האקדמיה השוודית. הם הצהירו כי הבר הוא פושע מלחמה שלקח חלק ביצירת נשק כימי.
פריץ הבר, יהודי מומר, פרופסור במכון החברה על שם הקיסר ואוניברסיטת ברלין וחבר האקדמיה הפרוסית למדעים היוקרתית, עשה ערב מלחמת העולם הראשונה אחד מהגילויים החשובים בהיסטוריה של החקלאות העולמית.
אחת הסכנות העיקריות שעמדו בפני האנושות באותה תקופה נחשבה ל"רעב החנקן." צמיחה מהירה של האוכלוסייה במדינות אירופה דרשה הגדלה מתמדת של פוריות הקרקע, כלומר, כמות הולכת וגדלה של דשנים חנקניים. המקור הטבעי היחיד שלהם היה מרבצי המלחת הצ'יליאניים, והם היו אמורים להיגמר בעשורים הקרובים, דבר שהיה אמור להוביל לרעב בגרמניה.
באוגוסט 1914 החלה מלחמה העולם הראשונה והוטל מצור ימי על גרמניה. המומחים הצבאיים של מדינות ההסכמה חשבו שבלא חנקן לא יוכלו הגרמנים לייצר חומצה חנקנית שהייתה הבסיס לדשנים ולחומר נפץ. אז ייפסק ייצור הדשנים, חומרי הנפץ והאבק השריפה, מפעלי התחמושת ייסגרו, והגרמנים יישארו ללא תחמושת וקליעים. כעבור חצי שנה תקרה קריסה צבאית של גרמניה ויתרחש בה רעב.
אבל המצור לא שיתק את התעשייה הצבאית הגרמנית ולא הביא אותה לרעב ולהפסד צבאי. את המדינה הציל היהודי פריץ הבר. עוד לפני המלחמה המציא הבר שיטה לסינתזת אמוניה ממימן ואוויר אטמוספרי בלחצים גבוהים. בהחמצת אמוניה שהתקבלה מהאוויר יוצרו חומצה חנקתית, דשנים וחומרי נפץ. הוא האכיל מיליוני אנשים בזכות הדשנים החנקניים והרג עשרות אלפי אנשים באמצעות נשק כימי.
ב-22 באפריל 1915 השתמש הבר לראשונה בחומר רעיל – גז כלור – נגד החיילים הצרפתים ליד העיירה הקטנה איפר בבלגיה: לפי הדיווחים הגרמניים, חמשת אלפים מתו במקום ועשרת אלפים נפגעו ונעשו נכים. בשנת 1916 הוא מונה לראש שירותי הכימיה הצבאיים של הצבא הגרמני. הבר היה הדוגמה הראשונה בהיסטוריה של מדען שהשתמש בהישגים מדעיים להשמדה המונית של אנשים. ברפובליקת וייאמר נהנה הבר מכבוד רב כמדען גדול, מארגן בולט, פוליטיקאי משפיע ופטריוט גרמני גדול.
במאמר על הבר כתב פרוץ על המשמעות ההיסטורית של גילויו המרכזי, סינתזת אמוניה: "ללא המצאה זו גרמניה הייתה נשארת ללא חומרי נפץ. "מלחמת הבזק" המתוכננת נגד צרפת הייתה מסתיימת בכישלון. המלחמה הייתה מסתיימת הרבה קודם, ומיליוני צעירים לא היו נהרגים. בתנאים הללו, לנין לעולם לא היה מגיע לרוסיה, אולי היטלר לא היה עולה לשלטון, אולי השואה לא הייתה מתרחשת, והציוויליזציה האירופית מגיברלטר עד אורל הייתה ניצלת."
יתכן שמיליוני אנשים לא היו נהרגים. גרמניה לא הייתה צריכה לממן ולהחדיר לרוסיה את לנין כדי לארגן שם מהפכה ולהוציא את המדינה מהמלחמה. אולי, אם לנין לא היה מגיע לרוסיה, המהפכה בפברואר 1917 לא הייתה הופכת למהפכה הבולשביקית, וכל ההיסטוריה של רוסיה הייתה יכולה להתפתח בכיוון אחר. אולי גרמניה לא הייתה מגיעה למצב של הרס מוחלט, חורבן והשפלה נוראיים בעקבות הסכם ורסאי לאחר התבוסה המבישה והכוללת שלה במלחמה. יתכן שההיסטוריה הייתה יכולה להתפתח אחרת אם היהודי פריץ הבר לא היה פטריוט גרמני כה גדול.
למרות תרומתו העצומה לגרמניה, לאחר עליית הנאצים לשלטון, היה על הבר לעזוב את המדינה הזו. הדם שזרם בעורקיו ושמבנהו פוענח על ידי פרוץ, ניתק את יחסיו של הבר עם מולדתו. אלברט איינשטיין, חברו הוותיק, הספיד את הבר במילים הבאות: "חייו של הבר היו הטרגדיה של היהודי הגרמני – הטרגדיה של אהבה נכזבת".
פרוץ מת בקיימברידג' ב-6 בפברואר 2002.
עוד בנושא באתר הידען:
.
