מדינות וחברות דוהרות לפיתוח תשתיות כרייה ירחיות, אבל המשפט הבינלאומי נשאר בעידן המלחמה הקרה – והעמימות עלולה להצית סכסוכים
החזון של כריית משאבים בחלל כבר אינו מדע בדיוני. הקרבה של הירח לכדור הארץ והנוכחות של משאבים יקרי ערך הופכות אותו ליעד מושך יותר ויותר לניצול.
בין המשאבים שסבורים שנמצאים על הירח: אורניום, אשלגן, זרחן, קרח מים, מתכות מקבוצת הפלטינה והליום-3. האחרון הוא איזוטופ נדיר שעשוי לסייע בעתיד בהפקת אנרגיית היתוך נקייה יחסית.
יש כאן פוטנציאל של מיליארדי דולרים לחברות שיוכלו להניע פעילות כרייה, גם אם התשואות עדיין רחוקות כמה שנים. פריצות דרך טכנולוגיות בשיגור וביכולות חקר מתרחשות בקצב מסחרר. בארה״ב, הסטארט-אפ Interlune שממוקם בסיאטל, בשיתוף יצרנית התעשייה Vermeer מאיווה, מפתח מחפר ירחי חשמלי שנועד להפיק הליום-3.
אב-הטיפוס שלהם מסוגל לעבד עד 100 טונות של קרקע ירחית בשעה. Interlune מתכננת משימה ב-2027 כדי לאמת את ריכוזי ההליום-3, לפני פריסת מתקן פיילוט ב-2029.
חברת החלל Astrobotic מפיטסבורג מפתחת את נחתת Griffin-1 כדי להוביל רובר שתוכנן בידי Astrolab מקליפורניה לניתוח פני השטח. נחתת אחרת בשם Nova-C, שנבנית בידי Intuitive Machines ביוסטון, מתוכננת לבצע ניתוח של קרקע וסלע ירחיים במסגרת תוכנית PRISM של נאס״א (NASA) – יוזמת מדע וטכנולוגיה שנועדה לתמוך בהיבטים שונים של חקר הירח.
בינתיים, ניסוי Polar Resources Ice Mining Experiment 1 (PRIME-1) של נאס״א, שנישא השנה אל הירח באמצעות נחתת של Intuitive Machines, הדגים על פני הירח את מקדח Trident של Honeybee Robotics. Trident גם קודח וגם מחלץ דגימות של קרקע ירחית.
Starship, הטיל הענקי של SpaceX, בעל כושר נשיאה גדול ותכנון רב-פעמי (Reusable), עשוי לשלוח לירח כמה ניסויים גדולים ולהפחית את עלויות השיגור עד כדי 250–600 דולר ארה״ב (188–451 ליש״ט) לקילוגרם. אם יתגבר על “מחלות הילדות” שלו, Starship עשוי להיות הגיים-צ’יינג’ר שיהפוך תשתיות ירחיות בקנה מידה גדול ומשימות משאבים לכדאיות כלכלית.
בעוד שיוזמות בהובלת ארה״ב היו שכיחות בחקר הירח, שחקנים פוליטיים ותאגידיים חדשים צצים בעולם. סין שואפת להשיג נחיתות מאוישות על הירח עד 2030, עם תוכניות לבנייה רובוטית של בסיסים ירחיים בשותפות עם רוסיה ועם מדינות נוספות. מהלך כזה אמור להקים תחנת מחקר ירחית בינלאומית עד 2035.
הרובר האוסטרלי של 2026 יפעיל את מומחיות הכרייה של המדינה כדי לחלץ חמצן ולאסוף קרקע על הירח, בעוד שמשימת SLIM של יפן מתמקדת בנחיתות מדויקות שמסוגלות לכוון לאזורים עשירים במשאבים. במקביל, ispace – חברה יפנית – מפתחת מיני-רובר לחקר משאבי הירח.
באיחוד האירופי, תוכנית Argonaut מפתחת את נחתת הירח הראשונה של סוכנות החלל האירופית ESA (European Space Agency), תוך מעורבות של מספר הולך וגדל של חברות תעשייתיות ברחבי אירופה. משימות אלה קריטיות לאיסוף נתונים ולפיתוח יכולות שנחוצות כדי להבין מה באמת זמין על הירח, וכיצד אולי נוכל לכרות שם בעתיד.
אמנות קפואות
למרות היכולות הטכניות המתפתחות, המסגרת המשפטית הבינלאומית שמסדירה ניצול של הירח מוגבלת מאוד – וקפואה בעידן המלחמה הקרה. אמנת החלל החיצון מ-1967 (Outer Space Treaty) קבעה שהחלל אינו יכול להיות מושא לסיפוח לאומי, אך הוויכוח נמשך בשאלה האם האיסור הזה חל גם על ישויות פרטיות שמפיקות משאבים.
סעיף I באמנה קובע שהחקירה תועיל ל“כלל האנושות”, אך אינו מספק מנגנון מחייב לחלוקת תועלות – ומשאיר למדינות שפעלו בחלל להחליט כיצד, ואם בכלל, לשתף אחרים בתועלות.
הסכם הירח מ-1979 (Moon Agreement) ניסה להגדיר את משאבי הירח כ“מורשת משותפת של האנושות” (common heritage of mankind) ולהקים משטר בינלאומי לניצול. ההסכם זכה ל-15 אשרורים בלבד, ואף לא אחד ממעצמות החלל. רעיון “המורשת המשותפת” נתקל בהתנגדות חריפה מצד מדינות מתועשות, שראו בו מגבלה על יתרונן הטכנולוגי.
חקיקה לאומית וסוגים אחרים של הסכמים מילאו את הוואקום. חוק התחרותיות לשיגורי חלל מסחריים של ארה״ב מ-2015 (US Commercial Space Launch Competitiveness Act) העניק לאזרחים אמריקנים זכויות להפיק משאבי חלל. לוקסמבורג, איחוד האמירויות ויפן הלכו בעקבותיה עם חוקים דומים. הסכמי ארטמיס מ-2020 (Artemis Accords), שהם הסדרים לא-מחייבים בין ארה״ב למדינות נוספות, סיפקו מנגנון תיאום וולונטרי בין מדינות “בעלות חשיבה דומה”. הם קבעו עקרונות לפעילות ירחית, כולל שקיפות ואזורי בטיחות.
עם זאת, הם מתפקדים יותר כהסכם קואליציוני מאשר כחוק אוניברסלי. מסגרות בינלאומיות ברורות של זכויות קניין יקבעו אילו מדינות “לוכדות” ערך. מצב העמימות הנוכחי מיטיב בעיקר עם מי שיש להם מסגרות ברורות יותר ויתרון של “הראשון לזוז”, ומרמז על החמצת הזדמנות לחלוקה הוגנת של תועלות ממשאבי חלל.
המרדף אחר רווח מעלה גם חששות מדעיים וסביבתיים כבדי משקל. אסטרונומים מזהירים שפעילות כרייה רחבת היקף עלולה לשבש מחקר מתמשך ולפגוע בשימור הסביבה הירחית – מה שמוביל לקריאות לפיתוח חקיקה ורגולציה מקיפות על הירח, כדי לנהל את הפעילויות הללו באחריות.
היוזמה של ESA לקידום “אמנת אפס פסולת חללית” (zero debris charter), שהיא מקווה שתזכה להכרה עולמית עד 2030, משקפת מודעות גוברת לכך שכרייה ושימוש במשאבים בחלל חייבים ללכת יד ביד עם התנהגות אחראית.
ככל שכריית משאבים על הירח וחקר הירח מואצים, גם ממד הביטחון נעשה מורכב ומסוכן יותר, עם פוטנציאל לעימות בין מדינות. משאבים ירחיים יקרי ערך כמו קרח מים ומתכות נדירות מרוכזים באזורים מוגבלים – ומתוקשרים מאוד.
בהיעדר הסכמי ממשל מחייבים ברמה הבינלאומית, הסיכון לחפיפה בין דרישות, להפרעה תפעולית ואף לעימות ישיר הוא ממשי. “אזורי חריגה” (Exclusion zones) ו“אזורי בטיחות” סביב אתרי כרייה עלולים להפוך לנקודות הבזק למחלוקות על גישה, זכויות משאבים ואינטרסים מסחריים.
גם האפשרות של מסגרות ממשל מתחרות – למשל הסכמי ארטמיס מול אמנת החלל החיצון – לניהול תביעות עלולה להחריף עוד יותר את הסיכון לעימות. הצורך הדחוף בשיתוף פעולה בינלאומי ובמסגרות שקופות והוגנות ברור.
הקהילה הבינלאומית עומדת בצומת. הטכנולוגיה שמאפשרת הפקת משאבים מהירח מגיעה מהר יותר מכפי שרוב האנשים ציפו. לקובעי מדיניות ולמחוקקים נותר חלון הזדמנויות הולך ומצטמצם כדי לתכנן ולהטמיע ממשל שמדביק את קצב החדשנות ואת התיאבון הגובר למשאבי הירח.
הסכמים בינלאומיים מחייבים – במיוחד בין מעצמות החלל הגדולות – שידגישו עקרונות של אחריות ושמירה (stewardship), יבהירו זכויות גישה ויתמכו בתועלת משותפת מפיתוח ירחי, יבטיחו שהירח יהפוך לשדה ניסוי לפיתוח חללי הוגן ובר-קיימא.
למאמר המדעי https://doi.org/10.64628/AB.py7kc3a73
עוד בנושא באתר הידען:
