במלאת 4,000 שנה להקמת אל-אקצה

מחקר חדש חושף מגמה שיטתית בקרב אנשי דת מוסלמים לדה-יהודיזציה של ירושלים. בין השיטות: הקדמת הקמתו של אל-אקצה באלפי שנים והצגת המקדש כזיוף היסטורי. המסקנה: מדינאי ערבי שיחפוץ בהסדר על ירושלים ימצא עצמו מחושק על ידי האיסלאם

נדב שרגאי, הארץ, וואלה!

מסגד אל-אקצה. מעדיפים לכנות בשם “אל-אקצה” את מתחם הר הבית כולו, כולל הכותל (למטה) טוענים שמוחמד קשר שם את סוסתו ושליהודים אין זיקה היסטורית למקום

לפני שנים אחדות הגיעה קבוצת סטודנטים לארכיאולוגיה מאוניברסיטת בר אילן למורדות הקדרון בירושלים. חבריה ביקשו להציל שרידים ארכיאולוגיים מערימות השפכים שחפר הוואקף בהר הבית, ושפונו במשאיות לאפיק הנחל. איש ואקף שהבחין בסטודנטים פתח לעברם בצעקות רמות. משפט אחד נקלט על ידיהם היטב: “אין לכם מה לחפש כאן, כפי שלצלבנים לא היה מה לחפש כאן. ירושלים היא מוסלמית”.

בעבר ניתן היה להתייחס לאמירות מהסוג הזה כחריגות. כל זה השתנה בוועידת קמפ דייוויד, ביוני 2000: אז התברר לדרגים הישראלים הבכירים כי הטענה שליהודים אין זיקה אמיתית לירושלים ולמקומות הקדושים, לא זו בלבד שעברה תהליך של הפצה והטמעה בקהילות ערביות ואיסלאמיות והיא נחלת השיח הציבורי הערבי, אלא שגם ההנהגה הפלשתינית אימצה אותה.

ואכן, מחקר חדש מאת ד”ר יצחק רייטר, במסגרת מכון ירושלים לחקר ישראל,

קובע: “בדור האחרון הולכת ונכתבת מחדש היסטוריה איסלאמית ערבית של ירושלים. במרכז הכתיבה עומדת הזכות ההיסטורית של הערבים על ירושלים ופלשתין. הטיעון המרכזי הוא שהערבים שלטו בירושלים אלפי שנים לפני בני ישראל. לצד הבניית הקייס הערבי-האיסלאמי מפתחים היוצרים המוסלמים את הכחשת ושלילת הנרטיב היהודי-הציוני, ובכלל זה דה-יהודיזציה של הר הבית, הכותל המערבי וירושלים בכלל”.

כל פלשתין אל-אקצה

רייטר, איש מכון טרומן באוניברסיטה העברית, מתמחה כבר שנים בהיסטוריה המודרנית של המזרח התיכון. הוא בדק אוסף של פסקי הלכה של מופתים מרכזיים בעולם המוסלמי ואתרי אינטרנט של תנועות איסלאמיות; הוא העמיק ברבים מספרי העיון הפופולריים בערבית העוסקים בירושלים ומיין ידיעות ומאמרים שעסקו בנושא מאז 1967; והוא קובע כי “מיתוסים חדשים, חלקם מדומיינים וחלקם מבוססים על עובדות בשטח, הופכים את סיפורי אל-אקצה למאבק תוסס”; יאסר ערפאת ושייח ראאד סלאח, כמו “המופתי הגדול”, שייח אמין אל-חוסייני בראשית המאה שעברה, יחד עם רבים אחרים “רותמים את הסמלים הדתיים בירושלים כדי לגייס את העולם המוסלמי כולו למאבקם”, והדבר נעשה בכמה דרכים.

המוסלמים נוטשים בהדרגה את שמו של מתחם הר הבית – אל-חרם אל-שריף, זה שהקנה לו את מעמדו כשלישי בקדושתו לאיסלאם, וחוזרים להשתמש באופן בלעדי בשם הקדום יותר אל-אקצה, המופיע בקוראן. “אל-אקצה” מתייחס עתה למתחם הר הבית כולו, כולל הכותל המערבי, ולא רק למסגד. המסורת הקושרת בין שלושת המסגדים, במכה, במדינה ובאל-אקצה, מנוצלת על ידי הפלשתינאים לשם הפעלת לחץ על מדינות מוסלמיות בטענה כי “זלזול באל-אקצה יביא לזלזול במקומות הקדושים במכה ובאל-מדינה, משום שיש ביניהם קשר בל יינתק” (שר הוואקף הפלשתינאי, שייח יוסף סלאמה, בנובמבר 2002).

במקביל גובר השימוש במונח אל-אקצה כסמל וכשם למוסדות ולארגונים שונים, בין אם מדובר בכתב עת של צבא ירדן או ביחידת השוטרים הפלשתינית שהקימה הרשות ביריחו, ובין אם מדובר בחוליות הטרור של הפתח הנקראות גדודי חללי אל-אקצה, באתרי האינטרנט של הפלגים הדרומי והצפוני של התנועה האיסלאמית, בעמותות שהם הקימו, וכמובן באינתיפאדה הנוכחית ובפסגה הערבית שהתכנסה בעקבותיה.

בניגוד להיסטוריה הידועה שלפיה הוקם מסגד אל-אקצה במאה השביעית, מחוזקת בשנים האחרונות מסורת עתיקה מראשית האיסלאם, הגורסת כי אל-אקצה נבנה 40 שנה לאחר שנבנה המסגד הקדוש במכה על ידי אדם הראשון (כלומר סמוך לימי הבריאה). מסורות אחרות, המופיעות באתר של הנהלת הוואקף בירושלים, מייחסות את בניית אל-אקצה לאברהם ולשלמה, כדמויות איסלאמיות, ללא קשר ליהדות. שר הוואקף הירדני לשעבר עבד אל-סלאם אל-עבאדי, השייח ראאד סלאח ואתרי אינטרנט איסלאמיים מזכירים את אברהם כמי שבנה את מסגד אל-אקצה לפני 4,000 שנה.

מאות רבות של שנים ידועה ירושלים באיסלאם כמי שנתקדשה בראש ובראשונה בתוקף היותה כיוון התפילה (קבלה), לפני שמוחמד אימץ את הכעבה כקבלה. לפי המקובל, ירושלים שימשה בתפקיד כיוון התפילה במשך 16 חודשים. אבל עכשיו זוכה לתחייה מחודשת פרשנות, שלפיה ירושלים שימשה כיוון תפילה כארבע שנים וארבעה חודשים. המופתי הפלשתינאי של ירושלים, שייח עכרמה צברי והשייח ד”ר יוסף אל-קרדאווי, המופתי הפופולרי ביותר בעולם המוסלמי המתגורר כיום בקטאר, הם רק שניים מנושאי הבשורה הזאת. גם הפסוק מהקוראן שמזכיר את מסגד אל-אקצה וממשיך ומפרט “אשר ברכנו את סביבותיו” זוכה לפירוש מרחיב. סביבותיו של אל-אקצה לא מוגדרות בצמצום, כפי שהיה בעבר, והן משמשות עתה פתח לפרשנות, שלפיה מדובר בכל ירושלים ולאחרונה גם בכל פלשתין.

אישים מבית המלוכה הסעודי, ארכיאולוגים פלשתינאים (כמו ד”ר דימיטרי בראמכי), השייח קרדאווי, אישי דת סורים ואחרים מזהים כולם את היבוסים כשבט ערבי קדמון, שנדד מחצי האי ערב יחד עם הכנענים כ-3,000 שנה לפני הספירה הנוצרית ובכך קדם לבני ישראל בארץ.

המצאת הכותל

אבל ההיסטוריה החדשה הצורמת ביותר לאוזניים יהודיות היא ההתייחסות לבית המקדש כאל שקר שהומצא על ידי היהודים. בשיח הציבורי הערבי מוסיפים עתה דרך קבע הדוברים את המלה “אל מזעום” – דהיינו המתיימר, או השקרי – כאשר הם מתייחסים למקדש היהודי. המופתי צברי אומר כי אין שום שריד שמוכיח את טענתם של היהודים שהיה במקום מקדש. שר הוואקף הירדני הנוכחי, אחמד הליל, אמר בשנה שעברה שישראל מנסה להתערב בענייני אל-אקצה ולערוך חפירות תחת שטח המסגד לשם הקמת המקדש השקרי. ערפאת חג'זי, איש התנועה האיסלאמית הדרומית, שואל במאמר שפירסם ב-2002 באתר האינטרנט של התנועה מדוע לא בנו היהודים את מקדשם במשך תקופה של יותר מ-500 שנים מאז הריסתו השנייה על ידי טיטוס ועד שעבד אל-מלכ בנה את מסגד אל-אקצה; הוא גם מציין שמאות משלחות ארכיאולוגיות ערכו חפירות באזור אל-אקצה, ואף אחת לא מצאה שריד לבית המקדש.

במאמר אחר, שהופיע באחרונה באתר התנועה האיסלאמית הצפונית, כותב הארכיאולוג המצרי עבד אל רחים ריחאן ברכאת, מנהל אתר העתיקות באזור דהב בסיני, ש”האגדה של המקדש השקרי היא פשע הזיוף ההיסטורי הגדול ביותר”. פתווה באתר האינטרנט של הוואקף בירושלים קובעת כי דוד, שלמה והורדוס לא בנו את ההיכל אלא רק שיפצו משהו שהיה קיים שם עוד מימי אדם הראשון.

מפעל הכחשה דומה קיים גם לגבי הכותל המערבי והוא בעל שני ממדים: האחד זיהוי הכותל כמקום קדוש למוסלמים בתוקף כך שהנביא מוחמד קשר שם את סוסתו המכונפת אל-בוראק ושהוא מהווה חלק ממסגד אל-אקצה; והשני – הטענה כי היהודים המציאו את הכותל כמקום קדוש להם ואין להם כל זיקה היסטורית אליו. פתוות כאלה פורסמו על ידי פוסקי דת פלשתינאים ומצרים.

לצד אלה מוסיף המוטיב של “אל-אקצה בסכנה” להיות המוטו בפרסומים של גורמים מוסלמים ברחבי העולם ולעמוד במרכזן של עצרות המוניות שמארגנת מדי שנה התנועה האיסלאמית הצפונית בארץ. “בקהילות המוסלמיות הנידחות ביותר שומעים את סיפורי המאבק הפלשתיני על המקום המקודש להם ודרך הסיפור הפוליטי מופנמות ביתר קלות גם המסורות הדתיות המתחדשות”, אומר רייטר. העובדה שהמדיניות הרשמית של ישראל, כפי שהיא מגולמת בהחלטות מועצת הרבנות הראשית, בהחלטות ממשלה ובהחלטות בג”ץ, משאירה את ניהול הר הבית בידי אנשי הוואקף המוסלמי אינה מוכרת בעולם המוסלמי של ימינו. להיפך: “פעילותם של גורמים יהודים קיצונים, חלקם קיקיוניים, לחידוש עבודת המקדש, מופצת על ידי גורמים פלשתיניים כאילו היא המשקפת את העמדה הרשמית”.

העבודה של רייטר, שהועברה כנייר עמדה למשרד החוץ, נדונה אתמול במסגרת יום עיון שנערך במכון ירושלים לחקר ישראל והמסקנות המרכזיות העולות ממנה הן שתיים: האחת – ירושלים כיום, יותר מבעבר, היא עניין ערבי כלל איסלאמי ומכיוון שכך החלטה בעניינה אינה אפשרית על ידי הפלשתינאים לבדם; השנייה – מדינאים ערבים כלשהם, שירצו להגיע להסדר בנוגע לירושלים והמקומות הקדושים, מחושקים כיום על ידי העולם הדתי האיסלאמי ומרחב הגמישות שלהם כנושאים ונותנים כמעט ואינו קיים.

מטמון זהב ובתוכו גם דגם של מנורת שבעת הקנים התגלה בירושלים (2013)
“הגימנסיון הירושלמי”
“בלאגן טוטאלי בירושלים” (על הנסיבות לחורבן הבית השני)