עיקרון הבסיס הראשון הוא שעריצות מוגדרת על-ידי חלוקת הכוח בתוך המדינה ולא על-ידי אידיאולוגיה או התנהגות * העיקרון הבסיסי השני הוא, שהכוח משחית וחלוקת הכוח קובעת את ההתנהגות
מאת אדמונד סטיוארט, פרופסור משנה להיסטוריה של יוון העתיקה, אוניברסיטת נוטינגהם
ג’ורג’יה מלוני היא ראשת הממשלה החדשה של איטליה. מפלגתה, Fratelli d’Italia, קיבלה 26% מהקולות, וכחלק מקואליציית ימין קיצוני – שולטת כעת ברוב בשני בתי המחוקקים.
על-פי מגזין ‘שטרן’, מלוני היא “האישה המסוכנת ביותר באירופה”. אחד החששות הוא שמפלגתה היא ארגון “ניאו-פשיסטי” ולכן מהווה סכנה לדמוקרטיה באירופה.
ניצחונה מציב שאלה ישנה: כיצד ניתן להבחין בין פופוליסט דמוקרטי לעריץ שאפתן?
הניסיון של המאה העשרים מלמד שמפלגות אידיאולוגיות וטוטליטריות מאוד, כמו הפשיסטים של מוסוליני, מייצגות את האיום הגדול ביותר על הדמוקרטיה. אבל אנחנו יכולים לזהות טוב יותר איומים על הדמוקרטיה בעולם המודרני באמצעות מגוון רחב יותר של דוגמאות היסטוריות. ה”עריצים” וה”חזקים” של המאה ה-21 דומים למודל ישן יותר של שלטון אוטוריטרי: הדיקטטור או הרודן הפרסונליסטי, שבו הכוח מוקנה יותר ליחיד מאשר למפלגה או לקבוצה אידיאולוגית.
האנשים הראשונים שבחנו את החידה כיצד לזהות דיקטטור עתידי, והתיאורטיקנים הראשונים של עריצות, היו היוונים הקדמונים. תיאורטיקנים קלאסיים, כולל אפלטון ואריסטו, זיהו שתי אמיתות שהוזנחו מאז על-ידי העולם המערבי המודרני.
עיקרון הבסיס הראשון הוא שעריצות מוגדרת על-ידי חלוקת הכוח בתוך המדינה ולא על-ידי אידיאולוגיה או התנהגות. חוקות בעולם העתיק סווגו לפי מי שהיה ריבון (ולכן דמוקרטיה היא מדינה שבה לעם, דמוס, יש כוח, קרייטוס). בעריצות, לאדם אחד ולתומכיו הקרובים ביותר יש מונופול של כוח ועושר. כדי לזהות עריצות, שאלת המפתח היא לא האם פוליטיקאי הוא דמגוג, אלא האם הדרך בה המדינה בנויה מאפשרת לו או (בתדירות נמוכה בהרבה) לה לבסס את כוחם.
העיקרון הבסיסי השני הוא, שהכוח משחית וחלוקת הכוח קובעת את ההתנהגות. אם כן, הרודן – בעל הכוח המופרז – יושחת עם הזמן מבחינה מוסרית. אבחנה זו מתועדת לראשונה על-ידי ההיסטוריון היווני הרודוטוס (בסביבות 430 לפנה”ס). הרודוטוס טען כי אצילים פרסיים מסוימים התווכחו איזו חוקה עליהם לאמץ (בסביבות 522 לפנה”ס). אחד מאותם אצילים, אוטאנס, הבחין כי היעדר בדיקות משפטיות יעילות הוביל אפילו אנשים טובים להיכנע לפיתוי של ניצול לרעה של כוח לאורך זמן.
הפרדת רשויות
נתונים מודרניים הולכים בדרך כלשהי לקראת אישוש אבחנות אלה. משטרים אוטוריטריים נוטים להיות קשורים לרמות גבוהות יותר של שחיתות וממשל גרוע יותר מאשר דמוקרטיות מתפקדות. בקצה הקיצוני ביותר, דיקטטורות “פרסונליסטיות” (שרוסיה של ולדימיר פוטין היא דוגמה בולטת כיום) מאופיינות בקבלת החלטות לא יציבה, רמות גבוהות של דיכוי פנימי ולוחמנות חיצונית.
המפתח הוא לבחון את הפרדת הכוח (או ריכוז) במדינות מסוימות. הבריאות הכללית של מוסדות דמוקרטיים, עם או בלי פוליטיקה לאומנית, קובעת אם מדינות רגישות לריקבון דמוקרטי. גורם חשוב (כפי שמודגם על-ידי נתונים על מעברי משטר) הוא כמה זמן מוסדות אלה מחזיקים מעמד. דמוקרטיות מבוססות נוטות הרבה פחות לנוע לעבר סמכותנות מאשר דמוקרטיות שבהן נחקקות וקות חדשות או שהן משתנות באופן שגרתי.
עריצים שאפתנים אינם מסירים בדרך כלל מוסדות אך מונעים מהם לתפקד כראוי. פופוליסטים לא נותנים אמון במוסדות, דיקטטורים משתמשים בהם. בעולם העתיק רודן כמו פיסיסטרטוס מאתונה (שלט בסביבות 546-526 לפנה”ס) לא היה צריך לבטל את החוקים הקיימים. אנקדוטה אחת מספרת כיצד פיסיסטרטוס נאשם ברצח ונכח במשפטו. התובע, לעומת זאת, לא הופיע למשפט. הוא נבהל וסגר את התיק. רודנים יכולים לפעול כך, משום שהם שולטים במי שמחזיק במשרדי המדינה. לעתים קרובות יש להם גם מיליציה אישית או אמצעי כפייה. אחד המהלכים הראשונים של פיסיסטרטוס היה לשכנע את האתונאים להעניק לו שומר ראש. עריצות היא אפוא מדינה שבה החוק אינו שולט, אך הרודן שולט באמצעות החוק.
דיקטטורים שאפתנים ומבוססים באים מכל הרקעים והאידיאולוגיות
אנליסטים מודרניים נוטים להתמקד פחות בחלוקת הכוח ויותר באידיאולוגיות של מנהיגים, הצהרות פומביות וסגנונות מנהיגות. במקרה של מלוני, כל דמיון לפשיזם של שנות ה-30 באיטליה מעורר בהלה. רבים מצביעים על מקורותיה של מפלגתו של מלוני במובימנטו סושיסט, האיטלקי הניאו-פשיסטי.
דיקטטורים שאפתנים ומבוססים באים מכל הרקעים והאידיאולוגיות. פוליטיקה לאומנית אינה מובילה בהכרח לאוטוריטריות. בעוד שנאת זרים היא לעתים קרובות כלי של דיקטטורים, קידום הריבונות הלאומית של פראטלי ד’איטליה הוא גם שמרנות המיינסטרים.
הונגריה של ויקטור אורבן, היא דוגמה למקום שבו מפלגת ימין (פידס) לא רק זכתה בבחירות אלא הצליחה לרכז את הכוח במידה מדאיגה. לממשלה יש שליטה גוברת (אם כי לא אוניברסלית) על התקשורת, יש האשמות נרחבות על שחיתות. עצמאות שיפוטית מוטלת כעת בספק ודווח על מעקב בלתי חוקי.
עוד בנושא באתר הידען:
