הפרסים שרפו את אתונה, ובאולימפיה הריע הקהל לאתלטים העירומים

לא היה דבר שעניין את היוונים יותר מהמשחקים האולימפיים. המנצחים זכו בזר דפנה ובתהילת נצח, האתלטים שהגיעו למקום השני לא זכו בדבר, עבירות נענשו בהצלפת שוט. מחקר חדש מגלהגם, שבתקופה המוקדמת נשים לא הורשו אפילו לצפות במשחקים, חוץ מאלה שהחזיקו בבעלותן סוסי מרוץ

ג'ון נובל וילפורד

מימין: מרוץ מרכבות, זריקת דיסקוס, קפיצה למרחק, זריקת כידון, היאבקות. באחד מאתרי התחרויות נמצאו שרידים של חדר הלבשה

קישור ישיר לדף זה: https://www.hayadan.org.il/oldolimpics.html

לפי האנציקלופדיה המקוונת ויקיפדיה, האולימפיאדה הראשונה התרחשה בשנת 776 לפנה”ס. האולימפיאדות ביוון העתיקה הופסקו כתוצאה מהתערבות הכנסיה בשנת 393 לספירה.

הפרסים שרפו את אתונה, ובאולימפיה הריע הקהל לאתלטים העירומים

ג'ון נובל וילפורד, ניו יורק טיימס
המאמר הופיע לראשונה ב-12/4/2004

יום הפתיחה של המשחקים האולימפיים ביוון העתיקה היה מחזה מרהיב, חגיגה של חיוניות ותחרותיות. אלפי אנשים מכל קצוות הארץ נהרו אל האתר הקדוש, שבו נבנו מזבחות ומקדשים לכבוד האלים. הם הגיעו מערים שלעתים קרובות היו יריבות מרות, אך חלקו דת, שפה והתלהבות מתחרויות האתלטיקה המאורגנות. לא היה להם ספק שהמשחקים האולימפיים הם חלק חשוב של התרבות היוונית – לא פחות מכתביהם של הומרוס, אפלטון או אוריפידס, ואולי אף יותר.

בחינה מדוקדקת של כתבים עתיקים ושל חפצי אמנות וממצאים ארכיאולוגיים מעניקה לחוקרים תובנות חדשות על המשחקים האולימפיים המוקדמים ומבהירים עד כמה האתלטיקה היתה חלק בלתי נפרד מהתרבות של יוון העתיקה. המשחקים התקיימו לאורך כמעט 1,200 שנה, החל ב-776 לפני הספירה, והיו כה פופולריים עד שמאום לא יכול היה לגרום לביטולם. כשהגיע זמן המשחקים הניחו צבאות הערים היריבות את כלי נשקם וכוננו “הפסקת אש מקודשת”. אפילו כשהפרסים העלו באש את אתונה, ב-480 לפני הספירה, המשחקים באולימפיה נערכו כמתוכנן.

ב”Ancient Greek Athletics”, ספר שיראה אור באפריל, ד”ר סטיבן מילר, ארכיאולוג מאוניברסיטת קליפורניה בברקלי, בחן מקורות ספרותיים ואמנותיים וממצאים ארכיאולוגיים שנחשפו באחרונה וחיבר מחקר מקיף על ההיסטוריה של המשחקים האולימפיים ביוון העתיקה ועל הזיקה שלהם לחברה ולפוליטיקה.

ד”ר מילר מתארך את ראשיתן של תחרויות האתלטיקה המאורגנות לתחילת המאה השמינית לפני הספירה. היוונים יצאו אז מ”תקופה אפלה” שנמשכה כמה מאות שנים. ממצאים ארכיאולוגיים מעידים על גידול חד באוכלוסייה ועל שגשוג תרבותי. זמן קצר לאחר מכן התקיימו המשחקים האולימפיים הידועים הראשונים במקדש של זאוס באולימפיה (ולא, כפי שנטען לעתים, בהר האולימפוס הצפוני יותר). פרט לאולימפיה, שבה נערכו המשחקים הפאן-הלניים, תחרויות אתלטיקה מרכזיות נערכו גם בדלפי (החל ב-586), איסתמיה (580) ונמיאה (573).

המחקר של מילר מסתמך בין היתר על כתובות המופיעות על קירות האיצטדיונים ועל חפצי אמנות שנמצאו בחפירות באתרי התחרויות. מילר מצא בנמיאה אבנים ששימשו לסימון קו הזינוק במרוצים, ולטענתו הוא גם חשף במקום את חדרי ההלבשה הקדומים ביותר שנמצאו אי פעם.

ארכיאולוגים אחרים מצאו באתרי התחרויות דיסקוסים, משקולות קפיצה (שבהן השתמשו קופצים למרחק כדי להגדיל את טווח הקפיצה שלהם) וצנצנות שמן זית, שאותו מרחו האתלטים על גופם, ככל הנראה כחלק מהחימום שלפני האימון או התחרות.

לדברי ד”ר מילר וחוקרים אחרים, הצופים באולימפיאדות המודרניות היו נדהמים מההבדלים בינן ובין המשחקים העתיקים. באולימפיאדות היווניות לא היו תחרויות קבוצתיות, ומי שהגיע למקום השני לא זכה בפרס. אתלט שביצע עבירה נענש בהצלפות (בעיטורים על כדים נראים שופטים אוחזים בשוטים). האתלטים נחשבו אמנם לחובבים, אך הותר להם לקבל כסף ומתנות יקרות לפני ואחרי התחרויות.

השתתפות נשים בתחרויות היתה אסורה בתקופה המוקדמת של המשחקים. על הנשים נאסר גם לצפות במשחקים, פרט למי שהחזיקה בבעלותה סוסי מרוץ. אולם בשנים מאוחרות יותר אורגנו כמה תחרויות נשים לכבוד הרה, אשתו של זאוס. ד”ר ג'ניפר ניילס, היסטוריונית של האמנות מאוניברסיטת קייס ווסטרן ריזרב המתמחה בתרבות יוון העתיקה, אמרה שנערות רווקות השתתפו בתחרויות ריצה כשהן לבושות בטוניקה שחשפה את השד הימני שלהן (קצת כמו ג'נט ג'קסון במשחק הסופרבול האחרון, הוסיפה ההיסטוריונית).

ההבדל הבולט ביותר בין המשחקים הקדומים למודרניים היה עירומם של הגברים הצעירים. הסיבות לכך אינן ברורות. לפי אחד הסיפורים, המנהג החל לאחר שאחד האצנים איבד בעת הריצה את אזור חלציו אך המשיך לרוץ וזכה בתחרות.

מילר משחזר בספרו את המשחקים הפאן-הלניים של שנת 300 לפנה”ס – פסגת תחרויות האתלטיקה של יוון העתיקה. במשך ימים לפני התחרויות הראשונות השתתפו הצופים במשתה מפואר. אנשים הקימו מאות אוהלים בשדות שמסביב לאתר התחרות ועשן סמיך שהיתמר מהמדורות מילא את האוויר. כל אחד הצליח למצוא משהו כלבבו בהמולה, שבה התערבבו קוסמים ומגלי עתידות, משוררים ופסלים. לפי אחד הטקסטים העתיקים, במקום היו גם “אין-ספור עורכי דין שעסקו בעיוות הצדק וכמה רוכלים שמכרו מכל הבא ליד”.

האתלטים הצעירים, שבאו מערים קרובות ורחוקות, שהו במקום במשך חודש, והתאמנו תחת פיקוח מאמנים. כולם שאפו לזכות בפרס הצנוע – זר של עלי דפנה. המלה “אתלט” מקורה במלה יוונית עתיקה שפירושה “מי שנלחם כדי לזכות בפרס”. אולם מעבר לזר הדפנה, הזוכים יכלו לצפות שעם שובם לבתיהם ייערכו לכבודם מצעדים, ייכתבו לכבודם שירים, פסלים יפוסלו בדמותם והם יקבלו מלגות במשך כל ימי חייהם ויזכו בתהילת נצח. “הרעיון של השתתפות לשם השתתפות לא היה קיים בעת העתיקה”, אמר מילר.

לדבריו, במשחקי האולימפיאדה של שנת 448 לפנה”ס זכו שני אחים מרודוס בשתי תחרויות נפרדות. הם רצו אל הקהל כדי לאסוף את אביהם, שזכה בתחרות שנים רבות קודם לכן. בעוד השלושה צועדים זרקו עליהם הצופים פרחים. אחד מהם, ספרטני, צעק אל האב: “מות עכשיו, דיאגורס! לעולם לא תהיה מאושר יותר”.

בתחילת המאה הרביעית לספירה, לאחר התפשטות הנצרות ודעיכת האמונה באלי יוון, “המשחקים חדלו למלא תפקיד משמעותי בחברה”. רק בשנת 1896 הם חזרו להתקיים כאות הערכה לרוח התחרותית של יוון העתיקה.

ידען ההסטוריה – העת העתיקה

ד”ר יחיעם שורק – ביקורת קצרצרה על הרשימה

רוב-רובם של הפרטים הכתובים ברשימה ידועים ואינם בבחינת חידוש מדעי. מומלץ למשל, ובמלוא הצניעות, לעיין בספרי: תולדות הספורט והמישחקים בעמים ובישראל, הוצאת סמינר הקיבוצים, 1985ץ הרשימה הנידונה מחזיקה כמה טעויות או פרטים שיש לראותם, לעיתים בזווית ראיה קצת שונה:
ראשית – משקולות הקפיצה למרחק אמורים היו ליצור הדמיה של משקל מדי הקרב והנשק. משקולות קפיצה שנועדו לשפר את הביצוע כרוכות אך ורק בניתוק המשקולות במהלך הקפיצה, מה שנחשב לעבירה ולפסילה.
שנית – לשמן היה תפקיד חשוב. המישחקים נערכו בחסות זאוס, ראש האלים, אשר לו מוקדשים עצי הזית ביוון. השמן הבליט את השרירים ונועד בעיקר בזיקה לאיגרוף ולפנקרטיון להקשות על הלפיתות, ההטלות והבריחים. וכך מוצה העיקרון של “קשה באימונים – קל בקרב”.
שלישית – מישחקים הופסקו על-פי-רוב במהלך המלחמות. בתקופת מלחמות חיצוניות נערכו טקסי הפתיחה והנעילה כדי שהאולימפיאדה תירשם כ”משוחקת”, ואזי היא תימנה בכלל המניין האולימפי המקודש. אסור לפגוע בשלשלתיות, שהרי זו החוליה הרופפת בהקשר לפולחן.
חמישית – היות שהתחרויות היו אתלטיות-אינדיבידואליות ולא קבוצתיות, הגיוני יותר שיהיה פרס אחד ויחיד, והוא הפרס למנצח. פרסי ניחומים נפוצו בתקופה הרומית, שאז עבר הספורט יותר מההתמודדות בזירה אל הקהל.
שישית- חלק מן העבירות “זיכו” את העבריין בהצלפת השופטים מכיוון שהמישחקים הוקדשו לאלים, וכל עבירה שקולה בהקשרה הדתי-פולחני ולכן התייחסו אליה ביתר חומרה.
שביעית – העירום נובע מכמה סיבות, והמקורית שבהן – חיקוי נוהג ספרטאי (מספרטה).
שמינית – הפרסים היו זר קלוע מענף הזית ולא הדפנה. זרי דפנה חולקו רק בתחרויות האפוליניות שבדלפוי.

https://www.hayadan.org.il/BuildaGate4/general2/data_card.php?Cat=~~~809383108~~~158&SiteName=hayadan