נישואי הנוחות בין צבא למדע, גם אם הם מעוררים פקפוקים, חשובים להתקדמות המדע. קשרים שנרקמו עם נאס”א במסגרת טיסתו של אילן רמון לחלל יוכלו להניב פירות לישראל
כשינחת רכב החלל קולומביה מחר בכף קנוורל שבפלורידה יגיעו לסיומם יותר משבועיים של הקפות בחלל. טיסה זו, ה-113 במניין של סוכנות החלל האמריקאית נאס”א, מציינת יותר מכל דבר אחר את השגרה שאליה נכנס המין האנושי ביכולתו להינתק מכוכב הלכת שלו. למעלה ממחצית האנושות נולדה לתוך עידן החלל, זה שהחל בטיסתו הראשונה של יורי גגארין ב-1961 ונמשך בפסיעותיו המרגשות של ניל ארמסטרונג על הירח ב-1969. אך שגרה זו אסור שתטעה: גם היום, לאחר כ-40 שנים, כל שילוח של מעבורת הוא הישג ראוי לציון.
הבעיה העיקרית בטיסה לחלל היא התגברות על כוח המשיכה של כדור הארץ. לפי ריחופם של האסטרונאוטים וחפציהם ברחבי החללית אפשר היה לחשוב שהגיעו למרחק כה רב, שאין כוח הכובד חל עליהם. למעשה, הם חשופים לכבידה הקטנה רק ב-8% מזו השוררת על פני כדור הארץ. אפקט הריחוף נובע מכך שהמעבורת, במסלולה המעגלי בגובה 250 קילומטר, נתונה בעצם במצב של נפילה חופשית מתמדת. נוסעיה חווים את מה שהיה חש נוסע במעלית בגורד שחקים אילו ניתק הכבל והתא היה נופל ללא הפרעה. תובנה דומה הוליכה את איינשטיין לניסוח תורת היחסות הכללית, המאפשרת לקוסמולוגים להבין את מוצא היקום ואת מבנהו. כדי להשיג מצב של “נפילה” כה ממושכת, חייבת החללית לטוס סביב כדור הארץ במהירות לוויינית, כשמונה קילומטרים בשנייה, הווה אומר מסע מתל אביב לירושלים בתשע שניות. לפי החוק הראשון של ניוטון, ובשל העדר חיכוך בחלל, ימשיכו המעבורת ונוסעיה לנוע במהירות אדירה זו עד שיופעלו מנועי הבלימה. אך כדי להגיע ממנוחה למהירות לוויינית יש להפעיל כוח היוצר תאוצה, כמתחייב מן החוק השני של ניוטון. ואכן, בעזרת תאוצה כגון זו הפועלת על נהג ישראלי טיפוסי עם התחלף האור ברמזור, תידרש כמעט שעה שלמה של לחיצה מאומצת על הדוושה כדי להשיג מהירות לוויינית. בהאצתה תעבור המכונית את כל הדרך מתל אביב לשנחאי.
במציאות מתרחש התהליך במשך זמן קצר פי חמישה לערך, והחללית כבדה פי 1,000 ממכונית. לכן נחוץ כוח גדול פי 5,000, שמספקים המנועים הרקטיים הענקיים. בערתם של אלה נוסכת התרגשות בכל המתבונן בשיגור, כשהחללית מתרוממת לאטה מכן השילוח, מוקפת ענני עשן ואש. טעות זעירה בפעולתם, למשל אטם שקפא ונסדק, יכולה לחולל אסון נורא, מעין זה שהתרחש דקה לאחר שיגור מעבורת הצ’לנג’ר ב-1986. שיגור מאויש לחלל דורש על כן יכולת טכנולוגית ומיחשובית לא פשוטה, שישנה רק לשתי המעצמות הגדולות, ארצות הברית ורוסיה. התחזית היא שבקרוב יצטרפו אליהן סין ויפאן.
הסיבה העמוקה למסע בחלל היא סקרנות מדעית. תוכניות החלל בארצות הברית ובאירופה ניזונות מן הרצון להבין את היקום, את כוכבי הלכת ואת מוצא החיים. אך עובדה מצערת היא, שבכל ארצות העולם מדע בסיסי מוצב נמוך בסדר העדיפויות. ההצלה נובעת מכך שמחקרים בסיסיים מסוימים נתמכים על ידי ממשלות משיקולים החשובים לביטחון. ואכן, עידן החלל החל בשל המלחמה הקרה, וטכנולוגיות הטילים שלו נגזרו ממרוץ החימוש, לרבות התחלות דווקא בגרמניה הנאצית. נישואי הנוחות הללו בין צבא למדע, גם אם הם גורמים פקפוקים מסוימים, חשובים להתקדמות המדע.
ישראל מצויה אמנם גבוה ברשימה ביכולת שיגור לוויינים, אך עד כה לא היתה לה כמעט כל נגיעה לשיגורים מאוישים. מובן מאליו שאין ביכולתנו לשלח בעצמנו אסטרונאוט לחלל. שיתוף פסיווי מסוג ביצוע ניסוי ישראלי על סיפון החללית מאפשר רק קשר רופף למערך השלם של מדע וטכנולוגיה הכרוך בשיגור המעבורת. לכן ראוי לברך על יוזמתו של שמעון פרס בשנת 1996, כששיכנע את הנשיא ביל קלינטון לצרף ישראלי לתוכנית. כמו במקרים אחרים של “מדע גדול”, לדוגמה שימוש במאיצי חלקיקים עתירי אנרגיה בפיסיקה או ריצוף הגנום בביולוגיה, המטרה ההתחלתית של מדענים ממדינה קטנה צריכה להיות “שותפות במועדון”. זהו תנאי הכרחי למעורבות עמוקה יותר בהמשך. ללא ספק, שיגורו של אלוף-משנה אילן רמון לא היה יוצא אל הפועל לולא התמיכה הכספית של מערכת הביטחון. הכסף שהושקע גרע אולי שיעור זעיר מן התקציב לרכישת טילי אוויר נגד טנקים, אך ודאי שלא בא על חשבון שום תקציב מחקר אחר במדינה. יש לראות בפרויקט האסטרונאוט הישראלי הפניה מבורכת של תקציב נוסף למטרות שהן מדעיות בעיקרן. בשל מעורבות מערכת הביטחון, טבעי הדבר שטייס עתיר ניסיון נבחר למשימה. סביר גם שהדבר הקל על עצם ההסכמה לשתף ישראלי בטיסה וקיצר את האימונים. בתפקידיו המדעיים של האסטרונאוט הישראלי הראשון לא היה שום פרט שפרופסור באוניברסיטה היה עושה טוב יותר. מבחינתה של מדינה קטנה וענייה כמו ישראל, עצם הקשר הישיר עם הצוותים המגוונים ועם הפעילות התוססת בחזית הטכנולוגית צופן בחובו הבטחה. באווירה בינלאומית שלילית שמתעוררות בה חדשות לבקרים הצעות לנדות את ישראל מפורומים מדעיים, שיתוף כזה חשוב אף יותר. מראה דגל ישראל על כתף סרבל האסטרונאוטים עשוי לתרום ליחסי הציבור המתדרדרים של ישראל יותר מעשרות נאומים של שליחי משרד החוץ.
ראוי גם לשאול מתי לאחרונה זכה נושא הטיסות בחלל לכותרת ראשית בעיתונות הישראלית. סביר שהדבר לא קרה מאז התרסקות הצ’לנג’ר. הידיעות המובלטות שהופיעו השבוע יתרמו לבטח לקירוב הציבור לאסטרונומיה, חקר כדור הארץ, מטאורולוגיה ואסטרוביולוגיה. אפילו ניסויים צנועים כמו אלה שבהם השתתף גם רמון, למשל צפייה בסופות אבק ובעננים, יכולים להועיל לקידום האוריינות המדעית בארץ ובעולם. די אם נתייחס לכיסוי החיובי שזכו לו התצפיות מסיפון המעבורת ב”שדונים” – מעגלי אור אדומים לא מוסברים הנשלחים אל החלל מענני סופה. זאת בהשוואה ליחס המשפיל שספגו מדענים ועיתונאים בלאוס שהעזו לחקור מדעית כדורים אדומים זוהרים על נהר המקונג, מאלה שבני המקום מייחסים לדרקון יורק אש המופיע פעם בשנה.
הטיסות המאוישות לחלל מצויות עתה בצומת דרכים מעניין. מצד אחד, אפשר לומר ששקענו בסטגנציה לאחר השנים המרגשות של תוכנית אפולו לנחיתה על הירח. מצד אחר, מוקמת עתה תחנת חלל בינלאומית והיא תוכל לשמש קרש קפיצה ריאלי לנחיתת אדם על המאדים עד 2010, כמשתמע מהכרזתו של נשיא ארה”ב לפני שבוע. גם אם סוכנות החלל הישראלית מחוסרת עבודה מעט בימים אלה, עשוי לחול שינוי רדיקלי בעתיד הלא רחוק. קשרים שנרקמו עם נאס”א במסגרת
טיסתו של רמון יוכלו להניב פירות.
נדמיין שמסע לשמש אחרת, כגון הכוכב אלפא קנטאורי המרוחק 4 שנות אור מאתנו, משול לטיסה מתל אביב ללוס אנג’לס. באותו קנה מידה מוקטן, המרחק לירח הוא צעד קטן של כ-15 סנטימטר, וגובה טיסתה של מעבורת החלל הוא מיקרוסקופי ממש – כעובי שערה. במבט לעתיד הרחוק, עידן החלל שלנו הוא רק צעד ראשון זעיר בדרך ארוכה עד מאוד. וכשם שמדענים במדינת ישראל עושים מאמץ עליון לתרום לפיתוחים עתידיים כגון ננוטכנולוגיה, הנדסת חלבונים, מיחשוב-על ורובוטיקה, ראוי שניקח חלק גם בזריעת הזרעים הראשונים במסע אל היקום. השבועיים שבילה האסטרונאוט הישראלי בחלל הם התחלה ראויה למאמץ מעין זה.
הערת העורך. למחרת פרסום זה אירע אסון קולומביה, בו נספו אילן רמון וחבריו לצוות.
