ריקודי ניצחון ופולחן בתקופה הבתר-מקראית – מבט על תופעות תרבותיות ודתיות בנוף ההיסטורי
לפרק הקודם: עם ישראל שר 34, מצעד המחולות
בתחילת התקופה הנידונה, שכללה גם את העידן ההלניסטי, אכן חלו שינויים יסודיים-מהותיים בנושא הנידון, קרי מוסיקה וריקוד/מחול, מן התקופה המקראית. אמנם, יסודות מספר נשארו בעינם, כבתקופה הקודמת. צורת הריקוד, ריקוד התשובה, המענה, נשארו עומדים בעינם. התקיימו ריקודי ניצחון, כגון בספר יהודית, לאחר הנס באלכסנדריה (יהודית ט"ו 12 ואילך) ואף בקטע מתוך מלחמות היהודים ברומאים (יוסף בן מתתיהו ה' ג' ד) לאחר ניצחון יהודי על הרומאים (סעיף 120). "בהתרברבות גסה על מזלם ששיחק להם לעגו היהודים לרומאים שנפלו במלכודתם הערמומית, ובהניפם את מגיניהם אל על רקדו והריעו בגיל". מקובל או לא, נראה קצת מעלה שאלות מספר. נשווה זאת לריקודה של בת יפתח בשובו מהמלחמה. הבדל של שמיים וארץ.
נשים אף הן נטלו חלק פעיל בריקוד. מה שבולט אודות ריקודי ניצחון באיזכורי המקרא. יש להניח שבמהלך ריקודים אלה הוצגו קטעים הלקוחים משדה הקרב בין הצבאות היריבים. ואולי במין מעבר מודרני נציין כי מנהג מוזר לכאורה מופיע בתום משחק כדורסל של סיום העונה קוצצים שחקני הקבוצה המנצחת את הרשת סביב חישוק מיתקן רשת היריב ועונדים את הרשת סביב צווארם ורוקדים לקול שאגות השמחה של אוהדי הקבוצה המנצחת. אולי בבחינת שיקוף תופעה בקכנלית של סיום קרבות קדומים. במקסיקו למשל נערפו ראשיהם של שחקני הקבוצה שהובסה במשק הכדורסל הקדום של בני האינקה. החישוק, אגב, עשוי האבן לא היה מקביל לקרקע אלא מאונך לו.
כמו כן, אנו מוצאים שינויים במינוח ובהגדרת הפעולה ונושאיה: בעוד שהפועל "רקד" הופיע במקרא בקשר לעליצות נעורים, הרי שבימי הבית השני הוא שימש בשמחת המבוגרים והיה קרוב יותר אל פועל השורש "חול". מדובר בשינוי שמקורו, כנראה, בעידון הריקוד כבמוסיקה, בחינת תופעה שנעמוד עליה בהמשך.
ראוי לתת את הדעת על העובדה שהריקוד לא פילס דרכו אל בית המקדש, וזאת למעט בשמחת בית השואבה בה נעסוק מיד בהמשך הדברים. מדובר בריקוד ששימש יסוד חשוב ביותר בהתלהבות הדתית, בדביקות הסקראלית של ימי הבית הראשון, אך לא חדר ללב הפעילות הטקסית שהתנהלה בבית המקדש. ברם, דווקא העדר הריקוד במקדש מתיישב יפה ועולה בקנה אחד עם המהות האימננטית של המוסיקה בתקופת בית שני, מוסיקה אשר, מטעמים ידועים בהם עסקנו בפרקים הקודמים, בקשה להיות מעודנת, נעימה לאוזן וערבה. מוסיקה כזו, שלא היתה קצבית מזה או קקוקופונית מזה, בקשה להתרחק מכל ביטוי ריתמי גועש ופורקן יצרים באמצעות התנועה. מדובר בתופעה שהייתה מונחת ביסוד הריקוד בכלל והמחול הדתי בפרט.
שמחת בית השואבה (השאובה)
רק בשמחת בית השואבה, או כפי שכתובה בטקסטים שונים על יסוד הזיקה האלפביתית הארכיאולוגית – "השאובה", ואולי בהערה אישית – "השאובה" מתאימה יותר מאשר "השואבה", אנו מוצאים את הריקוד כשהוא משתלב בטקסי המקדש, וזאת לא בכדי, מאחר ששמחה זו היתה משופעת, כל-כולה, בסממנים עממיים של ביטוי חיצוני, של גילוי כל הרגשות והחוויות הנימיות בפומבי. אך יצויין כי אין מדובר בטקסי פולחן הקרבנות, שם תפסה המוסיקה מקום חשוב.
המשנה מספרת על "החסידים (המקפידים, קלה כחמורה)ואנשי המעשה" (העושים מעשים טובים) אשר "היו מרקדים לפניהם (לפני הכהנים שערכו את ההדלקה בשמחת בית השואבה) באבוקות (בלפידים) של אור (של אש) שבידיהן ואומרין (שרים) לפניהן דברי שירות ותושבחות …" (משנת סוכה ה' 4). יצויין כי ריקודים אחרים מול האש הבוערת נאסרו, הן מפאת הסכנה הגופנית והנפשית הכרוכה בדבר והן משום שהם מ"דרכי האמורי", היינו בשל זיקת האירוע לפולחן פגאני, בבחינת השתייכות לפולחן האש השמי, שזה היה פולחן פגאני לחלוטין. ואולי האיסור דווקא משקף מנהגים מקובלים דאז. ובכל מקרה בשל שמחת בית השואב הונהג כאן היתר, משום שמחת החג, משום הידור של מצווה. ובכל מקרה כל ההיתרים הנ"ל משקפים עובדה של כניעה למינהגים עממיים מקומיים.
מקורות אחרים קרעו חלון להצגה מעניינת שהיתה מתבצעת בשמחת בית השואבה על ידי לא פחות מאשר מבית הנשיאות המכובד של בית הלל. והרי המקור כאן לפנינו: " … שהיה (רבן שמעון בן גמליאל – רשב"ג) הזקן
מרקד בשמונה אבוקות של אור (ובמקור אחר: "של זהב" – תלמוד ירושלמי סוכה, פרק ה' נ"ה עמ' ג') ואין אחד מהן (מן האבוקות) נוגע לארץ (נופל, נשמט לקרקע). ובמקום אחר נכתב כי: "… ולא היה אחד מהן (מן האבוקות) נוגע בחבירו (זו בזו) (תלמוד ירושלמי סוכה, שם). ובתלמוד הבבלי היה הנוסח כדלקמן: "תניא, אמרו עליו, על רשב"ג, כשהיהשמח (ב)שמחת בית השואבה, היה נוטל שמונה אבוקות של אור וזורק אחת ונוטל אחת (בבחינת אקרובטיקה וג'ינגול יוצא דופן) ואין נוגעות זו בזו …" (תלמוד בבלי, סוכה נ"ג עמ' א)
מקורות אלה המשיכו וגוללו בהפלגה על הנשיא הנ"ל, על רשב"ג כדלקמן : "(ו)כשהוא משתחווה, מניח אצבעו על הרצפה (ובהמשך המקור – "נועץ שני (א)גודליו בארץ (סוכה, שם), שוהה (משהה) ונושק (ובמקור אחר: "ושוחה (מתכופף לקרקע) ונושק את הרצפה וזוקף (גופו, מתרומם) מיד" (סוכה , שם).
כל המקורות הנ"ל הדגישו במפורש: "ואין כל בריה (ייצור אנושי) יכולה לעשות כן (תוספתא סוכה ד' 4). ומעידים הכתובים, ספק באירוניה, ספק בצער קנאתי, על אודות חכמים אחרים שניסו לעשות כמוהו, כמו רשב"ג, ונכשלו וחלקם קרסו והפכו לבעלי מום (תלמוד בבלי וירושלמי שם).
היה או לא היה, אין לדעת, ואפילו אם לא היה, מומחש בפנינו טקס שתבע הפעלה גופנית יוצאת דופן ולפחות מעין בדיה שהתרוצצה בציבור במשך דורות. והגם שכך זה בהחלט מלמד על תופעות חברתיות, תזזיתיות משהו, המעוררות תשומת לב רבה ובעיקר שבתוכן תפס בית הנשיאות מקום מעניין, ואף אם הכל לא היה ולא נברא, אף משל הוא … תצויין ותודגש, המסקנה המעניינת כזו שהציגה את בית הנשיאות במלוא רוממותו העממית ואף בבחינת ממני תראו וכן תעשו. ואף מי שנראה, נתפס בציבור כמבזה ומתבזה בהקשרים דתיים כגון הנ"ל, יש להעמידו על טעותו.
מקורות חז"ל אחרים העידו על קפיצות שהיו מבצעים בשמחה הנידונה
ומציינים לשבח את בן יהוצדק אשר "היה משתבח בקפיצותיו" (תלמוד ירושלמי שם, סוף עמ' ב' – ראש עמ' ג'). ובנידון בל נשכח כי רוב ריקודי התקופה העתיקה לא נדמו באופי ובצורה לעדינות הקלאסית של ריקודים "מודרניים דאז", היינו ריקודי חצר אצולתיים כגון ה"מינואט הצרפתי" ואף ריקודים מהירים יותר כגון ה"ז'יג" במקצב של שש שמיניות, המסיים כמעט כל סוויטה או סונאטה של באך. או ה"מזורקה" הפולנית. ריקודי העולם העתיק התברכו בקפיצות רבות, כעין קפיצות החיות.
ולענייננו, בשמחת בית השואבה באו לידי ביטוי תעלולים גופניים ואקרובטיים הסמוכים היטב לריקוד. ויצויין כאן שאם בית הנשיאות השתבח בפעילויות אלו, תוך שחז"ל מהללים ומפליגים בשבחו של הנשיא (שלא היה אז עול ימים …), קל-וחומר שכל ישראל, חלקו לפחות, הוזמן לתת פורקן לעצמו בליל שמחה זו על ידי ריקוד נלהב ומשתלהב. היה או לא היה אין לדעת. עם זאת הופעתו בכתובים מעידה לפחות על היחס החיובי לפעילות הגופנית המתוזמרת, בין אם היה או לא.
עד כאן באשר לזיקה שבין הריקוד לבין אחד מטקסי המקדש. מכאן ואילך נדון בהשתלבותו של הריקוד באירועים שבחול. אירועים, שבחלקם דבקה ההשפעה היוונית, ההלניסטית והרומית, פרי התקופה כמובן. וידוע שהיוונים ויורשיהם נמשכו אחר הריקוד, לא פחות משנמשכו אחר המוסיקה וכמותם הרומאים, אף שחסרו את הייחוד היווני שהתבטא בזיקה בין הריקוד, כמו
במוסיקה, לבין הרגש, הנפש והאינטלקט.
לא בכדי תפס הריקוד ביהדות בזיקה הדתית-פולחנית-מקדשית מקום חשוב, הן על יסוד העקרוני של השפעות יווניות-הלניסטיות ורומיות שהונחו על תופעות יהודיות ארכאיות של ימי המקרא כפי שצללנו לעומקן בפרק הקודם. לכאורה מדובר על תופעה פגאנית, זרה ליהדות, אולי, אלא שעם ישראל לא היה בבחינת "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב", אלא נחשף כבכל תרבות וציביליזציה לעולמו החברתי והפולחני משהו של השלטון הכובש. ובראיה היסטורית זו, כשאנו מחברים את התופעה הנ"ל עם המטען הריקודי משהו של העידן המקראי, ובהשתתפות ההנהגה היהודית הפטריארכלית ובעידודה. נקבל כמובנת מאליה את תופעת הריקוד בעולם היהודי הקדום.
