השתלת שבב במוח כפי שעשתה לאחרונה חברת נוירולינק של אילון מאסק יכולה, אם תתבצע נכון להציל חולים במחלות מוחיות קשות, ושהחולים כבר לא מגיבים לטיפול תרופתי
כשאמבר פירסון הייתה נתקלת במנה של מאכלי ים, היא הייתה נחפזת לשטוף ידיים במים ובסבון. היא הייתה מטבילה את ידיה במשך דקות ארוכות מתחת לזרם המים, עוצרת, וממשיכה. שוב, ושוב, ושוב. לפעמים היא הייתה עושה זאת עד שידיה דיממו. ובארוחה הבאה, היא הייתה חוזרת על הטקס בשנית ובשלישית.
זוהי התנהלות נפוצה בקרב חולי OCD – “הפרעה אובססיבית-קומפולסיבית“. רבים מהחולים מרגישים מחויבים – כאילו כפה אותם השד, או במקרה זה, המוח – לחזור על פעולה כלשהי גם כשהיא אינה הגיונית, או אפילו פוגעת בהם. ההפרעה אכן פגעה באמבר: מדי יום היא הייתה מקדישה עד תשע שעות לטקסים שונים ומשונים. היא גם פגעה בחייה החברתיים: אמבר לא יכלה לשבת ליד אחרים בזמן האוכל, מחשש לזיהומים. במפגשים המשפחתיים היא הייתה יושבת על הספה, הרחק מבני המשפחה האחרים. תרופות לא עזרו. ייעוץ פסיכולוגי לא שינה דבר.
ואז העניינים החמירו עוד יותר.
בשנות העשרים לחייה, סבלה אמבר מהתקף אפילפטי קשה. הרופאים בחנו את האפשרות לטפל בה באמצעות טכניקה עתיקת-יומין ועדיין יוצאת-דופן: באמצעות גרייה בעמקי המוח. הם רצו להשתיל מתקן זעיר באזור מסוים במוח, שיוכל לתפקד שם כ- ‘קוצב לב’ חשמלי. כאשר המתקן יחוש בדפוסי פעילות מוחיים שונים מהרגיל, המעידים על התקף אפילפטי שיגיע בשניות או בדקות הקרובות, הוא ישגר זרמים חשמליים משלו ש- ‘יאפסו’ את הפעילות המוחית המזיקה באותו אזור ויאזנו אותה. החולה לא ירגיש אפילו שההתקף עמד להגיע.
גרייה בעמקי המוח משמשת כבר עשרות שנים בקליניקה הרפואית כדי לסייע להתמודד עם מגוון מחלות מוחיות. חוקרים השתמשו בה כדי למתן את הרעידות מהן סובלים חולים במחלת פרקינסון, למשל, או כדי לעזור בהתמודדות עם דיכאון קליני קשה שאינו מגיב לטיפולים אחרים.
כשאמבר הבינה שהיא עומדת לקבל שתל מוחי שכזה כדי להתמודד עם מחלת האפילפסיה, היא שאלה – “האם אפשר להשתמש בו גם כדי לטפל ב- OCD?”
התשובה, על פניה, חיובית. מנהל המזון והתרופות באמריקה מרשה להשתמש בגרייה בעמקי המוח גם כדי לטפל במקרים של OCD קיצוני. אלא שהמוח הוא איבר מורכב, ואפילפסיה היא מחלה שונה מאד מ- OCD. לא היינו מצפים ששתל אחד יוכל לטפל בשתי המחלות באותה נשימה. גם רופאיה של אמבר היו ספקנים לגבי הצלחת הטיפול הכפול.
אבל הם היו מוכנים לנסות.
בקרה וטיפול
רופאיה של אמבר גילו שההתקפים האפילפטיים במוחה התחוללו באזור שנקרא “האונה האינסולרית”. הם היו צריכים לכוון את השתל כך שישפיע על אותו חלק במוח. ההפרעה הכפייתית, לעומת זאת, התרכזה דווקא ב- “גרעין האקומבנס”, שמקושר עם מוטיבציה והנעה לפעולה. שני האזורים הללו קרובים מאד זה לזה במוח, ולכן אפשר היה לנסות ולהתמודד עם שני המצבים באמצעות מתקן חשמלי אחד בלבד.
הרופאים השתילו במוחה של אמבר אלקטרודה בודדת באורך שלושה סנטימטרים. המתקן שימש כחיישן ש- ‘האזין’ לפעילות החשמלית במוחה של אמבר, ובמידה וחש בשינוי מזיק – דאג לעצור אותו. בשלב הראשון של הטיפול, התרכזו הרופאים במניעת ההתקפים האפילפטיים. כשהצליחו לעשות זאת, הם המשיכו לשלב השני: לתכנת את המתקן שבמוחה של אמבר כדי שיוכל למתן גם את תסמיני ה- OCD.
התסמינים החיצוניים של ה- OCD ברורים: שטיפת ידיים, נעילת דלתות שוב ושוב, ועוד פעולות שחוזרות על עצמן. אבל איך מתבטאים התסמינים האלו במוח? איך אפשר ללמד את המתקן מהי פעילות מוחית ‘נורמלית’, ומהי פעילות מוחית המעידה על OCD?
כדי לענות על השאלה, אמבר הייתה צריכה לבלות תקופה ממושכת באימון המתקן. היא הייתה מתפקדת כרגיל, וכאשר חשה את המחשבות הכפייתיות משתלטות עליה, היא הייתה מעבירה מגנט על ראשה – והמתקן היה מרגיש את השינוי בשדה המגנטי ומבין שמדובר ברגע מיוחד. היא הוזמנה גם לאימונים במעבדה בהם נחשפה למזון ים כדי לגרות את התגובה המוחית החריפה, וזו תועדה על-ידי המתקן.
לאחר שהפעילות המוחית תועדה מספיק טוב, ההתקן תוכנת מחדש כך שיתמודד גם עם האפילפסיה וגם עם ה- OCD. הוא אינו פועל באופן רציף, אלא מחכה לשעת הכושר ורק אז נכנס לפעולה במשך כמה שניות. המטרה אינה לעצור לגמרי את נוהג שטיפת הידיים, למשל, של אמבר אלא רק לרסן אותו כדי שלא ישתלט על חייה.
וכך אכן קרה.
לאחר כיוונון המכשיר מחדש, סימפטומי ה- OCD פחתו משמעותית. אם אמבר נהגה להשקיע שמונה או תשע שעות ביום בהתמקדות במחשבות ובטקסים הכפייתיים, הרי שעתה הם דרשו רק שלושים דקות מזמנה לאורך היום. ההשפעות החיוביות נמשכו לאורך השנתיים מאז שהותקן המכשיר במוחה. ידיה כבר אינן מדממות. היא יכולה לצאת שוב עם חברים ולאכול עמם במסעדות גם מבלי לאבד שליטה. היא אפילו מסוגלת לשבת עם משפחתה מסביב לשולחן אחד, לטוב ולרע.
אבל מה המשמעות?
מה מיוחד במקרה של אמבר? הכל ולא-כלום. הודגמו כבר בעבר התקנים מוחיים שיכלו למנוע התקפים אפילפטיים והתקנים מוחיים אחרים שמיתנו תסמיני OCD. המקרה של אמבר שונה מכיוון שמדובר בהתקן אחד שחולש על שתי פעילויות מוחיות במקביל, ועושה זאת בהתאם לתכנות שהוטמע בתוכו ולאותות שהוא מקבל מהמוח.
בלשון ציורית, אמבר זכתה במוח קטנטן נוסף. באיבר חדש שמווסת את הפעילות המוחית שלה בכמה דרכים שונות.
אולי זה נשמע מחריד, אבל מדובר בתופעה טבעית שמתיישבת עם דרך הפעולה של המוח. המוח שלכם – בהנחה שאינכם שונים משמעותית מכל אדם אחר – מורכב מכמה וכמה איברים שפועלים ביחד כדי להפיק… ובכן, אתכם. ההיפוקמפוס, האמיגדלה, האונות הקדמיות, גזע המוח – כל אלו מקבלים קלטים עצביים אחד מהשני, מעבדים אותם, מוסיפים להם ומעשירים אותם ומצליבים את התוצאה עם המרכזים האחרים מחדש. כל אדם הוא תוצר של התחרות ושיתוף הפעולה המתמיד הזה בין האזורים השונים במוח.
אמבר הוסיפה עוד אזור אחד, שעוזר לפקח טוב יותר על הפעילות הסוררת במוחה. בעשור הקרוב נראה יותר ויותר חולים שיוסיפו אזורים דומים – מלאכותיים, נכון, אבל עדיין בעלי השפעה חיובית – שימתנו תסמיני מחלה מזיקים. אולי גם יותר מתסמין אחד. אולי לא רק מחלות. אולי גם דרכי התנהגות שאינן בריאות, גם אם אינן מוגדרות ממש כתסמיני מחלה נפשית.
ואולי נראה השתלות כאלו גם בבני-אדם בריאים לגמרי – אבל ששואפים להרחיב את יכולותיהם ואת האפשרויות שפתוחות עבורם.
אילון מאסק, אחת הדמויות הצבעוניות ביותר בעולם הטכנולוגיה כיום, עמל על מימוש החזון הזה בימים אלו. וממש לאחרונה הוא עשה עוד צעד גדול בכיוון.
נוירלינק
אפשר להגיד הרבה דברים על אילון מאסק, אבל הוא אינו נרתע מחזונות גדולים לעתיד. עוד בשלבים המוקדמים בהם הקים את חברת נוירלינק, הוא כבר הצהיר שמטרתו לאפשר לבני-אדם לתקשר טלפתית עם מכונות. כלומר, לחשוב – ולגרום למכונה לפעול בהתאם.
בחודש האחרון הודיע מאסק שהאדם הראשון בעולם קיבל את השתל החדש שלה, ששמו “טלפתי”. שיהיה ברור: השתל לא נועד עדיין לאנשים בריאים. מאסק עצמו אמר כי “המשתמשים הראשוניים יהיו אלו שאיבדו את יכולת השימוש בגפיהם.”
כדאי לשים לב למילים שמאסק בוחר. הוא מדבר על “משתמשים”, ולא על “חולים” או “משתתפים בניסוי”. מבחינתו, הוא מפתח טכנולוגיה למשתמשים מכל הסוגים, חולים ובריאים כאחד. כל התכניות של נוירלינק, לפחות אלו הפתוחות לציבור, מצביעות על כך שהחברה אכן מתקדמת בכיוון הזה. השתל אמור להשתלב בגולגולת מבלי שאפשר יהיה לראותו מתחת לשיער. האלקטרודות אמורות להיות גמישות ועדינות, כדי שלא לפגוע ברקמת המוח או לעורר דלקת, ולפיכך אפשר יהיה להשתמש בהן לאורך זמן. וההשתלה עצמה אמורה להתבצע במהירות, ביעילות ובבטחה על-ידי רובוט ניתוחי.
בקיצור, מאסק מתכנן לנו עתיד בו כל אדם יוכל להיכנס לחנות קעקועים – ולצאת משם עם שתל מוחי ועגיל. אולי בלי העגיל, אם הוא לא בקטע.
איומים, חששות והזדמנויות
רוצים לדבר על חששות מעתיד שכזה? כאלו יש בשפע. בטווח הקצר והבינוני – נאמר, בעשרים השנים הקרובות – נצטרך לוודא עדיין שהטכנולוגיה אינה מזיקה למוח. למעשה, החשש הזה יישאר עמנו עוד עשורים רבים, גם אחרי שהטכנולוגיה תתגלה כבטוחה (בתקווה). ממש כפי שעדיין ישנם אלו שטוענים שצריך לעשות ניסויים ארוכי-טווח שיוודאו את בטיחותם של פירות מהונדסים גנטית, למשל, למרות שאלו קיימים כבר עשורים רבים מבלי שהשפיעו לרעה על הבריאות האנושית.
בטווח הארוך יותר נצטרך להבין מה המשמעות הפוליטית של הטכנולוגיה הזו. את מי היא משרתת? למי ניתן גישה למוחותינו, וכיצד נתמודד עם המצב בו לחברות הענק – נאמר, לקונגולמראט של טסלה-נוירלינק-ספייסX – יש יכולת עקרונית לקרוא את מחשבותינו ולהשפיע על רגשותינו? אי אפשר להתעלם מהשאלות הללו, וצריך להתחיל לערוך דיון לגביהן.
לצד החשש המוצדק מהטכנולוגיה ומשמעויותיה, צריך להציג גם את ההזדמנויות הגדולות. והן באמת ובתמים גדולות. שתלים רב-שימושיים במוח – מהסוג שיכול להשפיע על פונקציות רבות ושונות – יכולים לשנות את הקיום האנושי. סטודנטים יכולים להשתמש בהם כדי להתרכז בלימודים. תמיד רציתם לכתוב ספר? תוכלו להשתמש בהם כדי לזכות בעוד שעה של ריכוז ומוטיבציה בלילה, אחרי שהילדים ילכו לישון. רוצים ללמוד מקצוע חדש? תוכלו לכוונן את השתל למצב למידה מהירה, שעה אחת ביום. צריכים לנהוג בזהירות בכבישים? יש מצב גם לזה. להרוג אנשים בלי להרגיש ייסורי אשם? אל חשש – גם לכך אפשר יהיה להתאים את השתל.
כאמור, הזדמנויות בשפע, לכולם.
יש שם לטכנולוגיות שיכולות להשפיע על תחומים רבים בחיינו באותו הזמן: General Purpose Technologies. היסטוריונים של הטכנולוגיה מסכימים שכמה טכנולוגיות כאלו מן העבר היו, למשל, החשמל, מנוע הבעירה הפנימית והאינטרנט. ברגע שהשתלים המוחיים יגיעו לרמה מתקדמת מספיק כדי שיוכלו להשפיע על מגוון פעולות מוחיות, הם ייכנסו כמעט מיד לקטגוריה של הטכנולוגיות החשובות ביותר. שתל מוחי בודד יוכל להפוך אדם משוטה לגאון, מעצל לחרוץ, מרוצח סדיסט לצדיק אלטרואיסט. הוא יוכל לרפא – או לפחות למתן – את הסימפטומים של מחלות נפשיות רבות. הוא יוכל לעזור בגמילה מכל סוגי הסמים וההתמכרויות. הוא יוכל להחליף את כל סוגי היינות והמאכלים.
אלו אולי חזונות מרחיקי-לכת, אבל אין סיבה לחשוב שהם מוגזמים. כל זה לא יקרה בעשור הנוכחי, ואולי גם לא בזה שאחריו, אבל ברגע שהמוח שלנו יהפוך למגרש המשחקים הבא של הטכנולוגיות – כל הטוב הזה ייפתח עבורנו.
וכן, גם הרע. יהיו אנשים שיפרצו למוחותיהם של אחרים. יהיו חברות שינסו להשפיע עלינו בדרכים שאינן כשרות. יהיו רודנים שישטפו את מוחותיהם של נתיניהם. תנו לאנושות חבל, ואתם יכולים להיות בטוחים שחלק ישתמשו בו כדי לתלות אחרים – ובשלב מסוים גם את עצמם. לעזאזל, תנו לאנושות תפוח, ועדיין יהיו כמה שישתמשו בו כקליע. אפשר רק לקוות שנדע להשתמש בטכנולוגיה כדי להסב יותר טוב מרע. ההיסטוריה האנושית של מאות השנים האחרונות מראה שאנחנו יכולים לעשות את זה, רוב הזמן.
נקווה שגם הפעם.
