המאמר התפרסם במקור ב-21 באפריל 2021.
לכבוד הלווייתו של הנסיך פיליפ יעסוק המדור בבית המלוכה הבריטי ובשאלתה של רג’ינה: מה הקטע של משמר המלכה? מאיפה זה בכלל התחיל? והכי חשוב- מהם הכובעים האלה ששחטו 10 ג’מוסים בשביל להכין?
נתחיל מהסוף, לא שוחטים ג’מוסים להכנת הכובעים. הכובע, המככב באינספור גלויות תיירים עשוי מפרוות דב חום קנדי צבועה שחור. כדי לרצות גם את שוחרי המסורת וגם את חובבי החיות ומתנגדי הפרוות (כן, כמובן שהייתה הפגנת מתנגדי פרוות בעירום בעניין הכובעים) מתעקש משרד ההגנה הבריטי לדווח כי הפרוות נלקחות מגוויות דובים שנפלו קרבן לתאונות דרכים. הכובעים, כחצי מטר גבהם וכמעט קילוגרם במשקל, הם שריד למדי צבא ססגוניים שהיו פופולאריים עד שמלחמת העולם הראשונה אילצה את הצבאות לעבור לצבעי הסוואה.
משמר המלכה מורכב מפלוגת חיילים שהצבא הבריטי מקצה לתפקידי שמירה טקסיים בארמונות המלוכה. טקסי בית המלוכה בהם מככבים אותם חיילים הם אטרקציה תיירותית חשובה בלונדון, אלפי תיירים מצטופפים כל יום מול ארמון בקינגהאם, מצלמים בקדחתנות את טקס חילופי המשמרות ומקשיבים למדריכי התיירים המפארים את המסורת העתיקה של המלוכה הבריטית. אמנם דגלני ארמון בקינגהאם לא השכילו מעולם לצעוד בצורת מזרק חיסונים ובכל זאת טקסי חתונה, הכתרה, הענקת תארי כבוד ולוויות של בני משפחת המלוכה תמיד מאורגנים למופת ופוטוגניים להפליא. קשה שלא להתלונן על גסותם של הפוליטיקאים שלנו למראה ההדר הבריטי.
ההנחה הטבעית של הצופים בטקסים על תלבושותיהם הארכאיות, הגינונים המסובכים והמרכבות האלגנטיות היא שהמדובר במסורת שנשמרה מתקופת הזוהר של המלוכה האנגלית. אז זהו שלא. הטקסים חדשים למדי ומקורם דווקא בתקופה בה איבד בית המלוכה הבריטי את סמכויותיו הממשיות בשלהי כהונתה של המלכה ויקטוריה. כל עוד היו מלכי בריטניה שליטים של ממש לא היו הטקסים המלכותיים מחזה מרהיב כל כך. מי שקדם למלכה ויקטוריה על כס המלוכה היה המלך ויליאם הרביעי ששלט בשנים 1830-1837 ,שלא כמו מלכי בריטניה בימינו הוא לא היסס להשתמש בסמכויותיו הפוליטיות. בשבע שנות מלכותו פיזר פעמיים את הפרלמנט, יזם הקמת 3 ממשלות, פיטר שרים והתערב בהכרעות בית הלורדים. גם המלך שקדם לו, אחיו ג’ורג’ הרביעי היה שליט פעיל שבניגוד לדעת הפרלמנט התערב לטובתם של הקתולים בארצו ופעל בגלוי לטובת המפלגה המועדפת עליו.
מנהג חדש למדי
אילו היו יכולים שליטים אלו וקודמיהם לאורך הדורות לחזות בטקסים של היום היו כנראה מתקשים לזהות אותם עם משהו בו נתקלו במהלך כהונתם. הטקסים המלכותיים במאה ה18 ולאורך רוב המאה ה19 היו מרושלים ומבולגנים ובמקרים רבים מבישים ממש. כך למשל זכורה הלווייתה של הנסיכה שרלוט, בתו של יורש העצר ב1807 אליה הגיעו הקברנים כשהם שיכורים כלוט. בהכתרתו של אביה, המלך ג’ורג’ הרביעי, נאלצו השומרים להפריד בין מוזמנים שהתקוטטו במהלך הטקס. הלוויתו של אותו שליט לא הייתה מכובדת הרבה יותר בעיקר משום שאחיו, יורש העצר ויליאם, בחר לפטפט במהלך הטקס וכשהאירוע התארך מידי לטעמו פשוט עזב באמצע.
העיתון טיימס סיכם את התנהגות האריסטוקרטיה באופן המזכיר דיווחים על התנהגות תיירים ישראלים במלונות “מעולם לא ראינו קהל כה נלעג, גס וחסר נימוס”. ויליאם עצמו סלד מטקסים וביקש לוותר על טקס ההכתרה של עצמו וכשנאלץ בכל זאת לקיימו היה הארוע כה מקוטע ומפוזר עד שזכה לכינוי “הכתרה למחצה”. הלוויתו של אותו מלך הייתה כה מייגעת שהמלווים העבירו את הזמן כשהם מרכלים, מתבדחים ומגחכים בעודם עומדים סביב הארון. והנה הגענו סוף סוף למלכה בהא הידיעה: ויקטוריה הגדולה ששלטה כ-64 שנים וזכתה שלא רק תקופתה אלא גם סגנון ותפיסת עולם ישאו את שמה. הכתרתה של ויקטוריה ב1837 לא בישרה את המשך הדרך: אנשי הכמורה לא שיננו היטב את תפקידם והתבלבלו והמקהלה זייפה. טקס ההכתרה כולל נישואין סמליים בין השליט לעם אלא שהטבעת שהוכנה הייתה צרה מידי לאצבעה של ויקטוריה ואם לא די בכך נושאות השובל של שמלת המלכה החדשה הפיגו את שעמומן בשיחה קולחת לכל אורך הטקס.
