המחקר המדעי בסכנה

האוניברסיטאות הן שהביאו את ישראל למעמדה הבכיר בתחום המחקר
המדעי
מאת גדעון דגן

הישגים מדעיים הם סממנים של קדמה ונאורות, וערובה לחוסן כלכלי
ורוחני של אומות העולם המפותח. זה תקף במידה רבה במקרה של
ישראל, שהגיעה בזכות המחקר המדעי להישגים המבטיחים את עליונותה
הצבאית, את התפתחותה הכלכלית ואת רמתה התרבותית. הישגים אלו
נמצאים בסכנה בגלל השינויים שיוזמת שרת החינוך.

כדי להבין את מעמדה של ישראל, נתייחס להערכה של הישגי קהילות
לאומיות שונות ע"י המכון למידע מדעי (ISI) מפילדלפיה. בשנים
2000-1996 תפסה ישראל את המקום השלישי במספר המאמרים שפורסמו
בכתבי-עת מדעיים ביחס לגודל האוכלוסייה (הקדימו אותה שווייץ
ושוודיה). ב-1998 ה"תפוקה" המדעית של ישראל היתה כמעט כפליים
מזו של תשע מדינות ערב (מאלג'יריה ועד עיראק) ביחד. ולא פחות
חשוב, גם בהערכה של מידת ההשפעה של הפרסומים על התפתחות המדע,
בתחומים הקשורים לטכנולוגיה, תופסת ישראל מקום בין המדינות
המתקדמות ביותר.

מי אחראי ל"נס" הזה, שהתרחש במדינה קטנה, מנותקת גיאוגרפית
ממרכזי המדע ונתונה למלחמות רבות?

התשובה היא שהמחקר המדעי הגלוי מתנהל כמעט כולו בשבע
האוניברסיטאות והן אלה שהביאו אותנו להישגים מרשימים אלה. הדבר
קרה כיוון שהאקדמיה בארץ אימצה את התפישה של המערב, שלפיה
אוניברסיטה ממלאת תפקיד כפול: יצירת ידע (על ידי מחקר) והפצת
ידע (על ידי הוראה). שתי הפעילויות הללו מזינות זו את זו,
במיוחד בתארים מתקדמים.

התנאים לקיום שתי הפעילויות הללו התקיימו הודות לתמיכה
המאסיווית של המדינה. כיוון שחבר סגל של האוניברסיטה מקדיש
כמחצית מהזמן ואפילו יותר למחקר, התמיכה החשובה ביותר גלומה
בכיסוי חלק הארי של משכורות הסגל על ידי הממשלה דרך ות"ת
(הוועדה לתכנון ולתקצוב). לזה מתווספים מקורות יותר מצומצמים,
אבל בעלי ערך מוסף גבוה, כגון קרן המחקר הבסיסי, קרנות משרד
המדע ודומיהם. כל ההקצבות האלה נעשות לפי קריטריונים מקצועיים
ובמנותק משיקולים פוליטיים וסקטוריאליים.

עובדה מצערת היא שלמרות ההכרה בחשיבות המדע, הציבור הרחב,
התקשורת והמערכת הפוליטית אינם תופשים את מעמדן ותפקידן של
האוניברסיטאות כיוצרות ידע, אלא בעיקר כגופי הוראה.

הנתק הזה לא השפיע, למזלנו, על ממשלות ישראל לדורותיהן. הן
המשיכו לתמוך בהשכלה הגבוהה בעזרת גופים מקצועיים המנוהלים על
ידי אנשי מדע (המועצה להשכלה גבוהה וות"ת), במנותק מהמערכת
הפוליטית. למטרה זו תקצוב ההשכלה הגבוה הופרד מזה של משרד
החינוך או משרדים אחרים. כמו כן, הממשלות הבינו שלמחקר המדעי
דרושה יציבות ויכולת תכנון לטווח רחוק.

מצב זה עומד להשתנות לרעה. שרת החינוך הנוכחית, מתוך שימוש
בזכותה להציע את הרכב חברי המל"ג, מתכוונת לשנות את אופי הגוף
הזה תוך כדי הכנסת אנשי ציבור (קרי פוליטיקאים) ונציגי
המכללות. המכנה המשותף של שתי הקבוצות האלה הוא ריחוק מעולם
המחקר וראיית ההוראה לתואר ראשון כתפקידה העיקרי של ההשכלה
הגבוהה. כיוון שהדברים נעשים תחת המעטה הפופוליסטי של דאגה
לציבור הסטודנטים ולמכללות, יש להבהיר שהמכללות נוסדו כדי לספק
את הדרישה להשכלה לתואר ראשון ובמקצועות שאינם זקוקים למעבדות
ולמתקנים יקרים. המכללות הן מוסדות הוראה במהותן, שתפקידן
חשוב, אבל הן אינן מיועדות ליצירת ידע, במיוחד בתחומים של מדעי
הטבע והטכנולוגיה.

בתחומים לא מעטים שהשלטון המרכזי אחראי עליהם (כגון חינוך,
בריאות ציבורית, תשתית פיסית, איכות הסביבה), ישראל מפגרת אחרי
העולם המפותח. הרצון "להתלבש" על אוניברסיטאות המחקר מסמן את
התחלת ההרס של מערכת מפוארת, ששמרה על איכות גבוהה. אל ניתן
לזה לקרות.

הכותב הוא חבר סגל הפקולטה להנדסה באוניברסיטת תל אביב

https://www.hayadan.org.il/BuildaGate4/general2/data_card.php?Cat=~~~304368295~~~127&SiteName=hayadan