לפי דוח שפורסם לאחרונה, התרחישים האופטימיים באשר לעתיד בטווח הבינוני בטלים בשישים ליד התרחישים הרעים
משרד הביטחון הבריטי שחרר לאחרונה את דו"ח המגמות הגלובליות שלו, שמפרט בדיוק למה הוא נערך עד שנת 2055.
אז למה מתכוננים הבריטים? מה הם צופים שיקרה בעולם בשלושים השנים הקרובות?
קודם כל, כמו שהם מודים בעצמם, אין להם מושג מה יקרה. ובשפה יבשושית קצת יותר –
"באופן בלתי-נמנע, יש רמת אי-ודאות עצומה במתואר, וחלק מניתוח זה עשוי במבט ראשון להתנגש עם חלקים אחרים – פשוט מכיוון שהוא מתאר נתיבים אפשריים לעתיד, ולא גרסה יחידה של העתיד."
אז למה כותבים דו"ח על העתיד, אם לא יודעים מה בדיוק יקרה בעתיד? פשוט, כדי –
"…לשפוך אור על המרחב המלא ביותר של סיכונים ואי-ודאויות."
מי שציפה לקרוא תחזית ברורה ל- 2055, יתאכזב. הדו"ח הזה מיועד למי שרוצה להבין את העולם טוב יותר, לא למי שמחפש תשובות ברורות.
ברוח זו, כותבי הדו"ח אינם מסתפקים בתיאור עתיד אחד בלבד, אלא חמישה עתידים אפשריים. כל אחד מהעתידים הללו אופטימי ופסימי בדרכו, ומכיל הזדמנויות ואיומים שונים. כל אחד מהם כולל גם רמזים – כמה אירועים ותנאים שאם יתממשו, הרי שהמשמעות תהיה שאנו מתקרבים יותר לעתיד הזה ומתרחקים מהאחרים.
בואו נקפוץ ישר לעניינים, עם העתיד הראשון: שיתוף פעולה תחת איום קיומי.
עתיד ראשון: "ביחד ננצח – לבד נמות"
אולי שמעתם על שינוי האקלים ועל ההתחממות הגלובלית. ובכן, בתרחיש הראשון, העולם מתעורר סוף-סוף לאיום שטומנות בחובן ההתפתחויות הללו, ומבין שצריך להתמודד איתן ביחד. זה לא קורה ככה-סתם. כל מה שצריך לטובת העניין זה סדרה של אסונות טבע שמובילות לגל של אקטיביזם גלובלי שלוחץ על הממשלות. אה, וגם גדילה בפשע המאורגן שמאיים על המערכת הפיננסית הבינלאומית, התרחבות השימוש בנשקים המסוכנים באמת – נשקים גרעיניים, ביולוגיים וחומרי לחימה כימיים – וכמובן שגם הגחה של וירוס חדש וקטלני שמתפשט בעולם כאש בשדה קוצים.
ואז, כשכל אלו קורים, הממשלות מבינות שצריך לשתף פעולה כדי להתמודד ביחד עם האיומים.
אבל לא רק הן.
אחד הדברים המיוחדים והמרגשים בתרחיש הראשון, הוא שכולם מתאחדים כדי להביא לעתיד טוב יותר. המעצמות הגדולות – ארצות הברית, סין, האיחוד האירופי והודו – מגבשות הסכמות חדשות לגבי שימוש בכלי נשק קטלניים. סין משקיעה יותר בביטחון העולמי ומנסה להיטמע בין שאר המדינות. המדינות הבינוניות והקטנות מקבלות ייצוג טוב יותר באו"ם, דורשות ומקבלות יכולת להשפיע יותר בנושאים גלובליים. תאגידים בינלאומיים מזהמים פחות. ערים מנצלות את הקשרים ביניהן כדי לגבש מדיניות כלכלית, סביבתית וחברתית שמתאימה יותר לעולם החדש. קהילת הקריפטו ודומותיה מייצרות מערכת פיננסית חדשה ובטוחה יותר מפשיעות. ואידיאולוגיות ודתות חדשות מופיעות ומשפיעות על הלך הרוח של הציבור, כדי לאפשר את שיתוף הפעולה הבינלאומי בין כל אלו.
שיהיה ברור: זה לא עתיד אוטופי. נצטרך לעבור כמה אירועים מאד לא-נעימים לפני שנגיע אליו, כולל אסונות שיעלו בחייהם של מיליונים רבים. גם כשהוא יתממש – אם הוא יתממש – אנשי המערב עשויים שלא להיות מרוצים ממנו. שיתוף פעולה דורש תמיד ויתור והקרבה מכל צד, והמערב יצטרך להתפשר על תמונת עולם חדשה, בה צרכי המזרח הרחוק חשובים לא-פחות מאלו של ארצות הברית.
אבל היי – לפחות יהיה שלום עולמי. או שנתקרב אליו עד כמה שאפשר. והאמונה המובלעת בין השורות, היא שכשכולם יעבדו ביחד לטובת מטרה מסוימת – התמודדות עם משבר האקלים, או עם הפשע המאורגן, או עם בינת-על מלאכותית – הרי שנצליח.
ביחד ננצח. לבד נמות.
איך נדע שהעתיד הזה מגיע? כשנראה את המדינות הקטנות והבינוניות מקבלות כוח ותובעות יותר השפעה, ובמקביל שיתופי פעולה והסכמות בין המעצמות והתאגידים. בתקווה, נוכל להגיע לשיתוף הפעולה הרצוי גם בלי אסון טבע או מגפה עולמית גדולים, אבל אם הם יקרו – הם בהחלט יכולים להוות איתות לכך שהעתיד הזה סביר יותר.
עתיד שני: נצחון הדמוקרטיה
גם בתרחיש השני אפשר למצוא קואליציות גלובליות שמתמודדות עם משבר האקלים, התרחבות הפשע המאורגן והתפשטות הנשקים לקטל המוני. ההבדל הוא שהפעם, ארצות הברית שומרת על מקומה כמובילת העולם החופשי. אוקראינה מקבלת תמיכה חזקה מהמערב ומצליחה לשמור על עצמאותה מרוסיה. ביחד עם המדינות הדמוקרטיות-ליברליות האחרות, מוקמת קואליציה שמושכת אליה את אזרחי העולם המוכשרים ביותר, החכמים ביותר והחרוצים ביותר. מה הפלא שהקואליציה הזו רק ממשיכה לגדול, להתחזק ולמשוך אליה עוד ועוד מדענים, מהנדסים והוגי דעות, שמחזקים אותה עוד יותר?
גם העתיד הזה אינו אוטופי. הכותבים מדגישים שהמדינות יצטרכו לשמור על היכולת להתמודד עם איומים צבאיים ועם איומי טרור ופשיעה מכל הסוגים. זו תהיה הדרך "להרתיע קונפליקט גדול", כדברי הכותבים, שמגיעים אחרי הכל ממשרד הביטחון הבריטי, ואינם מאמינים גדולים בשלום עולמי ובאחוות-רעים-עם-מרשמלו-מסביב-למדורה. אפשר להבין אותם.
ובכל זאת, זה בהחלט עתיד אופטימי לאוהבי המערב, הדמוקרטיה וכבוד האדם וחירותו. נדע שאנחנו מתקרבים אליו אם האיחוד האירופי ימשיך לגדול ולקבל חברים חדשים, אם ארצות הברית תישאר הכלכלה הגדולה ביותר ואם מספר הסטודנטים במדינות הדמוקרטיות יגדל (אפילו אם יגיעו ממדינות אחרות במקור). ולא פחות חשוב: אם נראה שמדינות טוטליטריות אינן מצליחות להקים קואליציות מתחרות משלהן, ואינן מצליחות למשוך אליהן את המדינות הנייטרליות.
לא מוגזם לקרוא לתרחיש הזה "נצחון הדמוקרטיה", אבל האם האנושות עצמה תנצח? זו שאלה קשה יותר. האם עולם מפוצל, יהיה מסוגל לגבש את הבריתות ושיתופי הפעולה הנחוצים כדי להתמודד עם משבר האקלים, או כדי לעצור זאבים בודדים – טרוריסטים קנאיים – מלהשתמש בנשקים להשמדה עולמית כדי לגרום נזק עצום?
לעתיד פתרונות.
עתיד שלישי: נפילת המערב
את העתיד השני אפשר לסכם בפשטות בארבע מילים: המערב מנצח, המזרח מדשדש. היפכו את הסדר – ותקבלו את העתיד השלישי. סין הופכת לכלכלה הגדולה בעולם, עם המטבע החשוב ביותר בעולם. רוסיה כובשת את אוקראינה, או לפחות מסיימת את המלחמה עם הישגים יפים, אבל עדיין נחלשת בתהליך. סין קופצת על ההזדמנות, ומצליחה למשוך ולדחוף את פוטין להתחבר עם בלוק אירו-אסייתי אחד גדול.
את מי עוד אפשר יהיה למצוא בבלוק האירו-אסייתי? הודו בוודאי תהיה שם, ולצידה גם מדינות כמו קזחסטן, ואולי גם בלרוס, הונגריה ואחרות. הדבר שיאפיין את רובן יהיה שהן יתנדנדו על הגבול שבין טוטליטריות לדמוקרטיה, במקרה הטוב. במקרה הרע, כמו רוסיה, הן פשוט יהיו מדינות עם שליט אחד נצחי.
ואיפה יהיו ארצות הברית והאיחוד האירופי בזמן הזה? הם יהיו עסוקים מדיי בצרות הפנימיות שלהם. הדמוקרטיות המערביות ייאלצו להתמודד עם בעיות הפליטים, הכלכלה, הסמים, הפשע המאורגן והמדיה החברתית המקצינה. ארצות הברית תאבד חלק משמעותי מכוחה הבינלאומי. אולי בשל בעיותיה הכלכליות, אולי מכיוון שהאמריקנים פשוט כבר לא ירצו להיות אחראים על כל העולם. ומכיוון ש- "הטבע שונא ואקום", כדברי הפתגם, הבלוק האירו-אסייתי בהובלת סין ימלא את החלל שייווצר.
נודה לרגע באמת: זה תרחיש פסימי. הוא יסמן את קץ העולם שהכרנו – עולם של דמוקרטיה וליברליזם, בו לכל אדם יש זכות לקיום, לחופש דעת וחופש דת, לאהבה ולביטוי עצמי. את הערכים האלו נחליף בערכים שמרניים והיסטוריים יותר: המנהיג קובע, ולצידו הדת והמסורת. בגוש האירו-אסייתי החדש, לא יהיה מקום להומוסקסואלים, או לזרים, ואולי גם לא ליהודים. זו תהיה חזרה למעשה לעידן המלוכנות.
אם זה לא מפחיד אתכם – כנראה שלא חוויתם את החיים במדינה זרה, בה אפשר לעצור אתכם ברחוב לאור יום, רק על כך שאתם מתלוננים על השלטון בשיחה אגבית עם חבר. או שאתם מנסים ללכת עם בן-זוג מאותו המין באמצע הרחוב. או שאתם, פשוט, יהודים במדינה אנטישמית. כי במדינות שאינן דמוקרטיות, כשהשליטים צריכים שעיר לעזאזל – הם ממקדים את תשומת לב הציבור במיעוטים. ואם אתם חושבים שכיום קשה ליהודים לחיות במדינות הדמוקרטיות, חכו עד שתראו מה יהיה מצבם במדינות הלא-ליברליות.
עתיד רביעי: הכל הולך לעזאזל
העתיד הקודם דיכא אתכם? אני לא בטוח שהתרחיש הרביעי יצליח לשקם את מצב הרוח. בתרחיש הזה מתגברת התחרות בין המדינות על המשאבים, השפעה והאידיאולוגיות שהן מקדמות. ארצות הברית מתחזקת. או נחלשת. אף אחד לא בטוח. סין, הודו, יפן ורוסיה מנסות ליצור בריתות עם כל מה שזז, לפעמים בהצלחה, לפעמים פחות. אף אחד כבר לא יודע מי בצד של מי. הדבר היחיד שברור זה שהעולם, ובכן, נשבר. סכסוכי גבול בין המדינות השונות מתרחשים מדי שבוע, ובשלב מסוים מתפתחים למלחמה במזרח, עם השלכות על המערכת הגלובלית כולה. בעקבות המלחמה, הצדדים השונים מתחילים להבין שאי-אפשר למצוא קווים משותפים או הסכמות, ותהליך הדה-גלובליזציה מתחזק. כלומר, המדינות מתרכזות בעצמן וסוגרות את גבולותיהן לסחר ולזרים. כשהן מסתכלות כלפי חוץ, הן עושות זאת מבעד למשקפות צבאיות, ומתוך כוונה לכבוש או לפחות להפעיל כוח על העולם הסובב אותן.
כפי שמסכמים הכותבים במשפט אחד קצר –
"הסדר הבינלאומי הנוכחי קורס."
זה עשוי להיות עתיד גרוע אפילו יותר מהקודם. בתרחיש השלישי, חלק גדול מהאנושות איבד את זכויות היסוד שלו, נכון, אבל לפחות הגוש האירו-אסייתי יכל להעמיד חזית משותפת כנגד האסונות הגלובליים הקרבים לבוא. בתרחיש הרביעי, אנחנו לא יכולים להתנחם אפילו בזה. בעולם המפוצל לרסיסים, המדינות אינן מסוגלות לשתף פעולה זו עם זו כדי להתמודד עם אסונות הטבע, עם ארגוני הטרור או עם נשקי ההשמדה ההמונית ואיומים כמו בינת-על מלאכותית. אם יש לכם מזל בתרחיש הזה, אתם תמצאו לעצמכם "איים של יציבות" כדברי הכותבים, ושם תבלו את ימיכם. לפחות עד אסון הטבע הגדול הבא.
עתיד חמישי: רע, רע, רע, בסדר
כל זה מביא אותנו לתרחיש החמישי. זוכרים את האסון הגדול שחווינו בתרחיש הראשון, והביא לאיחוד כוחות מצד המדינות? גם בתרחיש החמישי יש סדרה של אסונות ואתגרים, אבל חיש מהר מסתבר שהממשלות אינן מסוגלות להתמודד איתם. הפשע המאורגן גדל, והמדינות לא מצליחות לדכא אותו. שינוי האקלים מגביר קצב, וממשלות אומרות במפורש שהן לא מתכוונות לעשות דבר בנושא.
התוצאה היא שאזרחי העולם מתחילים להבין שהסדר הקודם לא באמת מסוגל לשרת אותם. הם מתחילים להתייאש מהמדינות, ופונים לכיוונים אחרים. וכפי שהחוקרים כותבים בשפה רשמית יותר –
"רשתות של שחקנים לא-מדיניים מגיחות על מנת לספק אלטרנטיבה ויאבילית למודל הישן של מדינות ומוסדות, ומוכיחות שהן יותר גמישות וחדשניות ממבנים מדיניים שמסוגלים פחות להתאים את עצמם."
לאיזה סוג של רשתות מתייחסים החוקרים? הם לא כותבים במפורש, בין היתר מכיוון שהם עצמם לא בטוחים איזה רשתות ואיזה שחקנים יוכלו להחליף את מודל מדינת הלאום המקובל כיום. אפשר להניח שהם חושבים על טכנולוגיות בלוקצ'יין, למשל, שמסוגלות להעמיד אלטרנטיבה לרשת הפיננסית הבינלאומית, אבל עלולות לקעקע את יכולת המדינות לשלוט במטבע הלאומי שלהן. או אולי הם מתייחסים לבינה המלאכותית, שתוכל להשתלב בקבלת ההחלטות הממשלתית בשנים הקרובות, ועד 2055 עשויה להיות מסוגלת לנהל מדינה שלמה בפני עצמה.
בספרי "השולטים בעתיד" מ- 2017, הצעתי שהשילוב של טכנולוגיות הבלוקצ'יין והבינה המלאכותית, יוכלו להביא ליצירה של מבנה חברתי חדש: "מדינות ענן". אלו יהיו 'מדינות' שתומכות בחבריהן בכל דרך בה מדינה רגילה עושה זאת כיום – עם שירותי ביטוח, מערכות צדק ומשפט, בנקאות ועוד. רק דבר אחד לא יהיה להן: נתח קרקע משלהן. ועדיין, הן יוכלו לספק לאזרחי-הענן שלהן שירותים ברמה גבוהה. גבוהה יותר מזו שמדינות פיזיות כיום יכולות להעניק לאזרחיהן. אולי נראה גם מבנים רשתיים כאלו צצים ומערערים על עליונות המדינות, בתרחיש החמישי.
איזה סימנים יעידו שאנחנו מתקרבים לעתיד הזה? קודם כל, נראה את המדינות נכשלות בתפקידן להבטיח לאזרחיהן עתיד טוב יותר. ממשלות יצהירו במפורש שהן לא יכולות להתרכז במיתון משבר האקלים. משברים פיננסיים יובילו אזרחים להשקיע יותר מכספם במערכות פיננסיות אלטרנטיביות. המדינות יעדיפו להפקיד את הרגולציה על הטכנולוגיה בידי שחקנים מהמגזר הפרטי. אותם שחקנים פרטיים – עמותות, חברות, ואפילו דתות – יהפכו להיות פעילים וקולניים יותר במגוון נושאים חברתיים, כלכליים וסביבתיים. במקרים מסוימים הם יהפכו להיות חזקים יותר מחלק מהמדינות.
נשמע מטורף? ובכן, לפי הכותבים, זה קורה כבר היום.
"ישנם חלקים משמעותיים מהעולם בהם התרחיש הזה כבר מתרחש במידה מסוימת," הם כותבים, "עם מבנים לא-פורמליים שמעניקים שירותים שהמדינה אינה מסוגלת לספק."
אנה אנו הולכים?
אז לאן מתקדמים מכאן? איזה עתיד הוא המועדף? כל אחד יחליט בפני עצמו. אבל דבר אחד בטוח: בשלושים השנים הקרובות, ממשלות יצטרכו להתמודד עם אתגרים חדשים רבים, שימתחו את היכולות שלהן עד הגבול. הממשלות יימדדו לפי הדרך בה הן מתמודדות עם המתחים הללו, וחשוב לא-פחות – איך אחרים רואים שהן מתמודדות עמם.
"המדינות שנהנות מרמות גבוהות של אמון, מכלכלות יציבות ומארגונים יעילים ומוכשרים, אמורות לשרוד את הסופה. אך מדינות אחרות, יעילות פחות, עלולות להיאבק בעומס האתגרים שלפניהן, וכך תהיה עלייה באי-היציבות המדינית… בחלקים רבים בעולם."
האם ישראל מוכנה להתמודד עם העולם החדש הזה? האם אנחנו נכנסים אליו עם רמה גבוהה של אמון בממשלה, עם כלכלה יציבה ועם ארגונים יעילים ומוכשרים?
אתם תחליטו.
עוד בנושא באתר הידען:
