כיצד מפחיתים את הפסולת ומשיבים את השאר לשימוש חוזר?

כל אדם בישראל מייצר בממוצע 1.6 קילוגרם פסולת ביתית ביום. כדי לנסות ולשפר את המצב הסביבתי בישראל, כולנו צריכים להתגייס ולצמצם את כמות האשפה שאנו מייצרים* שימוש בפסולת כחומר גלם ממוחזר, לצורך ייצור אנרגיה או שימוש חוזר בצורתה הנוכחית – אלו הדרכים בהן ניתן לשפר את המצב

כדאי למחזר – אך יותר כדאי לייצר פחות פסולת
בישראל נוצרים מדי שנה כארבעה מיליוני טונות של פסולת ביתית ומסחרית (מבלי להביא בחשבון פסולת חקלאית, פסולת תעשייתית, 250,000 טונות פסולת מסוכנת ו-7.5 מיליוני טונות פסולת בניין ועודפי עפר). הפסולת מוטמנת, ברובה הגדול, בקרקע, ורק מיעוטה ממוחזר. תכנית האב לטיפול בפסולת שהושלמה לאחרונה צופה שכבר בשנת 2014 יהיה בישראל מחסור בקרקע להטמנה.
על פי סקר הרכב האשפה הארצי לשנת 2004, כל אדם בישראל מייצר בממוצע 1.6 קילוגרם פסולת ביתית ביום, שהם למעלה מחצי טון בשנה. האם זה הרבה? האם זה מעט? מהי משמעותם של נתונים אלה? האם ניתן לצייר את המגמות של משק הפסולת, להבין את כיוון התפתחותן ולקבוע יעדי מדיניות ברורים? דומני שהמפתח להבנת סוגיית הפסולת נעוץ בהכרה בכך שהשיטה הטובה ביותר לטפל בפסולת היא לטפל בה בטרם היותה פסולת.
במה דברים אמורים? חומרי הפסולת נפלטים כתוצרי לוואי בלתי רצויים של הפעילות האנושית. משנוצרה הפסולת, אנו מנסים להיפטר ממנה בדרך הזולה והפחות מטרידה האפשרית. אך מסתבר שכל שיטות הטיפול בפסולת (הטמנה, שרפה ואפילו מִחזור) דורשות משאבים (בעיקר אנרגיה) ורובן אף כרוכות בפליטת פסולת שניונית וזיהום נוסף. משמעות הדבר היא, שהטיפול בפסולת תורם אף הוא לעומס הסביבתי ומגדיל את הלחץ הסביבתי על בתי-גידול ועל סביבת החיים האנושית.

הפחתה במקורנחזור למספרים, וננסה ללמוד מהם דבר-מה. כמות הפסולת בישראל גדלה בהתמדה, הן בכמותה הכללית והן בכמות הפסולת לאדם. לפיכך, הצעד הראשון והחשוב ביותר הוא להפוך את המגמה, ולהפחית את כמות הפסולת הנוצרת בכל שנה. הפחתה זו משמעה טיפול בפסולת בטרם היותה פסולת, כלומר פחות אריזות, פחות ניילונים, פחות קרטונים, פחות פלסטיקה, פחות אלקטרוניקה וכן הלאה. זוהי משימה נכבדה ביותר, והפעולה העיקרית להגשמתה צריכה להיות מכוונת אל שלב הייצור. תפקידן של הרשויות המקומיות בעניין זה הוא מוגבל, אך לצרכנים תפקיד משמעותי ביצירת השינוי, בדחיית אריזות מיותרות ובמיתון הצריכה העודפת. צרכן הקונה גביע יוגורט יוותר עם האריזה בידו בגמר השימוש. יצור אריזה קלה וחסכונית בחומר יותיר, לפיכך, פחות פסולת. היצרן גם יכול לייצר אריזה המותאמת לשימוש חוזר, ולתרום גם בכך להפחתת כמות הפסולת.
מבחינות רבות, יעד ההפחתה הוא קשה להשגה, מאחר שהוא מנוגד לאופיה של חברת השפע ולמגמת ייצור-היתר ומבול הצריכה, המוצגים באור חיובי ונתפשים כהכרחיים להמשך הצמיחה. מכיוון שהקשר הקיים בין צמיחה כלכלית לגידול בכמות הפסולת הוא בעייתי ביותר, יש לנסח יעד זה גם במילים אחרות: ניתוק הקשר בין צמיחה לבין גידול בכמות הפסולת. צמיחה בריאה היא צמיחה בלא פסולת. בכמה מארצות אירופה כבר משיגים יעד זה.

הגדילה לעשות קנברה, בירת אוסטרליה (300,000 תושבים), שקבעה לה למטרה להיות עיר בלא פסולת בשנת 2010. התכנית היא למצוא לכל חומרי הפסולת שימוש נוסף, מטיפול בחומר האורגני בחצר הבית (בלא מתן אפשרות להשליכו לפח) ועד לניצול מרבי של חומרי גלם ממוחזרים. הטמנת הפסולת אמורה להיפסק.
הפערים הגדולים בכמות הפסולת לאדם ברשויות המקומיות השונות מלמדים על חשיבותו הרבה של ניתוק קשר זה. על פי נתוני 2004, בסביון מייצר כל אדם 4.59 ק”ג פסולת ביום, ואילו ברהט שבנגב – 0.32 ק”ג ביום בממוצע.

טיפול במעלה הזרםהתפישה המרכזית המנחה את יעד ההפחתה במקור היא טיפול במעלה הזרם, באמצעות החלת “אחריות היצרן המורחבת”. הכלי העיקרי להגשמת תפישה זו הוא חקיקה המתמרצת את התעשייה לפעול לצמצום במקור. ניסיון השנים ומאות מחקרים הוכיחו באופן שאינו משתמע לשתי פנים כי תכניות רשות (וולונטריות) אינן הדרך לפתרון. המטרה תושג, בראש ובראשונה, באמצעות חקיקה המטילה חובות ברורים וקובעת לשוק כללי משחק חדשים. אני אומר זאת בצער, משום שדרך החינוך והשכנוע היא דרך אנושית וראויה יותר ואל לנו להרפות ממנה, אולם יש לבנותה על תשתית של תקינה וחקיקה.

ניקח לדוגמה את סוגיית הפסולת האלקטרונית. כמותה מוערכת בכ–100,000 טון לשנה בישראל, והיא גדלה בקצב גדול פי שלושה מזה של הפסולת הביתית. פנייה לציבור בלשון חינוכית לא תועיל כאן רבות. כאשר המדפסת חדלה לפעול שנה לאחר קנייתה ורכישת מדפסת חדשה זולה מתיקון הישנה, אזי נקנה מן הסתם מדפסת חדשה, וזו שנקנתה רק לפני שנה תהפוך לפסולת. לעומת זאת, הטלת חובה על היצרנים לאסוף ולמחזר את מוצריהם תגרום להם לייצר מוצרים בני-קיימא, בעלי אורך חיים רב יותר, וכך תקטן כמות הפסולת המיוצרת. כך גם ישתנו דפוסי הייצור, המכוונים כולם למכור עוד ועוד, בלא התחשבות בפסולת ובזיהום הנוצרים. כאן עלינו לציין בצער כי מדיניות המשרד להגנת הסביבה איננה נוטה לכיוון זה, ורוב משאביו מופנים לטיפול במורד זרם הפסולת הגואה.

לאחר מיצוי כלל הצעדים להפחתה במקור של כמות הפסולת, עלינו לפעול להרחבת ההשבה, כלומר שימוש בפסולת באחת משלוש דרכים: שימוש חוזר בפסולת בצורתה הנוכחית; שימוש בה כחומר גלם ממוחזר בתהליך הייצור (מִחזור); או שימוש בפסולת כמקור לייצור אנרגיה. כלומר, עלינו לחתור לתהליכים מעגליים ולהפחתת כמויות החומר שאין להן עוד שימוש.
במעגל השני שמור מקום נכבד לרשויות המקומיות, שבידיהן מסורה האחריות לטיפול בפסולת ולרשותן עומדים מגוון כלים. ונשוב לדוגמת כמויות הפסולת שלמעלה. לכאורה, הפערים בכמות הפסולת בין סביון לרהט מלמדים שאוכלוסייה במעמד חברתי–כלכלי גבוה מייצרת הרבה פסולת, ואוכלוסייה במעמד נמוך מייצרת מעט. ואולם, נתונים נוספים משבשים לחלוטין תמונה זו: מועצה אזורית משגב (0.82 ק”ג לתושב ליום); קריית טבעון (1.29); ורעננה (1.01). דוגמאות אלה, הלקוחות מדו”ח המשרד להגנת הסביבה לשנת 2004, מלמדות שני דברים. האחד הוא, שרשות מקומית יכולה להשיג הישגים של ממש במִחזור הפסולת והפחתת הכמויות המועברות להטמנה על-ידי הפרדת פסולת לפחים נפרדים לזכוכית, נייר, קרטון, פסולת אורגנית וכו'. תושבי קריית טבעון, למשל, מפרידים את החומר האורגני ושמים אותו בפח נפרד. במועצת משגב חולקו קומפוסטרים ביתיים לתושבים רבים והוקמו מרכזי מִחזור.

אמינות הנתונים מוטלת בספקהעניין השני שמאיר דו”ח הרשויות הוא שלמעשה, אמינות הנתונים מוטלת בספק רב. מועצה אזורית חבל אילות, לדוגמה, מקיימת פעילות ענפה בתחום המִחזור, אך גילתה לתדהמתה שהיא מככבת בראש רשימת יצרני הפסולת (6.03 ק”ג לתושב ליום). הסתבר שפסולת חקלאית ופסולת אחרת נכללו בדו”ח, ובשל כך התקבלה תמונה מעוותת לחלוטין.
על כך יש להוסיף שהרשויות המקומיות צריכות לדווח מדי שנה על כמות הפסולת שלהן, אך רובן אינן ממלאות חובה זו. היעדרו של בסיס נתונים מהימן מעקר במידה רבה את יכולת הפעילות למען הגברת ההשבה. על פי תקנות המִחזור, הרשויות צריכות למחזר 25% מכלל הפסולת הביתית המיוצרת בהן בשנת 2007. בהיעדר נורמת דיווח ובלא איום בסנקציות של ממש, אין כל דרך לדעת מהו שיעור ההשבה האמיתי, אין יכולת להסיק מסקנות ואי-אפשר להפעיל כלים יעילים לתמרוץ כלכלי.
המשרד להגנת הסביבה גורס כי שיעור המִחזור של הפסולת הביתית עומד על 22%, אך חישוב הנתונים מדו”ח המשרד לשנת 2004 מורה על 12% בלבד. היכרות עם הנעשה בשטח, במפעלי המִחזור, מביאה אותנו להעריך כי שיעור המִחזור האמיתי נמוך עוד יותר.

סוף דברחשוב להדגיש כי הטיפול בפסולת אינו חייב להתבסס על אמצעים טכנולוגיים משוכללים, אלא דווקא על פעילות קהילתית, על מתקנים מקומיים ועל מימוש היתרון לקוטן (להבדיל מיתרון לגודל). רשות מקומית אשר תשאף לטפל בפסולת בחצר ביתה שלה, תוך מימוש היתרונות הייחודיים לה, תוכל להגיע להישגים נכבדים, הרבה יותר מרשות המקימה מיזמי ענק שהפיקוח עליהם קשה והם מנוכרים לסביבה ולרוב תושביה.
גלעד אוסטרובסקי הוא מדען פסולת ומחזור במחלקה המדעית בעמותת אדם טבע ודין. מתמחה במדיניות לניהול משק הפסולת ושימור משאבים. בעל תואר שני במדיניות ותכנון סביבתי, האוניברסיטה העברית.