מחקר חדשני בוחן את האפשרות של התפתחות חיים חדשים מתאי גוף מתים באמצעות בוטים וטכנולוגיות ביולוגיות פורצות דרך
בשנים האחרונות הצליח מייקל לוין לייצר רובוטים ביולוגיים מסוג חדש. הוא קוטף תאים מעוברי צפרדעים, או אפילו מרקמות אנושיות, וגורם להם להתפתח מחדש ולהפוך ליצורים רב-תאיים זעירים. קסנו-בוטים, כפי שקרא להם כשהגיעו מצפרדעים, או אנתרו-בוטים כשמקורם מבני-אדם. האורגניזמים החדשים הללו מפגינים יכולות שאיש לא צפה אותן מראש: הם מסוגלים לשאת משאות ולסייע בריפוי של רקמות עצביות. ואולי הדבר המדהים ביותר: הם מסוגלים לאסוף תאים בודדים מהסביבה, להצמיד אותם זה לזה, וכך ליצור קסנו-בוטים חדשים.
עד עתה מדובר בעיקר בהישג מדעי-הנדסי. אבל עכשיו לוין בא עם רעיון חדש ומוזר עוד יותר: האם ייתכן שקסנו-בוטים כאלו נוצרים בטבע גם בלי התערבות אנושית? האם יכול להיות שבאורגניזמים מסוימים – אולי אפילו בבני-אדם – תאים מתפרקים מרקמות חיות או מתות, ועוברים לצורת קיום חדשה?
הרעיון הועלה בסדנה בה השתתף לוין לאחרונה, ביחד עם עמיתים נוספים שחוקרים מצב יוצא-דופן של הגוף שמכונה "דמדומי המוות". זוהי התקופה בה האינדיבידואל אמנם "מת" – כלומר, הוא נטול פעילות מוחית ולבבית – אבל לא כל תאי הגוף מוכנים לקבל על עצמם את הדין. חלקם ממשיכים להתקיים בכל מחיר, ואפילו משנים את פעולתם כדי לשרוד טוב יותר לעוד כמה שעות, ואולי יותר.
אנחנו יודעים כבר היום שחלק מתאי הגוף רגישים יותר למות הגוף. תאי המוח, למשל, מתים במהירות כאשר הם אינם מקבלים את החמצן והמזון שהם זקוקים לו. לעומתם, תאי דם לבנים מצליחים לשרוד שישים שעות – וחלקם מגיעים אפילו ל- 86 שעות – לאחר המוות. כאשר נלקחו דגימות עור מעזים לאחר המוות, ונשמרו בקירור, הצליחו התאים שבהן להישאר בחיים במשך יותר מחודש – ואפילו להתחלק מחדש ולגדול, כאשר הוציאו את הדגימות מהמקרר.
החוקרים בסדנה הסכימו שחלק מתאי הגוף מסוגלים להמשיך להתקיים בתקופת "דמדומי המוות", ואפילו משנים את דרך פעולתם. פיברובלסטים, למשל, ממשיכים לנסות לתקשר עם תאי הגוף האחרים באותה תקופה, ובמקביל מפעילים גנים שמעורבים בתהליכי הישרדות והתפתחות בעובר. כמעט אפשר לומר שהם מנסים לשרוד בכל מחיר.
האם באמת מוזר כל-כך לחשוב שבמצבים מסוימים, לאחר מות הגוף, חלק מהתאים הללו מתנתקים מהרקמות ומתחברים מחדש בדרכים יוצאות-דופן? אולי אפילו יוצרים אורגניזמים רב-תאיים קטנטנים חדשים?
זו אחת ההצעות המעניינות ביותר שעלתה בסדנה: ברור שגם אם אורגניזמים כאלו נוצרים לאחר המוות, הם אינם יכולים לשרוד מחוץ לגוף האנושי. למה? כי הם צריכים מדיום נוזלי למחייתם. אבל המצב עשוי להיות שונה בקרב דגים או דו-חיים. וכפי שהציעו החוקרים –
"בהינתן הממצאים הללו, ייתכן שביטוי הגנים הפעיל שאנו רואים לאחר "המוות", עשוי להיות בעקבות העובדה שהתאים הבודדים מוכנים למדי לאמץ חיים חדשים בהקשר חדש, אם תינתן להם ההזדמנות. עבור תאי דגים ודו-חיים, זה יכול להיות טבעי למדי, בעוד שתאי יונקים יזדקקו לעזרתו של ביו-מהנדס שינחה אותם לחיים חדשים לאחר המוות בסביבה שאינה ימית."
אני מודה שמדובר בהצעה מוזרה במבט ראשון. גם במבט שני. אבל בסופו של דבר, כל היצורים הרב-תאיים מורכבים מצברים של תאים שהתכנסו ביחד כדי לבצע מטלות מסוימות. כמעט בכל היצורים הרב-תאיים אפשר גם למצוא תאים בודדים שמבצעים פעולות חשובות בפני עצמם: למשל, תאי הדם הלבנים, שמשוטטים בגוף באופן כמעט-עצמאי ומחפשים פולשים. ומה שחשוב יותר לענייננו: תאי מין בודדים, כמו זרע וביצית, יכולים לפגוש את מקביליהם מהמין האחר, להתחבר עמם ולהתחיל את תהליך הגדילה של יצור רב-תאי חדש-ישן. כלומר, עובר.
האם ייתכן, לפיכך, שביצורים רב-תאיים מורכבים, כמו צפרדעים או דגים, קיים מצב לאחר המוות בו הגוף מתפרק… ואז ממשיך לחיות? שהתאים כמהי-החיים שמתפצלים מגוף האורגניזם, מתחברים בדרכים חדשות ומוזרות ויוצרים אורגניזמים זעירים חדשים שממשיכים להתקיים לפחות במשך מספר ימים או שבועות?
הקסנו-בוטים, שמורכבים מתאים שהופקו מעוברי צפרדעים – עשויים לרמז שזה בהחלט אפשרי. אבל החוקרים במעבדתו של לוין יצרו את הקסנו-בוטים בעקבות מחקר הנדסי מאומץ, במסגרתו הם חיברו את התאים מחדש זה לזה בדרכים שהקנו לקסנו-בוטים את היכולות המרשימות שלהם. ואף על פי כן, האבולוציה יכולה להגיע להישגים הנדסיים יוצאי-דופן ומרשימים. אולי היא יכולה להפיק גם חיים לאחר המוות.
אולי.
נכון לכרגע, אין עדיין ראיות עבור הרעיון שהציע לוין. זה יישאר, כנראה, רעיון מעניין שיכווין את חוקרי העתיד. אבל בינתיים, כדאי לשים את האצבע על חשיבות המחקר של "דמדומי המוות". נכון, התחום נשמע מאד מורבידי, ואולי קצת פילוסופי, אבל יכולה להיות לו חשיבות עצומה לעתיד הרפואה. אם נוכל לעכב או לעצור את תהליך ההתפרקות ההדרגתי של רקמות הגוף לתאים בודדים, או להאט את הגסיסה של חלק מהתאים, אולי נוכל להציל חיים רבים.
באמצעות התובנות שמגיעות מהמחקר על "דמדומי המוות", קיים סיכוי אמיתי שטיפולים עתידיים יעזרו לתאי הגוף לשמור על עצמם בחיים במשך דקות, שעות, או אפילו ימים לאחר פגיעה קטלנית בגוף. אולי הם ייכנסו למצב תרדמת, בו יצמצמו למינימום את צריכת האנרגיה שלהם, וכך יוכלו להישאר בחיים למשך זמן ארוך יותר. ובתקופת זמן זו, כמובן, נוכל לספק לחולה החי-מת טיפולים רפואיים שישקמו את הפעילות המוחית והלבבית ויחזירו אותו לחיים. ואם
ברור שגם אם נוכל לתת לתאים הוראות שכאלו, לא נראה אנשים חוזרים לחיים ככה-סתם. נצטרך לספק למתים-בערך טיפולים רפואיים עתידניים, שעוד יומצאו, כדי לשקם את הרקמות ולהחזיר את המוח לפעילות. אבל בין זמן קביעת המוות הראשוני למועד מתן הטיפול, יכולה להיות משמעות גדולה לכל תא נוסף שנוכל להציל.
אם כל זה נשמע לכם כמו מדע בדיוני, כדאי לזכור שעד 1953, גם הרעיון של מכונות לב-ריאה שמחליפות את פעילות הלב והריאות נראה כמו מדע בדיוני, או פנטזיה מטורפת. וכך גם הרעיון להתניע מחדש את פעילות הלב באמצעות הלם חשמלי. הטיפולים הרפואיים של ההווה, היו המדע הבדיוני של העבר. אין סיבה לחשוב שהעקרון הזה ישתנה. העתיד עומד להיראות מוזר ושונה ממה שאנחנו מכירים.
ומי יודע? אולי עוד נגלה שגם אנחנו מתפרקים לבוטים קטנטנים לאחר המוות.
עוד בנושא באתר הידען:
