חקר השפעות תרבותיות הלניסטיות על ריקודי נשים בתקופת בית שני והנסיגה של הנשים מאירועים דתיים
א -ריקוד הבתולות
במקרא מצוי סיפור מעניין על בנות שילה, שנהגו לצאת ולחולל בכרמים ביום מסויים בשנה (שופטים כ"א 21) ונקראו בכינוי "מחוללות". בני שבט בנימין נסתייעו בנוהג זה, מקודש משהו, כדי ל"חטוף" מן ה"מחוללות" הללו ולקחתן להם לנשים. אפשר והסיפור הנ"ל הוא מעין הסבר אטיולוגי למינהג שהיה רווח בישראל הקדומה, אולם אין בידינו לפסוק בנידון הכרחיות היסטורית.
תופעה זו, בבחינת נוהג מקודש המנטרל הוראה דתית בשאלת זכותו של שבט בנימין לשרוד דרך מינהג "מוזר" זה של קדם-אירוסין-נישואין, התממש על רקע קדושתו והחשש ששבט בנימין עלול להיגרע מכלל שבטי ישראל. תופעות דומות נמצא בתולדותיהם של לא מעט עמים תוך כדי מתן מין גושפנקה דתית-אטיולוגית למינהג כזה.
כך או כך, בימי הבית השני התוודענו לנוהג עליו למדים מדברי נשיא הסנהדרין רשב"ג (רבן שמעון ב גמליאל) שהשתקעו במשנה (תענית ד' 8): "לא היו ימים-טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים, שבהן בנות ישראל (הפנויות) יוצאות בכל (בלבוש) לבן שאולין … ובנות ירושלים יוצאות וחולות (=מחוללות) בכרמים. ומה היו אומרות (למחזרים הפוטנציאלים)? בחור, שא נא עיניך וראה מה אתה בורר (בוחר) לך? אל תיתן עיניך בנוי. תן עיניך במשפחה (כך היו אומרות הנערות המיוחסות אשר רקדו לפניהם …". הגם שאין עדות ברורה לכך, יתכן ודברי הנערות-הבתולות-הפנויות הונעמו בשירה והוצללו בכלי נגינה.
מקורות מקבילים פרטו מה היו הבתולות המחוללות אומרות, או שרות: היפהפיות לחוד והמכוערות לחוד, ומהם טרחו להדגיש, כי מדובר בריקוד מגמתי, חושני משהו, כזה שבעזרתו בחרו הרווקים את בחירות ליבם, בבחינת מינהג קבוע ונפוץ.
חז"ל שיבחו דרך זו של היכרות, עודדו את המשכיותו של נוהג זה. ודומה שדרכם עשויה היתה לדחות כל הנחה שמדובר בריקודים הרוויים ומשופעים סממני מין וסמלי פוריות, כפי שנהגו בעמי הסביבה, ואולי שלא?! והגם שאין כל מניעה לסבור, שמקורם שך אלה היה נטוע בפולחן הפוריות. אולם לימים, כך נראה, נעלם היסוד המיני ושרידיו לא היה בהם כדח לעורר את מחאתם של חז"ל.
ב – ריקודי חתונה
דומני שאין ודאות לגרוס, על פי המקורות, כי בתקופת המקרא היו טקסי הנישואין משוקעים ורוויים בסממני ריקוד.
מאידך, מתקופת בית שני ואילך, הפך הריקוד סממן חשוב בטקסי הנישואין, ועד למידה כזו שמתפלמסים ביניהם בני שתי האסכולות היותר מפורסמות : בית שמאי ובית הלל – "כיצד מרקדין לפני הכלה" (תלמוד בבלי כתובות ט"ז עמ' ב' – י"ז עמ' א). ללמדנו על החשיבות שייחסו חז"ל לריקוד, כאמצעי חשוב כמובן, כזו שבאה לכתר כתרים לראש המלכה, קרי לראש הכלה.
חז"ל ביקשו, אם כן, להפוך את טקס הנישואין לטקס הרווי מונטים של שמחה ציבורית, של אחווה חברתית-קיבוצית, להם שימשה המוסיקה (כפי שביקשתי להראות בפרק על שירת החול) והריקוד – כבמה ממשית. ואף אם מדובר באישור לגיטימי של חז"ל שיסודו במינהג שרווח בציבור, אין זה גורע מעצם החשיבות של מעורבות החכמים בנידון. מעורבות זו לא הסתיימה אך ורק במעין התפלמסות ומתן גיבוי הלכתי, אלא אף במישור המעשי, בחינת דוגמה אישית, כגון לגבי רבי יהודה בן אלעאי, מגדולי החכמים שלאחר מרד בן כוסבה, ש"היה נוטל בד (ענף) של הדס ומרקד לפני הכלה"כתובות, שם). מדובר במינהג בעל סממנים יווניים-הלניסטיים, כגון ה"תירסוס" והחכמים התירו אותו בבחינת "הידור מצווה" (כגון בראשית רבה נ"ט 5).
ג – מחול הכרם
ריקודים שנערכו בתום העבודות הרבות שבכרם, היו בבחינת תופעה די מקובלת בעולם העתיק. ריקודים אלה היו מהולים בסממני פורקן יצרים עד כדי בקכנליה מינית. הגם שהדעת נותנת, כי מחולות-הכרם התקיימו בקרב עם ישראל בתקופה הנידונה, שהרי גם ענף היין היה מרכיב חשוב בכלכלה הארצישראלית החקלאית העתיקה. אולם המקורות העומדים לרשותנו אינם מסייעhם בידינו להניח כן. זאת למעט אזכרה עמומה ומעורפלת השקועה בכתבי חז"ל אודות "מחול הכרם".
המקורות לא פרשו כדבעי "מחול הכרם" מהו, וזאת פרט לשקלא-וטריא אודות ממדיו של זה: תריסר אמות ריבועיות (=66.58 מ"ר), או 16 אמות ריבועיות שהן 118.37 מ"ר) במשנת כלאיים למשל (ד' 1).
ייתכן שהשטח האמור, כזה שהיה ממוקם "בין שני כרמים", כדברי רבי יהודה (שם 3), שימש את המחוללים בזמן הבציר. אולם, כאמור, אין בידינו לקבוע אם לכאן או לכאן.
ד – מעורבות הנשים
במקרא, כאמור, נטלו הנשים חלק פעיל וחשוב מאד בריקוד, אולם בימי הבית השני הלך וקטן תפקידן. מצויה אמנם אזכרה אחת אודות ריקודן של יהודית וחברותיה בעקבות הניצחון על הולופרנס, מדובר בריקוד המשופע, כך דומה, על פי רוח המקור וסממניו החיצוניים, במוטיבים יוונים-הלניסטיים. וכן, ריקוד הנשים בחצר המלוכה, כגון ריקודה של בת הורודיה, אשת פיליפוס, אחי הורדוס, אשר היטיבה כל כך לחולל, עד שהובטחו לה "הרים וגבעות". כלו8מר, לפנינו חלק מן ההווי החצרוני, מין אפיזודה שרווחה בקרב הרובד האריסטוקרטי שבחברה, זו שינקה ממעייני היצירה של התרבות ההלניסטית בקרב החברה הגבוהה. ויתכן שתופעה זו נמשכה אף בתקופות מאוחרות. ומעין רמז לכך, הגם שעמום הוא, מוצא אני בדברי המדרש (ויקרא רבה י"ב ד) אודות בת פרעה שרקדה לפני שלמה פ' מיני ריקודים … באותו הלילה".
אולם ככלל, בתקופת המשנה והתלמוד, קרי מאות שניה- רביעית/חמישית לספ', נעלמו ריקודי נשים באירועים חברתיים. יתכן שמאחורי היעדר הריקוד הנשי עמדו מנהיגי הדור. קרי – חז"ל. טעמם היה מיוסד, כנראה, על החשש מפני האבק הפגאני, הדיוניסיי-באקכי, שאיפיין את ריקודי הנשים ושהיה רווי בפריצות מוסרית. ומשום כך בחרו לעודד דווקא את הריקוד הגברי, וזאת באירועים מסויימים, כפי שהראינו למעלה, ועוד נזכיר זאת בהמשך. ואולי הערה/הארה בנידון – בעידננו המודרני בחצרות חסידים ושאר קנאים לדת מנועה האשה ובוודאי שהכלה החסודה לחולל ולרקוד נוכח האורחים ובוודאי שאיסור כפול ומכופל מונע בחרדה את ריקודי הזוגות.
נביא כאן דוגמה אחת מעניינת, שהובאה כמדרש בתלמוד מפי רבי אלעזר בן פדת, (חכם בן מחצית המאה השלישית לספ') שדרש על ריקוד הבתולות התנ"כי משהו, וכך פסק: "עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים, והוא יושב ביניהם בגן עדן …" (תלמוד בבלי, תענית ל"א עמ' א). ובמדרש על אודות אותו העניין נאמר מפי רבי אלעזר בן פדת, בשם רבי חנינא, כי "עתיד הקב"ה לעשות ראש חולה (הו"ו בניקוד של שורוק כמעין ריקוד סוחף) לצדיקים לעתיד לבוא" (מדרש שיר השירים רבה ז' ב'). "ראש חולה", שהרי הקב"ה מצטייר כמנהיג המחול, הריקוד, והוא מנהיג/מוביל הרוקדים לכל הצדיקים המחוללים. ומדגיש אותו מדרש, כי דרושה מידה של זריזות לביצוע הריקודים (שם, א' כ"ג).
"מידה של זריזות", כאילו זו אינה נחלת הנשים וכן שיבוח ריקוד הגברים כמין מסך וכיסוי לנחיתותן הכוריאוגרפית של הנשים המחוללות. גם כן דרך לקבור מנהג וללדת מנהג אחר.
זאת ועוד. אם נתעלם לרגע מהסימבוליקה המדרשית, הרי לפנינו תיאור-מה מן החיים בקהילה היהודית – ריקודי צדיקים, חסידים וחכמים, כאלה הכרוכים כנראה באירועים ציבוריים-מקודשים של הקהילה כגון בזמן סיום הקריאה בתורה, בזמן בחירתו של מנהיג חדש לקהילה ועוד. לפנינו איפוא ריקוד הגברים, כזה הכרוך במומנטים דתיים, השונים במהותם ובאופיים מריקודי הנשים.
לסיכום – בעוד שבתקופת המקרא תפס הריקוד מקום נכבד, השתנה הדבר בתקופות שלאחריו. הריקוד חדל מלחדור למקדש ולחצרותיו, לטקסי הקודש הפולחניים, מה שמעיד על עידונה של המוסיקה, ואף בשמחת בית השואבה – מחוץ למקדש. אף ריקודים שבחול נעדרו סממנים של מיניות ופוריות גשמית. ריקודים אלה כגון ריקוד הבתולות, ריקודי נישואין ועוד שימשו כאירועים חברתיים-קיבוציים. תפקידן המובהק של הנשים בריקוד המקראי הלך והתגמד וחז"ל, במאבקם כנגד סממנים פולחניים זרים, ביקשו לכרוך את הריקוד, בדומה למוסיקה, במסגרת בעלת סימבוליקה שמיימית-משיחית.
עוד בנושא באתר הידען:
3 תגובות
ניר שלום רב. תודה על תגובתך. ולהלן תגובתי: ראשית, למרות שאני עובר מספר פעמים על טקסט קודם שיגורו, הריני מודע לטעויות סופר. תודה על תגובתך. שנית, והדבר נוגע כמעט לכל המחקרים הנוגעים בעידן הקדום – מיעוט העדויות והפרובלמטיות הנגועה בהם וזאת בשונה מעדויות העידן המודרני ה"חולות" בעודף אינפורמציה בעייתי ובסתירות דהדדי. בכל מחקרי הריני מודע לכך ומשתדל להציג דעותי בזהירות המירבית ותוך אמונה שחלק לא קטן ממסקנותי הנובעות מכך מיוסדות על בסיס הטעון בדיקה וצלילה אל תוך תהום הנשיה והספקנות המתבקשת מאליה.
ראשית, תודה על תגובתך; שנית, אכן פה ושם שגיאות נופלות למרות שהנני עובר מספר פעמים על הכתוב; שלישית, היות שאנו עוסקים במחקר היסטורי המבוסס, מה לעשות, על בסיס עדויות חז"ל, שלא נכתבו מתוך נקודת מוצא היסטוריולוגית והיסטוריוסופית, מה עוד שלא ניתן תמיד, ונדייק – על פי רוב להנגיש מקורות חז"ל מול עדויות בתר חז"ליות, ומתוך נותר לנו להגיע להחלטה חשובה – האם לפרסם אם לאו. ולמה אני רץ לעידן הקדום, שהרי בימינו מרוב עודף אינפורמציה ודיסאינפורמציה אנו מוצאים עצמנו בבילבולת אינפורמטיבית, כזו שתהיה אם בכלל קרובה למציאות שאף היא "מוטלת בספק". אז מה תציע? אדרבה ואדרבה…
המאמר מבוסס על השערות רבות שלא בטוח כלל שהמחבר מאמין בהם, הוא רק מציע הצעות. ממקור אחד הוא מסיק שאולי המנהג היה נפוץ, וכאמור אולי לא. כשמפרסמים משהו יכולים להבין אותו לא נכון שנאמר "חכמים הזהרו בדבריכם" (אבות א' יא') וראה פרושים רבים למשנה זאת.
חבל שאין הגהות למלל, למשל "כלו8מר", הייתי נותן למישהו נוסף לקרוא את המאמר לפני שהייתי מפרסם אותו, כך גם הייתה סוג של ביקורת עמיתים קטנה שכל כך זקוקים לה כאן.