מהרקדן מקיסריה, שעיצב את המופעים בתיאטרון הרומי בימי האמורא רבי אבהו, ועד לדמויות נוספות מתקופות שונות שניגנו מוזיקה של גויים. ההופעות האמנותיות של יהודים משקפות את השילוב המורכב בין התרבות היהודית להשפעות זרות.
ארץ ישראל היתה משופעת, מאז ומתמיד, בסממנים ומנהגים זרים לה וזאת בשל הציביליזציות הזרות שנשתקעו בה ובכלל היו סמוכות מאד לגבולותיה. ובאשר לנושא דיוננו רבות הן העדויות אודות מנהגים זרים שהיו מקובלים בריקוד, שהרי המחול תפס מקום חשוב הן בתרבות השמית והן באלו היווניות, ההלניסטיות והרומיות.
המקורות מעידים על ביטוי בשם "אנקטמין", "נקטמון" או "נקטמין". יתכן שמדובר בכלי הקשה, ויתכן שהכוונה היתה לעצים ארוכים, עליהם ריקדו ליצנים, אין בידינו לפסוק, אולם אין ספק שמדובר במנהג זר, בתר יהודי.
בקיסריה, בימי האמורא רבי אבהו, עלתה והופיעה דמותו של יהודי שתפקידו היה לקשט את התיאטרון הרומי המקומי, לשכור מנגנים ורקדניות וכן לנגן ולרקוד לפניהם. מדובר היה ב"מימוס" או ב"פנטומימיקון, דמות שנקראה לפנים "רקדן" וביוונית – "אורכסטאס", כלפיו התייחסו מקורות חז"ל בבוז ובשלילה ומעניין הקשר הזיקתי-הרלוונטי בין מונח זה ל"אורקסטרה". אין ספק שגישה זו היתה מיוסדת על ההנחה שאכן היו יהודים שבחרו לעסוק במקצוע זה, ומדובר על שנות השפל הכלכליות והמצוקות החברתיות, שבעטיין נאלצו יהודים לבחור במלאכות מסוג אלה, על מנת שלא לרעוב ללחם, אך לבטח שאין אנו עוסקים בתופעה רווחת.
סוגים שונים של ליצנים-רקדנים היו שקועים עמוק בהווי החברה הזרה ההלניסטית והרומית בארץ ישראל וכן הפרסית בבבל. תופעה זו בוודאי שלט היתה לרוחם של חז"ל וחכמי הדור התנגדו בחריפות לאותם יהודים שניסו לחקות את הריקודים הדיוניסיים-הבקכנליים. אולם בעיקר ובעיקר מיחו כנגד הסממנים המאגיים-כישופיים שהיו משוקעים בריקודי העמים, ואף טענו במפורש, כי מי שמרקד "לשלהבת" (תוספתא שבת ו (ז) 2), או "לפני אפרוחים שלא ימותו" (תלמוד בבלי, שבת ס"ז עמ' ב), הרי זה "מדרכי האמורי", כלומר שקולים לעבוד הזרה.
טענות אלה היו מבוססות על מציאות עממית, זו שבקשה לחקות את מנהגי הסביבה ולנהוג כמותם כאמצעי מאגי-כישופי כמו כושים. ודומה שאף החכמים, האמוראים, השתמשו במטבע לשוני, כזה שהיה לקוח מעולם הסביבה הזרה, היינו – "השטן המרקד" (תלמוד בבלי ברכות נ"א עמ' א), אך באופן דיבור ותו-לאו.
ככלל בקשו חז"ל, כפי שנהגו כלפי "מאגיותו" של השופר להמיר את ההיבטים המאגיים בהיבטים שמיימיים-אסכטולוגיים. ודומה שאם נקבל את עדותו של פילון האלכסנדרוני בחיבורו "חיי ההסתכלות (י' 11), הרי עוד האיסיים, בדומה לתראפיים, כת הנזירים המתבודדים שחיה ביערות מצרים, היו רוקדים במחולות בבתי הכנסת שלהם בכרכורים, שיש בהם רמזים על תנועות צבאות/גרמי השמים.
וברוח זו דנו חז"ל במלאכים העולים והיורדים בסולם יעקב בזיקה לריקודם של הצדיקים.
אולם המעניין מכל, ושוב בדומה ליחסם של חז"ל לשופר, קשרו חז"ל את הריקוד עם שריית רוח הקודש עלי אדמות, שזו, דומני, הם חבו לגישה הנוצרית הקדומה העולה מן הברית החדשה. כך למשל הם דרשו על שישים ריבוא של מלאכים שהיו מרקדים לפני יעקב, והדגישו שם כי "אין שכינה שורה מפחות משישים ריבוא" (בראשית רבה ע"ד 15). ולפנינו, כך דומה, קיים יותר מאשר רמז דק לנ"ל.
אין ספק שגישה זו של חז"ל הייתה מגמתית וינקה את אושיותיה מן המצב הקשה בו ניתנה הארץ (בדומה לחבלי ארץ רבים אחרים) במאה השלישית לספ' ואילך. גישה זו לא היתה נטועה במישור החילוני, אלא בזה הקרוב להווי הדתי. כלומר, ריקודים שנתקיימו באירועים ציבוריים-חברתיים-דתיים.
לסיכום : בעוד שבתקופת המקרא תפס הריקוד מקום נכבד, שונה הדבר בתקופות שלאחריו. הריקוד לא חדר למקדש, לטקסי הקודש הפולחניים, מה שמעיד על עידונה של המוסיקה, ואף בשמחת בית השואבה כזו שהתקיימה מחוץ למקדש. אף ריקודים שבחול נעדרו סממנים של מיניות ופוריות גשמית, אף בעקבות העדרן של הנשים שתפסו בו חלק בשונה מהתקופה המקראית. ריקודים אלה כגון ריקוד הבתולות, ריקודי נישואין כאלה ששימשו באירועים חברתיים-קיבוציים. תפקידן המכובד של הנשים בכלל המחול המקראי הלך והתגמד וחז"ל, במאבקם כנגד סממנים פולחניים זרים, ביקשו לכרוך את הריקוד, בדומה למוסיקה, במסגרת בעלת סימבוליקה שמיימית – משיחית.
אחרית דבר
דומה שבסיומו של המחקר הנדון רשאים אנו להסיק על סמך המקורות ההיסטוריים שעמדו לפנינו, כמה וכמה מסקנות כלהלן:
- מוסיקת המקדש התפתחה בימי הבית השני כתוצאה של תנאים מיוחדים, והגיעה למימדים מרשימים של ארגון, פיתוח ומיסוד לקראת שלהי ימי הבית. בהתפתחותה השתקפו גם בעיות חברתיות שונות במקדש עצמו ומחוצה לו.
- מוסיקת המקדש, בבית המקדש עצמו ובבתי הכנסת, שימשה צינור חשוב, בין שאר הכלים והאמצעים, לחיזוק הזיקה בין הציבור לבין הפולחן, ומתוך כך גם בין הציבור לבין מנהיגיו.
- המוסיקה היהודית בתקופה הנדונה היתה רובה ככולה ארצישראלית.
- מידה מסוימת של השפעה זרה, בעיקר הלניסטית, הקרינה על המוסיקה היהודית דאז.
- שיפורים שונים התחוללו בכלי הזמר וכן נתחוללו תמורות מעניינות בין תקופת המקרא לבין זו הבתר-מקראית, הן בכלים והן בעושים במלאכה.
- מעורבותם של חז"ל בסוגיות שונות, כבנושאים רבים ומגוונים אחרים בחיי עולמו של היהודי, העניקה מימד מיוחד ומעניין לבחינתן של סוגיות מוסיקליות שונות.
- העיון בסוגיות המוסיקליות השונות מעלה סימבוליקה מעניינת, מופשטת, שלבשה צורה ופשטה צורה במרוצת השנים.
- תמורות מעניינות חלו בריקוד היהודי, כזה שנתפתח בד-בבד עם המוסיקה בהוראתה הכללית.
- חורבן הבית השני היה אירוע בעל משמעות עצומה, כזה שהבדיל הבדלה ברורה בין ימי הבית לתקופת המשנה והתלמוד באשר לנושא דיוננו.
- היבטים חברתיים וציבוריים מעניינים עולים מן הדיון במוסיקת-החול, ולצידם – עדויות בדבר ארגון המוסיקה בהקשר לאותם אירועים.
ובסופם של הדברים ראוי לציין שמחקר זה לא התיימר להוכיח את קיומה של חברה יהודית מוסיקלית, שלא הייתה קיימת, כדוגמתן של אלו שהיו קיימות בציביליזציות הותיקות המפורסמות כגון במצרים, במסופוטמיה, ביוון וברומא. המוסיקה בחברה היהודית לא תפסה מקום נכבד מעין זו שהתקיימה בחברה היוונית הקלאסית ואף זו ההלניסטית, אלא שיש מקום להדגיש, שהיתה קיימת מוסיקה יהודית בתקופה הנידונה, כזו שהיתה שונה תכלית השינוי מזו שבתקופה המקראית, הן בצורה והן בתוכן ובמהות. מדובר על מוסיקה שסללה את הדרך להשתקעותה בבתי הכנסת המזרח-תיכוניים מחד ובבתי הכנסת המדיאבליסטיים מאידך. וכאשר זו לבשה צורה ופשטה צורה במרוצת השנים, תוך שהיא קלטה לתוכה ביטויי השפעות חיצוניות מן הכנסיה הנוצרית האירופאית ומן המסגד המוסלמי במזרח. זו הגיעה עד ימינו המודרניים בלבושה המגוון והרב-פני.
עם זאת יש לסייג אמירה מלמעלה אודות קיומה של חברה כלשהי מוסיקלית בהקשר היהודי כמובן. גם בחברות קדומות אחרות לא תפסה המוסיקה, הכלית והקולית כאחד, מקום מרכזי, דומיננטי, "מי-יודע-מה", יותר מאשר זה שהתקיים בחברה היהודית. אלא מאי?! העדויות הארכיאולוגיות, הספרותיות והנומיסמטיות החוץ-יהודיות הקדומות, היו, "מה לעשות", בולטות הרבה יותר מאלו היהודיות. עם זאת הערה זו עומדת די בסתירה מסויימת לעדויות היהודיות המוסיקליות הנטועות והשקועות בספר תהילים למשל.
בעיה? אכן אכן ולעתיד/ובעתיד החשיפתי אולי תשתנה אותה התחייחסות ותעמיד את תולדות המוסיקה היהודית הקדומה במדף גבוה יותר, כזה שהיא ראויה לו.
תם ולא נשלם …
עוד בנושא באתר הידען:
