הדרך לחברה החופשית רוויה בסגולות טובות

ארצות-הברית הצליחה לשמור על הדמוקרטיה שלה כבר קרוב למאתיים וחמישים שנים. אם רק נחזור לאותם ערכים הכרחיים של אחריות קולקטיבית וננסה לאחד את השסעים שפשטו בין המגזרים, אולי נצליח גם אנחנו להחזיק את הבית השלישי הדמוקרטי והחופשי בחיים.

לפני יותר מאלפיים שנים, צפה המלך בעל השיער האדמוני באשה מתרחצת על גג ביתה. תשוקתו בערה בו עד כאב, והוא לקח אותה לו לאשה, בעוד שאת בעלה שלח למות בשדה הקרב. הוא לא הוטרד לגבי מידת ההוגנות בדבר. גם לא היתה סיבה שידאג. חובתו של המלך לא היתה לנתיניו. בדיוק להיפך – הם היו מחויבים לדאוג לשלומו. זכויות האדם והאזרח לא היו יותר מהזיה חולפת, ולא מצאו להן צידוק אמיתי בעולם המעשה. אלפיים שנים ועוד חלפו עם הרוח, והיום אנו מוצאים את עצמנו בחברה ששמה לעצמה כמטרה את הדאגה לזכויותיו של כל אזרח ואזרח שבה, בין שהוא נשיא המדינה ובין שהוא הקבצן שבשוק. כיצד הגענו למצב זה? וכיצד ניתן לדאוג לכך שהדורות הבאים לא יפרו אותו וישובו למצב השכיח יותר של דיקטטורה?

על מנת לעמוד על אחד ממקורותיה של החברה החופשית, עלינו לנוע שוב אל העבר, למאה ה- 18, בה טבע הפילוסוף האנגלי ג’ון לוק (להבדיל מהדמות בסדרה ‘אבודים’ שזכתה באותו שם) את הבסיס לקיום המדינה והחברה החופשית. משנתו ארוכה ומורכבת, אך ניתן לסכם אותה בעקרון מרכזי אחד, החופש והשוויון, המופיע במגילת העצמאות האמריקאית: “כל בני האדם נוצרו שווים, וחוננו מיד הבורא בזכויות מסוימות שלא ניתן לשלול מהם.”

עוד אנו מזכירים את עקרון השוויון, וכבר עולה לשמיים שוועתם של הפיסחים והחיגרים, השוטים והכעורים. “איך אפשר לטעון כלום אנו שווים?” הם זועקים, “והרי מרגע לידתנו הגחנו לאוויר העולם כשאנו פגומים בגוף ובנפש.” אלא שהשוויון עליו מדובר בחברה החופשית הוא שוויון מול החוק. החוק בחברה חייב לחול על כל בני האדם במידה שווה, ולא להפלות איש מהם לטוב או לרע.

האלמנט השני של זכויות האזרח הוא החירות. בחברה החופשית, זכאים כל האזרחים לחופש בחירה: חופש דת, חופש מצפון וחופש פעולה. נשמע פשוט? לא כל כך. נבחן מצב, למשל, בו אני מעוניין בלחמנייה שאתה מחזיק בידך. לפי הגדרת חופש הבחירה עד עתה, מסתבר שמותר לי לקחת אותה בכוח מידך אם ארצה בכך. אחרי הכל, אדם חופשי אנוכי. אם זו ההחלטה שאקבל, קיימת בידיי הזכות להוציאה אל הפועל. ומכאן קצרה הדרך לאנרכיה מוחלטת, בה מתקיים הפסוק ‘אדם לאדם זאב’. החזק שולט, מכיוון שביכולתו לגזול מהאחרים את רכושם ואת חירותם, ולהגביר בכך את חירותו הוא.

קל לראות שעקרונות החופש והשוויון בפני עצמם אינם מספיקים כדי להגדיר את החברה החופשית. למעשה, אנו חייבים להגביל את חופש הפרט במידה מסוימת, ואת זכותו לבצע בחירות מסוימות שיפגעו באחרים. יש להיזהר, כמובן. איננו רוצים לכבול את חופש הפרט בשלשלאות עד שיעלם כליל. בדיוק להיפך: אנו רוצים להגביל את חירותו של אדם אחד רק כדי למנוע פגיעה בחירויותיהם של אנשים אחרים בחברה. לשם כך קיימים החוקים בחברה: הם מגבילים את חירות היחיד, אך מאפשרים לכל היתר לחיות ללא פחד, ובכך מגדילים את חופש הפעולה, המחשבה והבחירה של כלל האנשים בחברה.

בספרות היהודית אנו יכולים לראות שלפחות חכם אחד עמד כבר על עקרון דומה. כאשר ביקש גוי פלוני להצטרף לעם היהודי וללמוד את התורה, ניגש להלל הזקן וביקשו, “למדני נא את כל התורה כשאני עומד על רגל אחת.” אמר לו הלל, “מה ששנוא עליך, אל תעשה לחברך. וכל היתר, צא ולמד.” אם אנו רוצים לשמר את החברה החופשית הרי שהעיקרון החשוב ביותר שעלינו ללמד את ילדינו דומה למימרתו של הלל בתיקון קל – “אם חירותך שלך חשובה לך, אל תפגע בחירותו של האחר.”

ושוב – נשמע פשוט? מובן מאליו? ממש לא. אם לא נקפיד על חינוך ילדינו לכיבוד הזולת וחירותו, המדינה הדמוקרטית החופשית יכולה להיעלם תוך דור או שניים. נבחן, לדוגמא, את המצב הקיים במדינת ישראל כיום בכלל, ובמגזר החרדי בפרט. חלק מהציבור החרדי דורש שתהיה בידיו החירות לחנך את ילדיו ללימוד תורה וגמרא, אך מבלי ללמד אותם אודות המדינה בה הם חיים. ילד שיסיים בהצלחה מערכת חינוך שכזו בגיל 18, יוזמן להצביע בבחירות ולקבוע את אופי המדינה. סביר להניח שהוא גם ימלא את זכותו להצביע, אך יעשה זאת מבלי שרכש הבנה אמיתית של חשיבות החירות בחברה הדמוקרטית.

מה יעשה צעיר שכזה, הסבור כי דרכו היא האמת היחידה? הוא ישתמש במערכת הדמוקרטית כנשק להגדיל את חירותו הפרטית, או את חירות המגזר עליו הוא משתייך, מבלי התחשבות במגזרים האחרים או בכללי המשחק של החברה החופשית. למעשה, קיימת סכנה שמכיוון שחלק גדול מהציבור החרדי בוחר לחנך את ילדיו בדרך זו, וחלקו באוכלוסיה גדל כל העת, המדינה תשנה תוך עשרות בודדות של שנים את אופייה החופשי והדמוקרטי, ותהפוך לתיאוקרטיה בה האזרחים מעבירים את החופש להחליט החלטות חשובות בידי הרבנים בלבד. והנה, מתוך רצונה של החברה לחירות מוחלטת, קיבלנו חברה בה חירות הפרט מוגבלת קשות.

כדי למנוע מצב כזה, האזרחים בחברה החופשית האידיאלית אמורים לרכוש בילדותם חינוך שיקנה להם את סגולות הסובלנות והכבוד לזולת. לשם כך קיים אחד המוסדות החשובים ביותר, אם לא החשוב ביותר, לשימור סגולת האזרחות הטובה בחברה החופשית. זוהי מערכת החינוך, הכוללת בעיקר את בתי הספר היסודיים, התיכוניים וחטיבות הביניים.

כבר אמרו הישועים כי, “תן לי ילד בן שבע, ואתן לך את האדם הבוגר.” מימרה דומה לזו של הכמרים הקתוליים, ולא בהכרח נובעת מכוונה טהורה יותר. החינוך שאנו חווים מעצב במידה רבה את אופיינו, את אישיותנו ואת הדרך בה אנו רואים ומפרשים את העולם שסביבנו. ילד אשר יבין שתפקידה של הדמוקרטיה לשמור על חירותו, יסכים בוודאי לוותר על חלק קטן מחירותו הפרטית ולשחק בכללי המשחק של החברה הדמוקרטית החופשית. כל זאת, מתוך מטרה לשמור על כל יתר החירויות להן הוא זוכה. ובדרך זו יביא גם לחירות הכלל.

למערכת החינוך תפקיד חשוב נוסף בהקניית היכולת ללמידה עצמית ועצמאית, הריהי סגולת הלמדנות, ההרהור והספקנות. בחברה החופשית, האזרח הקטן ניגש לבחירות כדי לקבוע את עתיד מדינתו. לשם כך, עליו להתעדכן באופן קבוע בחדשות העולם והמדינה, להפעיל חוש שיפוט ביקורתי כדי לדעת מה לקבל ומה לא, ולהחליט כיצד עליו לפעול, להצביע ולהפגין. למעשה, בחברה חופשית האזרח ה- ‘אנרכיסט’ הוא המשאב החשוב ביותר – הוא זה שאינו מוכן לקבל הבטחות חסרות כיסוי, אינו מאמין בדמויות סמכותיות ומתעקש להטיל ספק בכל מנהיג. הוא מביא לכך שהשחיתויות נעלמות משירותי הציבור, ושהמנהיגים משנים את מנהגיהם ודרכיהם על מנת לזכות בתמיכת הקהל ולהישאר בשלטון. על מנת ליצור אזרח משכיל ודעתן שכזה, יש צורך במערכת חינוך שמדגישה את ערך המחשבה החופשית והביקורת העצמית הבלתי-פוסקת.
טוב ויפה. הבה נניח שכל בני האדם בחברה הישראלית עברו סדרת חינוך שכזו בילדותם. האם מובטח לנו שהם יתחשבו באחר? התשובה, לצערי, שלילית עד כדי מינוס-אינסוף. ככלות הכל, לב האדם רע מנעוריו. כולנו רוצים תמיד להיות חופשיים יותר מהסובבים אותנו. כאשר נעמוד בפני החלטות שעשויות לפגוע בחברה בכללותה, אך לסייע לנו, רבים יבחרו בטובתם העצמית, או בטובת המגזר אליו הם שייכים. ומכיוון שהכנסת מלאה בבני-אדם רגילים, המייצגים את החברה בכללותה, לא בלתי-סביר להניח שבמקרים קיצוניים הם יצליחו להעביר חוקים שיגבילו את חופש הפעולה של מגזרים מסוימים (למשל, ערבים). כיצד נוכל לעצור את ההתדרדרות למצב כזה?
פיתרון התחלתי סביר ניתן למצוא במסמכי ה- ‘פדרליסט’, המציגים את הבסיס לחוקה של ארצות-הברית. כותבי המסמכים הציעו שככל שיהיו יותר מפלגות קטנות וקבוצות קטנות בפרלמנט האמריקאי, כך יהיו יותר מריבות בבית הנבחרים. המפלגות יתקוטטו ביניהן, יריבו על זוטות, ויתקשו מאד להתלכד מסביב לעמדה אחת. מסיבה זו, יהיה גם קשה לגבש רוב גדול מספיק כדי להעביר חוקים שיפגעו בקבוצות מיעוט מסוימות.

איך ניתן להבטיח שתמיד יהיו בפרלמנט מפלגות רבות? אחת מהדרכים היא לקבוע אחוז חסימה נמוך לבחירות לכנסת. כלומר, להחליט שאפילו אם רק אחוז אחד או שניים מתוך העם מצביע עבור מפלגה מסוימת, היא תזכה לשלוח את נציגיה בכנסת. במדינת ישראל אחוז החסימה עומד על שלושה אחוזים, ואנו אכן עדים למספר רב של מפלגות קטנות המושכות לכיוונים מנוגדים בכל הזדמנות.

[כהערת אגב, מעניין לציין שדווקא בארצות-הברית קיימות רק שתי מפלגות גדולות, הרפובליקנים והדמוקרטים, אך הן מחולקות לעשרות סיעות בתוך עצמן.]

פיתרון זה, המערב את הרשות המחוקקת ואת מוסד הכנסת, עובד היטב אך הוא אינו מושלם. מספר גדול של מפלגות וסיעות קטנות יגרום גם לקושי בהובלת מהלכים מהירים או ארוכי-טווח שנחוצים לחברה כולה. מכיוון שכך, המדינה החופשית פוסעת על להב החרב החשופה בניסיון מתמיד להגיע לאיחוד – קואליציה – בין המפלגות בכנסת שיאפשר העברת חוקים עדכניים. מצד אחד של הלהב קיימת הסכנה שהמפלגות יתאחדו ליצירת רוב מוחץ שיוכל לחוקק חוקים עריצים. מהצד השני, אם המפלגות מפולגות מדי, הרי שכאוס ואנרכיה ישתקו את מערכת החקיקה של המדינה. כדי לנסות למנוע מצב של אנרכיה מוחלטת, הנשיא מחויב לבחור לאחר הבחירות את ראש הממשלה בעל הסיכוי הגדול ביותר לאחד מסביבו מספר גדול של מפלגות או קולות מצביעים. כדי למנוע מצב בו מפלגות רבות מתאחדות כדי להעביר חוקים שפוגעים במיעוט, מחויבים מוסדות המשפט לפקח על החוקים ולוודא שלא מועברים חוקים לא-שוויוניים, אלא אם יש בכך תרומה בלתי-ניתנת לערעור לחברה החופשית בכללותה.

בית המשפט, אם כך, אחראי גם הוא על שוויון האזרחים בפני החוק ואחד מול השני. הוא מקדם גם את סגולת האזרחות הטובה של ‘אל תעשה לחברך את מה ששנוא עליך’, מכיוון שהוא אוכף את חוקי המדינה השוויוניים. מלאכת האכיפה עצמה מוודאת שהאזרחים ידעו את גבולותיהם ואת זכויותיהם. ללא אכיפה ראויה, מתדרדרת החברה שוב למצב של ‘אדם לאדם זאב’. אם האזרחים אינם חשים שהם שווים בפני החוק, הם יאבדו את האמון בחברה החופשית ובאחריות הקולקטיבית שחייבת להיות להם כלפי אחרים בחקיקת חוקים חדשים. שהרי, למה לי לדאוג לאחר, אם הוא שווה יותר ממני בפני החוק?

נסכם, אם כך, את הדיון בסגולות הטובות ובמוסדות המשמרים אותן בחברה החופשית. בראש ובראשונה צריך כל אדם לחוש אחריות קולקטיבית כלפי חירות הכלל, שתסייע לו בהשגת חירות הפרט שלו עצמו. כל אזרח חייב להיות מושכל ומעודכן באירועי המדינה והעולם כדי להגיע להחלטות הנכונות שיסייעו לו בניווט החברה למקום שישמור על חירות הפרט והכלל. מוסדות החינוך צריכים להטמיע בכל ילד את הסגולות הללו, כחומה ראשונית מפני התמוטטות החברה החופשית. כקו הגנה שני, על מוסד החקיקה מוטלת החובה להכניס לשורותיו מגוון רחב של דעות וקבוצות, כדי שידע כל אזרח שהוא זוכה לייצוג הולם במדינה. אחרון חביב, שורת המגננה הנואשת ביותר (שיש שיאמרו שהגענו אליה בישראל) מתבססת על התערבותם של בתי המשפט בתהליך החקיקה והשיפוט, מתוך מטרה דומה – להחדיר בכל אזרח את הידע שהוא שווה בפני החוק ולשמר את אמונו בחברה החופשית.

כל אלו, ללא יוצא מן הכלל, שומרים ומגנים על החברה החופשית. ביום בו יאבד סופית אמון הציבור במוסדות אלו, תעמוד החברה הישראלית בפני משבר עמוק, ממנו היא עלולה להגיח לאחר שהשילה מעליה את סממניה הדמוקרטיים החופשיים. עתיד קודר זה אינו מחויב המציאות. ארצות-הברית הצליחה לשמור על הדמוקרטיה שלה כבר קרוב למאתיים וחמישים שנים. אם רק נחזור לאותם ערכים הכרחיים של אחריות קולקטיבית וננסה לאחד את השסעים שפשטו בין המגזרים, אולי נצליח גם אנחנו להחזיק את הבית השלישי הדמוקרטי והחופשי בחיים.