למרות הפופולריות הציבורית הרבה להגנה על הסביבה, פוליטיקאים פופוליסטים מאמצים עמדות עוינות כלפי מטרות ירוקות – בניגוד למסורת השמרנית ולמציאות מחוץ לחלון
מאת: אלסטייר בונט, פרופסור לגיאוגרפיה, אוניברסיטת ניוקאסל
אנטי-סביבתנות צוברת תאוצה. מתקפות על מטרת "אפס נטו", עוינות כלפי אמצעי שימור ומטרות נגד זיהום הופכות נפוצות יותר. כפי שתוצאות הבחירות האחרונות הראו, טקטיקות אלו מעצבות מחדש את הפוליטיקה בבריטניה וברחבי המערב.
אנטי-סביבתנות היא דחייה של יוזמות סביבתיות ופעילות סביבתית כאחד. אך למרות עלייתה הפתאומית והרטוריקה הנועזת שלה, היא בנויה על יסודות רעועים. המסרים שהיא מציעה סותרים לעיתים קרובות ופועלים נגד זרם החוויה היומיומית.
קחו לדוגמה את נשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ. הוא פירק הגנות סביבתיות רבות במהלך כהונתו האחרונה, וכעת הוא ממשיך להסיר את אלו שנותרו – כולל תמיכה במחקרים שמזכירים אפילו את המילה "אקלים". עם זאת, הוא אמר בעצרת בוויסקונסין ב-2024: "אני סביבתן. אני רוצה אוויר נקי ומים נקיים. ממש מים נקיים. ממש אוויר נקי".
חלק מהסתירות של אנטי-סביבתנות משקפות את סטייתה מהשמרנות המסורתית. על אף שמזוהה לעיתים כ"שמרנית", הפוליטיקה הפופוליסטית נגד הירוק של הרפובליקנים בארצות הברית ושל מפלגת הרפורם בבריטניה, יחד עם ה-AfD בגרמניה והחזית הלאומית בצרפת, מייצגת אתגר רדיקלי לערכי ההמשכיות והשימור שהיו פעם בלב השמרנות.
רשת הסביבה השמרנית היא ארגון שמציג את עצמו כ"פורום עצמאי לשמרנים בבריטניה וברחבי העולם שתומכים באפס נטו, שיקום טבע וביטחון משאבים". חלק גדול מעבודת הרשת הזו כוללת תזכורת לכך שהגנות סביבתיות חשובות, מפארקים לאומיים באמריקה ועד בקרות על זיהום ושינויי אקלים בבריטניה ובמקומות אחרים, הונהגו על-ידי שמרנים.
אך מעטים בצד הימני מקשיבים. גל פופוליסטי שוטף את המסורת השמרנית הזו, על אף שתמיכה בהגנה סביבתית נותרת פופולרית מאוד. סקרים מצביעים על כך ש-80% מהאנשים בבריטניה מודאגים משינויי אקלים. התמיכה הציבורית בעבודת הסוכנות להגנת הסביבה של ארצות הברית היא גם כן מוחצת, כולל בקרב מצביעים רפובליקנים.
בחלקה, תמיכה זו משקפת את העובדה שנזק סביבתי הוא מציאות יומיומית: מזג אוויר בלתי צפוי, קריסת אוכלוסיות בעלי חיים וחרקים, ומגוון אתגרים אחרים אינם רק בטלוויזיה, אלא ממש מחוץ לחלון.
במחקרי לספר הקרוב על נוסטלגיה סביבתית ברחבי העולם, אני נתקל שוב ושוב באירוניה. במדינות המערב, קולות מהימין אומרים שהם רוצים את ארצם בחזרה, אך נראים עוינים למדיניות סביבתית שתגן על ארצם ותבטיח את הישרדותה.
ישנן סיבות רבות לניתוק זה, כולל טינה כלפי יוזמות שדורשות שינויים באורח החיים ובפרנסה. עם זאת, העוינות והניתוק מורכבים יותר מדחייה פשוטה של הטבע.
אנשים רבים – כולל טראמפ עצמו – טוענים שהם סביבתנים גם כשהראיות מצביעות אחרת. הסימנים והסמלים של דאגה סביבתית משולבים בכל היבט של חיינו המסחריים והתרבותיים. אני טוען שניתן להבחין בין צורות "קרות" ו"חמות" של סביבתנות. הראשונה מעריכה ומתאבלת על אובדן הטבע, אך כמופע לצפייה – קבוצת תמונות מושכות של צמחים ובעלי חיים – בעוד שהשנייה מרגישה מעורבת וחרדה.
מאפיין נוסף של אנטי-סביבתנות הוא שהאמונות שלה משתנות, אפילו קפריזיות. שינויי אקלים הם דוגמה לכך. מנהיגי מפלגת הרפורם התעסקו זמן רב בהכחשת שינויי אקלים. "שינויי אקלים התרחשו במשך מיליוני שנים", הסביר מנהיג מפלגת הרפורם לשעבר, ריצ'רד טייס, ב-2024, והוסיף כי "הרעיון שניתן לעצור את כוחה של השמש או של הרי געש הוא פשוט מגוחך".
כמו מפלגות פופוליסטיות אחרות, הרפורם מאמצת עמדה ניידת בנוגע לסביבה, נעה בין הכחשה ששינויי אקלים מתרחשים או שבני אדם גורמים להם, לבין הטענה השונה מאוד ששינויי אקלים מעשה ידי אדם הם אמיתיים, אך מטרות סביבתיות אינן ניתנות להשגה ולא הוגנות, בהתחשב בכך שמדינות אחרות (סין מוזכרת לעיתים קרובות) כביכול עושות מעט.
חוקרים רק מתחילים לחשוב על אנטי-סביבתנות. ניתוח מרכזי אחד הוא הספר "The Smoke and the Spoils: Anti-Environmentalism and Class Struggle in the United States" של חוקר הפוליטיקה הסביבתית ג'ון הולטגרן, המסביר כיצד רפובליקנים הצליחו לשכנע מצביעים ממעמד הפועלים שקיימת דיכוטומיה של סכום אפס בין מקומות עבודה להגנה סביבתית.
סטריאוטיפים של סביבתנות כדאגה בעיקר מערבית מתפוררים. בגלל זה, יחד עם הסתירות הרבות שמטרידות אותה, עליית האנטי-סביבתנות נראית לא רק מורכבת, אלא גם מוזרה ובלתי בת קיימא.
עוד בנושא באתר הידען:
