טובים מטבענו חלק 1: איך אנחנו משתפים פעולה נגד הרוע

הדיון בשאלה האם טבע האדם טוב או רע מנעוריו הוא עתיק יומין, אהוד אמיר סבור שלמרות שזה נראה אולי הפוך, טבע האדם טוב מנעוריו והרעים הם יוצאי הדופן. פרק ראשון מסדרה בת חמישה חלקים שתתפרסם מדי יום

הפילוסוף תומס הובס טען שאנו חייבים להכפיף את עצמנו לציווייה של החברה, לחוק ולסדר, אחרת איש את רעהו חיים בלעו. טיעונו מבוסס על ההנחה שאנחנו אלימים מטבענו, ושהתרבות והחברה הן רק כיסוי דק על יצרי הפרא שלנו. אנו רוצים להרוג זה את זה כל הזמן, והסיבה היחידה שאיננו עושים זאת היא כוחות האכיפה של מוסדות החברה – ובפרט המוסר הדתי.

יש בעיה עם ההנחה הזו. לו לכולנו היו מטרות זדון, היו המשטרה והצבא חסרי אונים. רק חשבו כמה אנרגיה אנו משקיעים, בלי הצלחה, כדי לנסות למנוע אלימות של ארגוני טרור קטנים כמו אל קאעידה, דאעש וחמאס, שכולם יחד מונים פחות מחטיבה בצבא סדיר של מדינה קטנה; כמה אנרגיה אנו משקיעים – שוב, לשווא – כדי למנוע אלימות ספורדית של מחבלים מתאבדים, בעלים רוצחים או נוער מתבגר. אם האלימות טבועה בכל אחד מאיתנו, דרוש משהו נוסף, משהו שמונע מאיתנו לרצוח על ימין ועל שמאל. מהו הדבר הזה?

יש בנו דחף עז לשיתוף פעולה. הישרדות היא מבוי סתום אבולוציוני אם השורד לא הצליח להביא את צאצאיו לבגרות. הדרך האולטימטיבית לעשות זאת היא על ידי שיתוף פעולה. אכן, במאבק להישרדות, רבים מתחרים נגד פרטים מאותו מין, או נגד בני מינים אחרים, אבל תחרות היא משנית בהיקפה ובהשפעתה, בהשוואה לשיתוף פעולה. פעולה משותפת משפרת את סיכויי הישרדותן של אוכלוסיות בתנאי אקלים וסביבה מגוונים. כל יצור חי, ולא חשוב כמה הוא חזק או גדול, יצליח יותר אם ישתף פעולה מאשר אם יפעל לבד או אם יהיה עוין כלפי בן-מינו. על כן, התנהגות חברתית, ולעתים אלטרואיסטית, היא הכלל בעולם החי. בקרב בעלי חיים שרדו בעיקר אלה שהסתגלו לקבוצה. כך, במאות מיליוני שנות ברירה טבעית, שרדו בקרב אבותינו תכונות האלטרואיזם, הנדיבות, ההדדיות וההקרבה למען הזולת.

דגים שנעים עם הלהקה, לא נותרים מבודדים – ולא נטרפים. שימפנזים שמשתפים פעולה בלהקות, ובבונים שיוצרים קואליציות, שורדים יותר מעמיתיהם. אלה שמצליחים בתקשורת חברתית, מגדילים את הסיכוי שגם צאצאיהם יהיו כאלה, באמצעות חינוך ותורשה גם יחד. שימפנזים, גורילות, קופי מקק, בבונים, פילים, סוסים, זאבים, דולפינים, לווייתנים ועשרות מיני ציפורים נצפו כשהם פועלים לא בתקווה לתמורה – אלא באופן אלטרואיסטי, בתגובה לכאבו של הזולת או למצוקתו. גם בטבע וגם בשבי מפגינות חיות שיתוף, חמלה, אמפתיה והגינות באופן עקבי. לעתים הן עושות זאת גם במחיר פגיעה עצמית או תוך סיכון חייהן-שלהן.

בניסוי לימדו חולדות ללחוץ על דוושה כדי לקבל אוכל. כשלחיצת הדוושה לוותה בהלם חשמלי לחולדה סמוכה, הפסיקה החולדה ללחוץ, אף על פי שבכך מנעה מעצמה אוכל. קופי רזוס קיבלו מזון בתמורה להצלחתם בניסוי, אך כשראו שחבריהם מקבלים מזון גרוע יותר, הפסיקו להשתתף בניסוי ודחו את המזון. בניסוי אחר משכו הקופים בשרשרת וקיבלו מזון, אבל המשיכה בשרשרת

העבירה זרם חשמלי בקופים שהיו בחדר סמוך. רוב הקופים הפסיקו למשוך בשרשרת אחרי ששמעו את זעקות הקופים בחדר הסמוך. אחדים אף הרעיבו את עצמם חמישה ימים לאחר שנמנעו מלמשוך בשרשרת.

בסרטון שצולם בפארק קרוגר בדרום אפריקה נראה עדר תאו יורד לנהר לשתות. לביאות תפסו עגל תאו. התאואים קרבו אל הלביאות ואחד מהם דהר אל לביאה והעיף אותה בקרניו. נניח שהתאו שסיכן עצמו למען העגל היה אחד מהוריו. למה יתר התאואים הצטרפו אליו? המאבק התחיל בכך שכל העדר רץ אל הלביאות. כל התאואים סיכנו את עצמם למען עגל אחד.

שיתוף פעולה קיים בקרב יונקים, עופות, דגים וחרקים. שימפנזים בשבי לא נצפו בהפגנת אמפתיה כלפי שימפנזים שאינם קרובי משפחתם. חוקרים הסיקו שקופים לא דואגים לבני להקתם אלא רק לקרוביהם. אך בגן חיות אין מחסור במזון ולכן אין לקופים תמריץ להתאמץ. החוקר כריסטוף בוש (Boesch) גילה שבטבע עוזרים קופים גם לחברי להקתם שאינם קרובי משפחה. הם נושאים גורים של קופים זרים, מגנים עליהם, מפצחים עבורם מאות אגוזים ומשיגים עבורם אוכל. באזור מלא טורפים, שימפנזים מסייעים זה לזה, וזאת בניגוד למעשיהם בגן החיות, שם הם חיים בתנאים מוגנים ושלווים יחסית, ללא איומים סביבתיים שמאלצים אותם – ואולי מאפשרים להם – להפגין את מלוא יכולותיהם החברתיות.

קופים משתפים פעולה במשאבים, מסייעים זה לזה בהגנה, פליית כינים, איסוף מזון וחלוקתו, בניית מחסות וגידול צאצאים. בבונים מקריבים את חייהם במאבק עם נמר כדי להציל את בני קהילתם.

בקבוצות של נקבות יעלים, אנטילופות אלאנד, ראמים לבנים, היפופוטמים, לביאות ומספר מיני קופים, אחת הנקבות שומרת על הצאצאים והיתר יוצאות ללחך מזון או לצוד. סוסים בערבות קזחסטן ומונגוליה עומדים במעגל שבמרכזו הסוסות והסייחים, כדי להדוף טורפים. כך עושים גם עדרי תאו. חיות מסמנות מזון עבור חברותיהן, מגנות על חברי הקבוצה, מטפלות בצאצאי הזולת ואף מוותרות על הולדה כדי לטפל באחיהן (מה שאגב מסביר את התועלת האבולוציונית שבהומוסקסואליות).

עטלפים צדים בקבוצה ומסתייעים זה בזה לאיתור חרקים. עטלף שמשתמש בסונר מזהה חרק במרחק עשרה מטר – אבל הזיהוי שהוא מבצע, מסייע לעטלף אחר לזהות חרק ממרחק מאה מטר (מדוע עטלפים צדים בלהקות”, אונ’ ת”א, הידען, 12.1.15). עטלפים מוצצי דם חולקים עם חבריהם בדם שאגרו בקיבתם, ומזינים אלה את ולדותיהם של אלה. עטלפים שמצאו אוכל מעניקים ממנו לעטלפות מיניקות שלא יכולות לצאת לחפש אוכל. הם גם יודעים להעניש על אגואיזם. כשחוקרים מנעו מעטלף להזין את ולדותיהם של עטלפים אחרים, לא העניקו עטלפים אלה בסיבוב הבא דם לוולדותיו של העטלף ה”אנוכי”.

שיתוף פעולה קיים גם בקרב ציפורים. ציפורים קטנות מתגודדות סביב עוף דורס וגורמות לו להפסיק את תקיפתו. תרנגולות משמיעות קריאות אזהרה כשיש תרנגולות אחרות בסביבתן וכשהן רואות עוף דורס. הן לא משמיעות קריאות כאלה כשאין תרנגולות אחרות בסביבה. בקריאות האזהרה שלהן הן מושכות תשומת לב לעצמן, וכך מסכנות את עצמן למען זולתן. זכרי ציפורים מקיימים זוגיות מונוגמית ומוותרים על התפרפרות מהצד כדי להבטיח את שרידת צאצאיהם.

ציפורי זנבן שמקריבות ואף מסתכנות למען הזולת, משפרות את מעמדן החברתי. נקבות זנבן צעירות מסייעות לקרובותיהן בגידול הצאצאים. אין להן רווח מיידי מפעולה זו. הם לא יקבלו תזונה, מחסה או הזדמנויות להזדווגות. קרובות משפחה עושות את זה כי בכך הן מפיצות את הגנים שלהן, ואלה שאינן קרובות משפחה עושות את זה כדי  לחזק את הלהקה שלהן. זו פעילות חסרת מודעות – איש לא יגיד שלציפורים יש יכולת להתבוננות עצמית – אבל דווקא זו הוכחה לכך שהמוסר אינו המצאה של התודעה, התרבות האנושית או הדת, אלא הוא מונח בתשתית הביולוגית האינסטינקטיבית והאינטואיטיבית העמוקה ביותר של כל היצורים החיים.

בעלי חיים עוזרים גם לבני מינים אחרים. גורילות בגני חיות הצילו ילדים קטנים שנפלו למכלאות שלהן. דולפינים תומכים לא רק בדולפינים פצועים או בוולדות שמתקשים לשחות, אלא גם בבני מינים אחרים. דולפינים ולווייתנים עזרו לבני אדם פצועים או תשושים והגנו עליהם מפני כרישים (פראנס דה ואל, “אחד בשביל כולם”, הידען, 17.12.14).

שיתוף פעולה והקרבה עצמית קיימים גם בקרב חרקים. כדי לחצות שטפונות נצמדות נמלי אש ברזילאיות זו לזו בלסתותיהן ונדבקות זו לזו בעזרת דבק שעל רגליהן. כך הן יוצרות משטח ענק, המורכב מאלפי נמלים, שצף על המים ב”תודעת זרם” או “נחשול” (Swarming). כשצרעה יפנית פולשת לכוורת דבורים, הדבורים מתגודדות סביבה ומתחממות. הן יכולות לשאת טמפרטורה של 118 מעלות פרנהייט (מעל 40 מעלות צלסיוס). הצרעה יכולה לשאת רק 115 מעלות. הצרעה הורגת חלק מהדבורים המתגודדות סביבה – הן מקריבות עצמן למען הכלל – אבל מספרן העצום מכריע את הצרעה, ש”מתבשלת” חיים.

הריריות, קרובות משפחה של האמבות החד-תאיות, מתאמות את התנהגותן זו עם זו באמצעות אותות כימיים שפועלים גם בגוף האנושי, אותות שקיימים בעולם החי כבר שלושה מיליארד שנה. חיידקים מגינים זה על זה ומוצאים משאבים זה למען זה. הם בונים מושבות, מחלקים תפקידים ביניהם, אוכלים פולשים, קולטים אל תוכם חיידקים אחרים ומתמזגים איתם. חיידקים משגשגים בריאות של חולי סיסטיק פיברוזיס על ידי הזנה והגנה הדדית. חיידקי פְּסוֹידוֹמוֹנַס אֶרוּגינוֹזה משגרים מולקולות איתות ביניהם כדי לבנות מחסה ולאסוף מזון יחד. הם מפיקים מולקולות שסופחות ברזל, אבל מי שנהנה מהברזל אינו החיידק שהפיק את המולקולה אלא חיידק אחר בקבוצה, באקט של אלטרואיזם חיידקי (קרל זימר, “סדק במבצר החיידקים”, סיינטיפיק אמריקן ישראל, 22.9.15, הידען).

חיידקים משחררים אנזימים כדי לעכל מזון. כשחיידק ישתתף במאמץ קבוצתי, סך כל האוכל שתמצא הקבוצה יאפשר לכל חיידק בודד לקבל יותר מזון מאשר סך כל האוכל שישיג כל אחד מהם לבד. חיידקים חולקים מזון זה עם זה באמצעות צינורות ארוכים יותר מגופם. כשלחיידקים חסר מזון הם מתאגדים ומחליקים למקום אחר. “חיידק יחיד אינו יכול לשפר עמדות בצורה כזאת לבדו”, אבל כשהם פועלים יחדיו, הם מפרישים “חומר סיכה העוזר להחלקה”, תוך חלוקת תפקידים.

צמחים יוצרים תקשורת זה עם זה ופועלים במשותף. חומרי הגנה שמפרישים עצים כדי להתגונן מכנימות עלים, משמשים גם כאותות ריח ואזהרה לעצים אחרים, כדי שיתחילו להפריש חומר מגן. הם שולחים זה לזה פרומונים (כימיקלי ריחות) כדי להזהיר מטורפים, ומזינים זה את זה דרך השורשים. עצים יוצרים בפעולה משותפת מערכת אקולוגית שממתנת חום וקור, אוגרת מים ויוצרת לחות באוויר. עצים מעבירים זה לזה חומרי תזונה. עץ במצב תזונתי טוב מעביר פחמן לעץ הסובל ממחסור, גם אם הם אינם בני אותו מין. עצי שדר (לבנה) ואשוח דגלס מסייעים זה לזה בעזרת שורשיהם ובאמצעות פטריות זעירות שגודלן עשירית מריסים – עדות לשיתוף פעולה סימביוטי לא רק בין בני אותו מין אלא גם בין מינים שונים. 

עצים גוססים מעבירים לשכניהם — זרים מוחלטים — את כל חומרי התזונה ששמרו, ואף מפעילים אצלם מנגנוני הגנה. האקולוגית סוזן סימרד הדביקה קבוצה אחת של עצי אשוח בחרק שגורם למחלות, ולקבוצה האחרת היא תלשה את העלים, פעולה שהותירה אותם בתחושה שהם תחת מתקפה ועומדים למות. בתגובה העביר האשוח כמחצית מהפחמן שלו לשורשיו, ומשם כ־7% מהפחמן עבר דרך רשת הפטריות לאורן הזפת – [כמות פחמן] השקולה לעלות האנרגטית שדרושה לאורן כדי להתרבות.

עצים במצב קשה או תחת התקפה מזהירים את עמיתיהם באמצעים כימיים, כך שאלה יוכלו להפריש כימיקלים שיפגעו בתוקף, בין אם זה חרק או פטריה.

רוב הצמחים ימותו ללא ספיגת חומרי הזנה מהקרקע. פטריות מאפשרות להם לעשות זאת. אצות חד-תאיות שגדלות בתוך אלמוגים מספקות לאלמוגים חמצן ומזון. בלי האצות, אלמוגים רבים לא ישרדו. בתמורה מקבלות האצות מהאלמוגים פחמן דו-חמצני ומזון, ובהיותן על האלמוגים הן מוגנות מפני טורפים.

הכחוליות, אצות הממירות אור שמש לסוכר, התמזגו בתאים זוללי חמצן. החד-תא האטנה (Hatena) חי כטורף. כשהוא מצליח לטרוף אצה ירוקה ממין מסוים, הוא עובר לעשות פוטוסינתזה כמו אצה. הוא לא מסוגל להתרבות ללא האצה, והאצה עוברת שינויים שהופכים אותה לתלויה בו, כגון אובדן המיטוכונדריה (תחנת הכוח) שלה.

הריסנית פאראמציום (Paramecium), חד-תא אחר, חיה בשלוליות. אין לה כלורופלסטים המייצרים אנרגיה מאור השמש, אך היא בולעת אצות והן חיות בתוכה, מייצרות מזון בשבילה בפוטוסינתזה, ובתמורה זוכות להגנה.

איזה מנגנונים קיימים בעולם החי כדי ליצור שיתוף פעולה זה? אחד המנגנונים הנפוצים ביותר הוא ההתמזגות, ההתאחדות, ההתקבצות של תאים או אורגניזמים זה עם זה, באופן שיוצר מהות חדשה, שיש לה תפקוד משוכלל יותר, גמיש יותר, מהתפקודים הנפרדים של היחידים המרכיבים אותה. התפקוד הזה מסוגל לאפשר לה ליצור חלקים שונים בתוך עצמה, כשכל חלק מתמחה בתפקיד אחר.

בבית חולים, צבא, בית ספר או מפעל, כל אחד ממונה על תחום אחר. כך גם בשבט קדמון של ציידים ולקטים: אחד צד, האחר מלקט, זה יוצר סלים קלועים ועמיתו מומחה בחיפוש מקורות מים. כל אחד מנצל את כישוריו הנפרדים כדי לתרום לכלל השבט, ובתמורה מקבל סיוע בדברים שהוא פחות טוב בהם. כך, בהתארגנות מחודשת, סימביוטית, פועל האורגניזם הרבה יותר טוב מאשר תאיו או חלקיו הנפרדים. על כך – בחלק הבא של “טובים מטבענו”.

מקורות נוספים:

“אלמוג על שבב”, המכון (עלון מכון ויצמן) 83 (יוני 2016), ע’ 30.

זיגמונט באומן, מודרניות והשואה (רסלינג, 2013), ע’ 94, 252, 253.

מישקה בן-דוד, החיים, האהבה, המוות (ידיעות אחרונות, 2011), ע’ 400.

אהוד גזית, האם זה חייב להיות כך, לעזאזל? (פרדס, 2016), ע’ 106, 152.

אורן הרמן, אבולוציות (ידיעות ספרים, 2019), ע’ 134.

פטר וולבן, החיים הנסתרים של העצים (אסיה, 2018), ע’ 13.

דניאל חיימוביץ, צמח – מה הוא יודע? (מטר, 2013).

אשלי מונטגיו, על התוקפנות האנושית (עם עובד, 1976), ע’ 43-42.

ג’פרי מוסאייף מאסון, מאוזן הים עד תרנגולת הבית (כנרת 2010), ע’ 19.

קרל סייגן ואן דרויאן, עקבות מן העבר (מעריב, 1994), ע’ 248.

קרן צוריאל הררי, “העצים מחבקים את עצמם”, כלכליסט, 24.11.16.

צפריר רינת, “אבולוציה במחקר: אותרו שימפנזים אלטרואיסטים”, הארץ, 7.2.10.

Robert Ardrey, The Territorial Imperative (Atheneum Publishers, 1966).

Paul Bloom, “Religion, Morality, Evolution”, Annual Review of Psychology, 2012, 63, p. 184.

Frans de Waal, Primates and Philosophers (Princeton, 2006), ch. 1.

Frans de Waal, “Morals Without God?”, NYT, 17.10.10.

Lynn Margulis and Dorion Sagan, Microcosmos (Summit Books, 1986), pp. 171-172, 188.

Murder Hornets vs. Honeybees: A Swarm of Bees Can Cook Invaders Alive, NYT, 20.7.20.

Ara Norenzayan , Big Gods, 2013, p. 145.

Michael Shermer, The Science of Good and Evil: Why People Cheat, Gossip, Care, Share, and Follow the Golden Rule, 2004.

Kim Sterelny, Sex and Death, p. 12.

עוד בנושא באתר הידען:

• ילדים מתוקים מדי
• מוח הדבורה משלם מחיר על מנת לאפשר התפתחות מואצת של השחלות
• השעון “העל חושי” של העטלפים