נכון, כתבנו לענייני בריאות אינו רופא, והכתב המדעי כנראה לא למד אסטרופיזיקה בטכניון. ובכל זאת, אחרי שנים של סיקור, הם למדו משהו. מה בדיוק?
עיתונאים לא תמיד מגיעים עם מומחיות לתחום הסיקור שלהם, אבל במשך השנים חלקם הופכים למומחים לא קטנים בתחום. אבל מהי אותה מומחיות? מה עיתונאים אמורים לדעת במסגרת עבודתם? וכיצד עיתונאי חדש לומד את תחום הסיקור שלנו? מחקר מקיף ושאפתני שנערך בימים אלה באוניברסיטת בן גוריון בנגב בתמיכת הקרן הלאומית למדע, מנסה להשיב אמפירית על השאלות הללו.
“כלי תקשורת הם גופי ניהול ידע”, מסביר פרופ’ צבי רייך ראש המחלקה לתקשורת ועיתונאי לשעבר. “בהתאם, השאלות החשובות ביותר שאנחנו יכולים לשאול את עצמנו לגבי תקשורת הן שאלות על ידע. באיזו מידה עיתונאים יודעים על מה הם מדברים? איך הם מסתמכים על מסמכים וראיות? ומה הם עושים במצבי קונפליקט? בשנים האחרונות אני הולך ומשתכנע, שהשאלות החשובות ביותר על ידע עיתונאי הן בעצם שאלות על מומחיות. מדוע? כיוון שציפיות לידע יש לנו בעיקר מעיתונאים שמסקרים שוב ושוב את אותם נושאים, ואמורים לצבור מומחיות אודותיהם. אך מהי אותה מומחיות, ואיך ניגשים לחקור אותה?”
כדי להשיב על השאלות הללו, התייעץ פרופ’ רייך עם מומחים למומחיות – פסיכולוגים וסוציולוגים בעלי שם עולמי בנושא – בתקווה למצוא שיטות לחקר מומחיות, שיהיו ישימות ופוריות בהקשר העיתונאי. משלא מצא שיטות קיימות, הוא פיתח מערך מחקר חדשני וחלוצי.
“המחקר שלנו הוא הראשון בעולם שיוצא לבחון אמפירית סוגיות של מומחיות עיתונאית, תוך התמקדות בכתבים משלושה תחומי סיקור מובילים: צבא, כלכלה ופוליטיקה. את המחקר עורכים שלושה דוקטורנטים, שכל אחד מהם שואל שאלה אחרת: לירי בלום שואלת מהי המומחיות הקיימת אצל אותם עיתונאים וכיצד היא בנויה. עודד ג’קמן שואל מהי המומחיות המצופה מכתבים אלה, וטל משעלי שואלת כיצד עיתונאים חדשים רוכשים את ראשית מומחיותם במהלך השנתיים הראשונות בתחום. שלוש עבודות דוקטורט, כל אחת עם שיטות מחקר משלה, כאשר הנבדקים הם הכתבים והפרשנים הבכירים בישראל, לרבות עורכים ראשיים”.
במסגרת המחקר הראשון, שנערך בהובלת הדוקטורנטית לירי בלום, עיתונאים צבאיים, כלכליים ופוליטיים מקבלים חפיסת קלפים, כשעל כל קלף מופיעות כותרת וכותרת משנה של ידיעה שהם פרסמו לאחרונה. אחרי שהחוקרים מוודאים שהעיתונאים זוכרים את הידיעות של עצמם ואת תהליכי ההפקה שלהן, הם מתבקשים למיין את הקלפים לפי דרגת קושי. בסיבוב הראשון לפי היקף הידע הצבאי או הכלכלי הנדרש כדי לסקר את הידיעה ובסבב השני על פי הקושי העיתונאי בהשגת המידע. כך מתקבלים שני סידורים עם היררכיה ברורה של מורכבויות (“מיון חדשות”).
יציאה מאיזור הנוחות
“בעצם אנחנו גורמים לעיתונאי לצאת מאזור הנוחות ולהשקיף על הידיעות של עצמו ממעוף הציפור. כאן הוא מתבקש להכליל הכללות על דפוסי חשיבה וסיקור, שמעוגנות במקרים ספציפיים”, מספר פרופ’ רייך. “חשוב להוציא את העיתונאים מאזור הנוחות, כדי לאפשר רפלקציה וביטוי ‘ידע נסתר’, שהוא הידע החשוב ביותר שיש למומחים, אבל קשה להם מאוד להיות מודעים לו ולבטא אותו, כיון שהוא עובר אוטומציה עם השנים. בלי זה היינו מקבלים דיקלומים מוכנים מראש, במיוחד כשמדובר במומחי תיאור כמו עיתונאים. בשיטה שלנו נחשפים תהליכי העבודה והחשיבה, והתוצאות מרתקות ומפתיעות – לפעמים גם לעיתונאים עצמם”.
אם המחקר הראשון עוסק בידע המצוי, המחקר השני – בהובלת הדוקטורנט עודד ג’קמן – מנסה להשיב על שאלת הידע הרצוי. הוא עושה זאת באמצעות פאנלי “דלפי” אנונימיים, שבמסגרתם עיתונאים ומומחים מנסים להגיע יחד לקונצנזוס בשאלת המומחיות הרצויה של עיתונאים בתחומם.
“את הכתבים והמומחים הצבאיים למשל אנחנו שואלים, אילו היה קיים בית ספר לכתבים ופרשנים צבאיים, כיצד הייתה נראית תוכנית הלימודים? מה הנושאים שכל כתב צבאי חייב ללמוד, ומה המשקל של כל נושא – כמה משפט בינלאומי, וכמה חיל אוויר ומודיעין? אנחנו סקרנים מאוד לגלות האם תהיה מחלוקת בין העיתונאים והמומחים, ואם כן – האם המומחים ידחפו ליותר ידע ואילו העיתונאים יגידו שאפשר להסתדר עם פחות – ובאלו תחומים יסכימו על יותר או פחות ידע.
המחקר השלישי, בהובלת הדוקטורנטית טל משעלי, עוסק בשאלת התפתחות המומחיות בשלבים הראשונים והקריטיים של תעסוקת העיתונאים. “השאיפה שלנו היא שאם העורך מודיע לכתב שהוא מקבל תחום סיקור, הטלפון השני שהכתב יקבל הוא מהדוקטורנטית טל משעלי, שתנסה לגייס אותו למחקר”, צוחק פרופ’ רייך. “טל עוקבת אחרי הכתבים החדשים במשך שנתיים, כאשר מדי שבועיים הם מתבקשים להשיב על שאלה אחת בוואטסאפ: לספר על הצלחה, על כישלון, על תובנה חדשה או מפגש משמעותי. פעם בחצי שנה נוסף גם ראיון עומק. למרבה המזל טל היא אמנית ביחסי אנוש, כך שהכתבים רואים בה ידידת אמת, שמתעניינת בהתפתחותם – והם משתפים אותה בתהליך”.
החיים עצמם:
“אני יוצא בשאלה”, אומר פרופ’ רייך. “כשהייתי בן 16 רבני הישיבה הסבירו לנו כי נהוג לאכול רימון בראש השנה משום שהוא מכיל בדיוק תרי”ג גרעינים כנגד תרי”ג מצוות. לקחתי סכין, רימון, ושני חברים מהכיתה ששימשו כעדים, והתיישבנו לספור גרגר-גרגר. למזלנו, הספיק מדגם של רימון אחד כדי להפריך את התיאוריה הזאת. את הספקנות הזאת לקחתי איתי בהמשך לעבודתי כעיתונאי בעיתון ידיעות אחרונות וכיום באקדמיה. לפני מספר שנים אף פרסמתי עם תלמידי ד”ר יגאל גודלר את מדריך הספקנות לעיתונאים בשם “הספקן בחדר החדשות”. מאז אותו רימון, שאלות של אמת, ידע ועובדות מעסיקות אותי, והן הולכות ונעשות חשובות מאי פעם ליצרני ידע ולצרכניו בתקופה של מציאות מתעתעת”.
עוד בנושא באתר הידען:
