זיכרונות ילדות על מגיפה

על עיצוב זכרונות ועל מגיפות היסטוריות וכיצד תיזכר מגיפת הקורונה

זיכרון קולקטיבי הוא זיכרון משותף לכלל החברה ומנציח מאורעות עבר. המערכות הממלכתיות (כגון חקיקה ולוח השנה הלאומי) ואלו שנמצאות בין המדינה לחברה (כגון מערכת החינוך, תקשורת, אמנות וצבא) הן המתווכות העיקריות של זיכרון זה. אם לא יעשו את עבודתן (לטוב ולרע) – באמצעות כלים סימבוליים כגון ספרי היסטוריה, טקסים, ימי זיכרון, סמלים, המנונים, מצבות, אנדרטאות ומוזיאונים היסטוריים – החברה עלולה לשכוח את עברה וכך לאבד את זהותה.   מה השאלה? האם וכיצד נזכור את תקופת הקורונה?  

פרופ’ ורד ויניצקי-סרוסי מהמחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים, חוקרת סוציולוגיה של תרבות ומתמקדת בזיכרון קולקטיבי של אירועי עבר בעייתיים, כאלו שחברות ומדינות מעדיפות לשכוח. לדבריה, “כיום השלדים מסרבים להישאר בארון”, היא אומרת. “מדינות רבות נשפטות על הדרך שבה הן מכירות בעוולותיהן ולכן עושות מאמצי הנצחה רבים (לדוגמה גרמניה שהקימה מרחבי זיכרון רבים שכוללים מוזיאונים ואנדרטאות, בעיקר בברלין). חשוב לזכור שזיכרון קולקטיבי דורש עבודה חברתית מאומצת וממוסדת והוא חלק עיקרי מההווה שלנו. אנחנו מי שהיינו. ולכן קיים עניין רב בדרך שבה העבר מסופר, בייחוד אם הוא קשה”.

במחקרה הנוכחי, שנמצא בתחילתו, ונעזר במענק מהקרן הלאומית למדע, מנסה פרופ’ ויניצקי-סרוסי לשער אם וכיצד מגפת הקורונה תיחרט בזיכרון הקולקטיבי של העולם. לשם כך היא חוקרת את אופן הנצחתן של שלוש פנדמיות – השפעת הספרדית (1919-1918), פוליו (ההתפרצות בשנות ה-50-30) ואיידס (שהתגלתה בשנות ה-80). היא מתבססת על ארכיונים, מוזיאונים היסטוריים, עיתונות, כתבי עת מדעיים, חקיקה, שירים, סיפורים וסרטים, ארכיטקטורה,  ותכנון ועיצוב עירוני. במקביל היא עוקבת אחר תחילת הנצחת תקופת הקורונה בשלוש מדינות – ניו זילנד, פורטוגל וישראל. “אני מנסה להבין אם ואיך נזכור את תקופת הקורונה (רעיון שעלה בדעתי בתקופת הסגר הראשון). לשם כך אני בוחנת חומרים שמתעדים אותה (לדוגמה ‘יומני המגפה’ של yes  דוקו, ספר הצילומים של זיו קורן ‘לנשום’ ותערוכות) וחומרים שקשורים לשלוש פנדמיות היסטוריות”, מסבירה פרופ’ ויניצקי-סרוסי.

ממצאי המחקר עד כה מעידים כי לאורך השנים לא התקיימה הנצחה של השפעת הספרדית, וזאת על אף שב-1918 כבר היו קיימות פרקטיקות שאפשרו אותה. פרופ’ ויניצקי-סרוסי ניסתה להבין מדוע זוכרים ומנציחים אירועים כגון מלחמת העולם הראשונה (1918-1914), שבה נהרגו יותר מ-16.5 מיליון בני אדם, אך לא פנדמיות כגון השפעת הספרדית, שגרמה למותם של 100-50 מיליון בני אדם.  “מדובר בשני אירועים עולמיים שגבו מיליוני קורבנות והתרחשו באותה תקופה”, היא אומרת, “ולכן שאלתי את עצמי מדוע את המלחמה זוכרים קולקטיבית ואת הפנדמיה לא?”.

כדי לענות על שאלה זו הסתמכה החוקרת על הבחנה מושגית בין שני סוגי זיכרון קולקטיבי – סוג אחד מבוסס על הנצחה באמצעים סימבוליים וסוג שני על ידע. היא מצאה כי השפעת הספרדית אומנם לא הונצחה באמצעים סימבוליים אך הובילה לשינויי מדע ואורח חיים משמעותיים בארה”ב ואירופה החל מ-1918. למשל ברפואה, בריאות הציבור ואדריכלות (תאוצה במחקר על נגיפים, פיתוח חיסונים, הקמת ארגון הבריאות העולמי, תחילת בנייה מחומרים שנתפסו היגייניים כגון זכוכית, ברזל ומתכות, ועיצוב מבנים שתורם לכניסת אור רב ומפחית את השימוש בבדים וריפודים בשל הקושי לנקותם). הקורונה היא סוכן הזיכרון הקולקטיבי המרכזי ביותר של השפעת הספרדית. עם התפרצות מגיפת הקורונה, חיפשו אמצעי התקשורת מודלים להשוואה, תופעה שתסביר לנו את ההתרחשות הנוכחית, והשפעת הספרדית זכתה במקום הראשון

בנוסף נמצא כי זיכרון השפעת הספרדית התעורר לתחייה עם פרוץ הקורונה. לדברי פרופ’ ויניצקי-סרוסי, “COVID-19הוא סוכן הזיכרון הקולקטיבי המרכזי ביותר של השפעת הספרדית. עם התפרצותו חיפשו אמצעי התקשורת מודלים להשוואה, תופעה שתסביר לנו את ההתרחשות הנוכחית, והשפעת הספרדית זכתה במקום הראשון. כך החל גל של פרסומים, מאמרים ותמונות, שמנציח אותה”.

בימים אלה, ממשיכה החוקרת באיסוף הנתונים, בהם על מגפות הפוליו והאיידס, כדי לגלות ממצאים נוספים ולהעמיק בחקר יסודות הזיכרון הקולקטיבי.

החיים עצמם:

פרופ’ ורד ויניצקי-סרוסי היא סוציולוגית, לשעבר דיקנית הפקולטה למדעי החברה באוניברסיטה העברית בירושלים, והאישה הראשונה בתפקיד זה (“מחויבת לנושאי שוויון ומגדר”). מתגוררת ברמת גן (“מנהלת חלק גדול מחיי על כביש מספר 1 בדרכי להר הצופים וחזרה ממנו”), ואוהבת לראות את העולם (לא בסגר).