הפיכה למוסד סמלי
אבל במחצית השנייה של המאה ה19 החלו דברים להשתנות: בריטניה הפכה דמוקרטית יותר, זכות הבחירה הורחבה ועימה צמחו גם סמכויות בית הנבחרים על חשבון בית הלורדים והמלוכה. יכולתה של המלכה להשפיע על קבלת ההחלטות נחלשה והלכה עד שההתייעצות של ראש הממשלה עימה הפכה לעניין פורמאלי בלבד. באופן מוזר הלכה ההילה הטקסית סביב המלכה ומשפחתה והתגברה ככל שירדו סמכויותיה. בשנת 1877 הוסיף בנימין ד’יזראלי את התואר “קיסרית הודו” לשמה של ויקטוריה והמלוכה הפכה באופן סופי ומוחלט למוסד סמלי. משפסקה השפעתה של המלוכה על הפוליטיקה נסללה הדרך לקבלתה כסמל מאחד והטקסים קיבלו סוף סוף את המרכיב החיוני להצלחתם: קהל אוהד. אז, ורק אז, החלו אנשי חצר המלוכה לעצב את הטקסים המרהיבים המוכרים כיום לתיירים ולצופי הטלוויזיה. תהליך זה של בניית הכללים, הסמלים והגינונים נמשך בערך עד תחילתה של המאה העשרים. באוגוסט 1902 התקיימה הכתרתו של אדוארד השביעי, בנה של ויקטוריה והראשון במלכי בריטניה שהיה שליט סמלי בלבד בכל תקופת מלכותו. כאן, סוף סוף, מתקיים טקס מלכותי מוקפד ומרשים כשמהרג’ות, מלכים ונציגים מכל הארצות שבשליטת בריטניה הופכים את האירוע למפגן עצמה זוהר של האימפריה. הטקסים מדגישים את היותו של אדוארד לא רק מלכה של בריטניה אלא גם קיסר הודו, שמלתה של אשתו, המלכה אלכסנדרה, נתפרת בסמליות מחושבת מאריג הודי (השמלה זכתה להתעניינות רבה לאחר 4 עשורים בהם הופיעה המלכה ויקטוריה רק בבגדי אבל שחורים) והיא עונדת את יהלום הקוהינור אותו קיבלה המלכה ויקטוריה כחצי מאה קודם לכן לציון סיפוח פונג’ב לאימפריה.
המחשה של עוצמת האימפריה הבריטית
במשך שלושה עשורים קצרים: מסופה של מלחמת העולם הראשונה ב1918 ועד לפרוקה של האימפריה בשנות החמישים משמשים הטקסים המלכותיים המחשה לכל מבקר באנגליה ליכולתה וכוחה של המעצמה שהשמש לא שוקעת לעולם על דגלה. העלמות בתי המלוכה אירופים אחרים כדוגמת אלו של אוסטרו-הונגריה ורוסיה הפכה אותם לייחודיים ולכן גם לאטרקציות תיירותיות נחשקות. מאז שנות החמישים ועד ימינו (יותר ממחצית זמן קיומם) הטקסים אינם עוד המחשה על עוצמה אלא ביטוי לנוסטלגיה לתקופת זוהר מדומיינת של אימפריה מלכותית. הכלל פשוט, מקום בו מתקבלות החלטות ממשיות ומתרכז כח אמיתי הוא מקום עבודה עסוק המתקשה למצוא זמן ומשאבים לטקסים. מסורת טקסית מעוצבת במקום בו לא קורה הרבה חוץ מטקסים. אין צורך להרחיק לאנגליה להמחיש זאת: די להציץ בשפע הטקסים, המצעדים ונפנופי הדגלים בירושלים מול פקקי התנועה האפרוריים של תל אביב כדי לדעת מהיכן מתנהלת מדינת ישראל.
עלתה בדעתכם שאלה מעניינת, מסקרנת, מוזרה, הזויה או מצחיקה? שלחו ל [email protected]
עוד בנושא באתר הידען:
תגובה אחת
התהליך המתואר כאן מוכר מכל תחומי הפעילות האנושית, התחזקות הציפוי המרהיב ככל שנחלשת הליבה המהותית, אותה אפשר לראות זאת גם בליטוש היתר של הרהיטות המוקפדת של הטקסים הלאומיים בישראל. החל בהדלקת המשואות וכלה בהתייעצויות בבית הנשיא, הכל נעשה הרבה יותר “מעומלן” והרבה פחות “אמיתי”. היחידים שמרוויחים מההשקעה הכספית בטקסים מרהיבים הם שדרני הטלוויזיה, שמקבלים הזדמנות לברבר קלישאות שעתיים רצופות בלי להגיד שום דבר חשוב או מקורי.