חוקרות מהאוניברסיטה העברית מצאו שאימהות מגיבות בהפרשת דופמין להבעות פנים חיוביות ושליליות של תינוקן
מחקרים רבים עוסקים בפיצוח המנגנון הביולוגי של ההיקשרות האימהית – מה גורם לאם להרגיש תחושת חיבור לתינוק וכיצד נוצרת המוטיבציה שלה לטפל בו. במחקרים שנערכו בעבר על חיות מעבדה, נמצא כי אימהות מפרישות דופמין, מוליך עצבי, בתגובה לגורים שלהן. עם זאת, לא ידוע מהו תפקיד הדופמין בהתנהגות אימהית, ומה בהתנהגות הגורים מעורר את הפרשתו.
את המחקר ביצעה הדוקטורנטית ליאור זאבי, בהנחיית ד”ר שיר אציל מהמעבדה לחקר מנגנוני מוח והתנהגות של היקשרות במחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית והוא פורסם לאחרונה בכתב העת המדעי ”SCAN”. המחקר בודק לראשונה אצל בני אדם מה בהתנהגות התינוק מפעיל את הפרשת הדופמין במוח האם.
מאחר שתינוקות תלויים לחלוטין בהוריהם לכל צורך פיזיולוגי, הם לא ישרדו יותר מכמה שעות ללא טיפול ודאגה. בהתאם לכך, הורים מפנים קשב רב לסימני הוויסות (affective signals) ששולח התינוק הקשורים לצרכיו הפיזיים והרגשיים. למשל, כאשר התינוק חווה צורך גופני כלשהו כגון רעב וכאב הוא בוכה ומתלונן, וכאשר הוא מתעניין במשהו הוא מתרכז, מחייך ומתבונן. החוקרות שיערו שאותם סימנים שהתינוק מראה יקודדו על ידי הפרשת דופמין במוח האם, וזאת בכדי להבטיח את רגישות האם לצרכיו ההישרדותיים וההתפתחותיים של התינוק.
החוקרות השתמשו בסורק מיוחד שמשלב במקביל סריקות MRIו PET ומאפשר מדידה של הפרשת דופמין במוח. החוקרות בחנו את תגובת הדופמין בקרב 19 אימהות בזמן שהן צופות בסרטי וידאו של התינוק שלהן. בנוסף, באמצעות ניתוח התנהגותי מפורט, החוקרות כימתו את סימני הוויסות שהתינוקות הביעו באופן טבעי בסרט. החוקרות מצאו שככל שהתינוקות הביעו יותר סימני וויסות, כך גברה הפרשת הדופמין במוח האימהות. ממצא משמעותי נוסף הוא שאין הבדל בכמות הדופמין המופרשת בין הבעות חיוביות ושליליות של התינוק.
הדוקטורנטית ליאור זאבי, סיפרה – ”לתוצאות המחקר יש חשיבות עצומה הן מבחינת הידע שיש לנו על הקשר בין אם ותינוק והן מבחינה קלינית, למשל במקרים של דיכאון לאחר לידה. חוסר ההבחנה בין סימנים חיוביים ושליליים, מרמז על כך שהדופמין משמש כגורם המוביל לקשב וטיפול בצרכי התינוק ולא כמנגנון גמול שאמור לתת רק הנאה וסיפוק לתינוק, כפי שמוצג פעמים רבות.
החשיבות של כך נובעת מהאופן שבו אנחנו חושבים ומבינים את התפקיד האימהי – לא ככזה שאמור לגרום אושר ותחושת סיפוק (למרות שלפעמים גם זה קורה), אלא כתפקוד שמטרתו העיקרית היא לווסת את התינוק ולהשאירו בחיים.”
עוד בנושא באתר הידען:
