בכנס החשב הכללי בירושלים אמר ראש הממשלה כי ישראל ניצבת מול בידוד מדיני וכלכלה עם סממנים אוטרקיים. דבריו על "סופר-ספרטה" מעוררים הקבלה למחקרים על ספרטה ההיסטורית, שבה התרבות הצבאית יצרה יציבות ארוכת טווח — אך גם קשיחות שהובילה לקריסה
בעקבות דברי ראש הממשלה כי ישראל נמצאת בתקופה של "בידוד מדיני" ויתכן צורך בהתאמה ל"כלכלה עם סימנים אוטרקיים" — קריאה שכוללת הרעיון להיות גם "סופר-ספרטה" — כדאי לחזור למחקר עדכני על ספרטה: חוקתה האידיאלית ליציבות התבססה על כוח צבאי, חלוקת עומסים פנימית והבטחה לאזרחים דרך שלל כיבושים. זה עבד זמן רב — עד שהעיוותים המוסדיים והמגמות הדמוגרפיות שבסופו של דבר שברו אותה.
חוקת ספרטה בעיני כלכלת־מדינה: איך שתי מלכויות, מועצות ושומרי־סף יצרו יציבות – עד שקפאה והתרסקה
למה ספרטה החזיקה מעמד חמש מאות שנה – ואז קרסה?
במחקר חדש שהתפרסם בכתב העת Constitutiunal Political Economyמקבוצת נייצ'ר (נובמבר 2024), מציע ג’ורג’ טרידימס מציע זווית פחות רומנטית ויותר חישובית על “הפלא הספרטני”: חוקת שתי מלכויות, מועצת זקנים, אפורים ואספה – לא כמיתולוגיה של סגפנות ומשמעת, אלא כעסקת כוח קרה שנועדה לאזן בין אליטות מתחרות, לשמן נאמנות אזרחים באמצעות שלל כיבושים, ולהבטיח התחייבות אמינה לכללים. זהו סיפור על יציבות שנבנתה מבלמים ואיומים – ועל איך אותה קשיחות מוסדית, שייצרה עוצמה, מנעה התאמה כשהתנאים השתנו. הנה עיקרי הממצאים והלקחים.
חוקת ספרטה היא אחד המקרים המרתקים בתולדות העולם העתיק: משטר נדיר של שני מלכים משושלות שונות ששלטו במקביל; מועצת זקנים אריסטוקרטית (הגרוסיה); מועצת אפורים– חמישה “מפקחים” הנבחרים מדי שנה; ואספת עם של אזרחי־חיילים. לפי מחקר חדש של הכלכלן המדיני ג’ורג’ טרידימס (Tridimas), שהתפרסם בגישה פתוחה ב־Constitutional Political Economy, העיצוב החוקתי הזה לא נולד מיומרה אבסטרקטית לצדק או לאידיאל פילוסופי – אלא בראש ובראשונה כפתרון כלכלי־מדיני לתחרות כוח פנימית, לאי־שוויון בהכנסות ולניהול קונפליקטים בין שכבות האוכלוסייה. התוצאה: יציבות ממושכת של כחמש מאות שנה, אך גם קשיחות מוסדית שהפכה בסוף לחולשה קטלנית.
הליבה התיאורטית: חוקות כעסקת חלוקת־כוח ואמינות
טרידימס מציב את ספרטה בתוך מסגרת כלכלת־מדינה חוקתית: חוקות אמורות לפתור קונפליקטים חוזרים על חלוקת הכנסות וכוח, ולהעניק התחייבות אמינה (credibility) שהאליטה אכן תעמוד בהסכמות. לטענתו:
- הדואליות המלוכנית הייתה הסדר חלוקת־כוח תוך־אליטיסטי שנועד למנוע מלחמות ירושה וקרבות סיעתיים: כשהסיכוי של שתי שושלות לנצח בסכסוך פנימי דומה, עדיף לשתף בכתר – ולפקח זו על זו.
- הסדר חברתי־כלכלי שנשען על כיבוש חוץ (בעיקר מיסניה) ועל שעבוד ההלוטים, איפשר “רווחה באמצעות חוץ”: חלוקת שלל וכיבושים לציבור האזרחים העניים במקום מסים־והעברות בתוך המדינה. כך הונמך התמריץ למרד פנימי.
- מנגנוני איזון ובלמים – הגרוסיה והאפורים – יצרו אילוץ חוקתי על המלכים, ולכן גם אמינות להסדרים: האזרחים והאליטה ידעו שיש מי שמפקח ושופט אפילו את המלכים.
הרקע ההיסטורי: עליית ספרטה, התבססותה – והבעיות שצברו
המאמר ממקם את החוקתיות בתוך קונטקסט חברתי־צבאי. ספרטה שלטה בלאקוניה ובמיסניה, הסתמכה על עבודת ההלוטים, והפכה לחברת לוחמים ממושטרת, צייתנית וחסכונית. זהו מודל שהעניק לה עליונות צבאית (למשל בניצחון על אתונה במלחמה הפלופונסית) ועצמאות כלכלית יחסית.
אלא שמראש טמון בו סיכון: ההלוטים רבים מן הספרטנים, ולכן איום המרד תמיד ברקע. מכאן המיליטריזציה, חינוך האגוגה, ופולחן הציות. זה עבד במשך דורות – עד ששינויים דמוגרפיים פנימיים והתפתחויות אזוריות חשפו את מגבלותיו.
ניתוח מוסדי: מי מפקח על מי – ולמה זה החזיק כל כך הרבה זמן
- שני מלכים (אגיאדים ואיוריפונטידים): חלוקת־כוח דתית־מסורתית ומעשית כאחד. כל מלך מרסן את שותפו; האפורים והגרוסיה יכולים אף להעמיד מלכים לדין. חלוקת הסמכות הפחיתה סכנות “טירניה” של איש אחד אך גם יצרה חיכוכים ושיהוי החלטות.
- הגרוסיה (מועצת הזקנים): 28 זקנים + שני המלכים, סינון אריסטוקרטי, כהונה לכל החיים. סדר־יום, וטו, ובית־דין עליון – מנגנון משילות שמייצב מדיניות ומרחיק “תנודות המוניות”.
- האפורים: חמישה נבחרים מדי שנה, סמכויות ביצועיות ושיפוטיות רחבות, פיקוח על הצבא, החינוך, הזרים – ואפילו על המלכים (עד כדי ללוות אותם במסעות ולעקוב אחריהם). זוהי שכבה מוסדית שמחדירה יסוד “עממי” יותר של בקרה לצד האלמנט האריסטוקרטי.
- האספה (אפלה): כל אזרח־חייל מעל 30; מצביע “כן/לא” בהרמה קולית. אין יוזמת חקיקה “מלמטה”, אך יש הכשרה, סף השתתפות וכלכלת־מסות (תרומת מזון חובה לסיסיטיה) שמייצבים זהות קולקטיבית.
טרידימס מראה כיצד צירוף הגופים מייצר מערכת מרובת־וטו: קשה לשנות, קשה להפר. זה טוב ליציבות ולהתחייבות – בעייתי כשהעולם משתנה.
“רווחה באמצעות כיבוש”: מודל כלכלי־אסטרטגי
אחת מתרומות המאמר היא מודל פשוט שמסביר למה אליטה עשויה לבחור במלחמת חוץ במקום במס־והעברה כדי למנוע מרד עניים. כשהסיכוי למרד מצליח גבוה מספיק, אליטה רציונלית תעדיף לשתף את העניים ברווחי כיבוש: מגייסים את כולם, מנצחים (בהסתברות כלשהי), ומחלקים שלל – במקום להסתכן בכאוס פנימי שמחריב חלק מהתוצר (עלות אלימות).
במונחי ספרטה, הכיבוש של מיסניה וחלוקת הקרקעות יצרו זמן רב מקבילה קדומה ל”דיבידנד שלום פנימי” שמבוסס על אלימות חוץ. כדי שההבטחה תיתפס כאמינה – צריך חוקתיות שמגבילה את המלכים, מטפחת תרבות ציות, ומבטיחה לאזרחים שהסדר ישומר.
למה בסוף זה נשבר: קשיחות חוקתית, דמוגרפיה וכלכלה פוליטית
אותן תכונות שהעניקו לספרטה חוזק ויציבות – מרובת־ווטו, תרבות ציות, טקסט חוקתי קצר, רתיעה מתיקונים – הפכו ברבות הימים לקשיחות משתקת. טרידימס משרטט שרשרת סיבות־תוצאות:
- התכווצות אזרחי־הליבה: ירידה דרמטית במספר אזרחים בעלי זכויות־מלאות (בין השאר עקב ריכוז נכסים בירושה/אימוץ ומחויבות כלכלית להשתתפות בסיסיטיה).
- אובדן מיסניה והלוטים: מתפוגג מקור ההפצה והיציבות.
- מוסדות שאינם גמישים: אין מנגנון תיקון חוקה אפקטיבי; הרבה וטו־פליירים; קושי לרפורמות מבניות (למשל חלוקת קרקעות מחדש). ניסיונות רפורמה נועזים (אגיס הרביעי, קליאומנס השלישי) נמחצים פוליטית או צבאית.
- ניהול חוץ כושל: ללא התאמות דוקטרינה וחדשנות, ספרטה מפגרת מול מתחרות (תבוסה בלווקטרה, עליית תבאי ומקדון), והחוקה שאסרה שינוי הופכת לשריון כבד שמונע תנועה.
הלקח המרכזי לפי המחקר: אמינות חוקתית היא תנאי ליציבות – אבל קשיחות יתר מסכנת שרידות. חוקות צריכות לאזן בין הגנה מפני שרירות שלטונית לבין יכולת אדפטציה.
תרומת המחקר לשיח בן־זמננו
טרידימס משבץ את ספרטה בשורה של מחקרים בן־זמניים על מונרכיה חוקתית כחלוקת־כוח, על התחייבות אמינה של אליטות, ועל חלוקת הכנסות כמפתח לשקט חברתי. ספרטה, טוען המחקר, מראה שאם כלי המס־והעברה מוגבלים (כלכלה חקלאית, קושי מדידה ואכיפה), אליטה עשויה לבחור בכלי חלופי – כיבוש וחלוקת שלל – ולייצב באמצעותו את הבית. זה איננו רומנטיזציה של האלימות; זו אבחנה קרה על אופן שבו כללים מוסדיים מייצרים תמריצים.
המאמר גם מזהיר מפני היקשים פשטניים להווה: העולם העתיק אינו “מודל” ליישום; אבל הוא מעבדה היסטורית שמאפשרת לראות איך מבנים חוקתיים פותרים (או מכסים) קונפליקטים הפולטים, ומה המחירים לטווח הארוך.
שורה תחתונה
טרידימס מציע קריאה “קרה” ומצליפה לספרטה: חוקה כעסקת כוח בין אליטות לציבור, שיצרה אמינות ויציבות באמצעות חלוקת שלל חיצוני ובלמים מוסדיים פנימיים. זה עבד – עד שהעולם השתנה, והחוקה המהודקת סירבה לזוז. הלקח בן־הזמן ברור: יציבות חוקתית צריכה מנגנוני התאמה, אחרת היא עלולה להפוך מיתרון – לנטל.
כאשר נתניהו מדבר על "להיות סופר-ספרטה" בהקשר של בידוד וסנקציות, יש כאן לקח כפול: מצד אחד, חיזוק תעשיות לאומיות ועמידה עצמית הם תגובה רציונלית למצור חיצוני; מצד שני, ניסיון להפוך לחברה לכלכלה אוטרקית עלול לייצר קשיחות פוליטית וכלכלית שיפגעו בחדשנות ובקישוריות הבין-לאומית — כמו שקרה בספרטה ההיסטורית, שעלתה וירדה עם תזמוני ההיסטוריה והכיבושים.
השוואת נתניהו לספרטה מוכיחה שהמודל הצבאי-מוסדי יכול להעניק ביטחון זמני — אך הרעיון של "סופר-ספרטה" מעורר חשש מפגיעה בגמישות כלכלית ופוליטית. שאלת המפתח: איך לשלב הגנה ועצמאות תעשייתית בלי לוותר על פתיחות, שותפויות גלובליות ויכולת התאמה? ושאלה חשובה לא פחות, האם זה חזון מתאים למדינה מודרנית או אולי בעל החזון צריך לפנות את מקומו לאנשים אמיצים בעלי חזון פרו מערבי, כמו שהיינו במשך עשרות שנים.
עוד בנושא באתר הידען:
