דברים שיורמים יודעים: למה צריך אצבעות ברגל?

ג’ינג’ון תוהה למה נועדו אצבעות הרגליים? האם הם איבר חסר שימוש שסופו להתנוון ולהיעלם? ולמה פגיעה שלהן ברהיט בשעת לילה כואבת כל כך?

נתחיל מהסוף: מכה באצבע הקטנה כואבת מאוד כי האצבע קטנה. הכוח מופעל על שטח קטן ומבודד כך שהלחץ המקומי ממוקד האצבע דקה ואין “ריפוד” משמעותי בין העור לעצם. באופן דומה יודע כל הורה שכואב יותר לדרוך על קוביית לגו ככל שהיא קטנה יותר.  אבל הכאב מעורר גם את השאלה העמוקה יותר: למה צריך בכלל את האצבעות הללו והאם סיפן להיעלם? מתברר ג’ינג’ון  שכף הרגל על 26 העצמות ושפע השרירים, הרצועות והגידים שבה היא מבנה עתיק מאוד שמשתמר  יפה ובניגוד לשן הבינה למשל נראה שיש סיבות טובות לכך. טביעות רגל מאובנות שנחשפו בקניה אותם הותיר אבינו הקדמון הומו-ארקטוס  לפני כמיליון וחצי שנים מאפשרות ללמוד לא רק על צורת כף הרגל אלא גם על חלוקת העומס בין חלקיה כלומר על אופן ההליכה. מתברר שבעוד שהמח וחלקי גוף אחרים השתנו מאז לא מעט הרי שבנקודת המגע עם הקרקע נשארנו דומים מאוד לאבותינו.

כפות הרגליים והידיים קיבלו כיוון שונה באבולוציה

כבר לפני כ5 מיליון שנים כשסיגלנו לנו עמידה זקופה החלה האבולוציה לפעול באופן שונה מאוד  על כף היד ועל כף הרגל שהם במוצאם איברים זהים כמעט. כשהשתחררה היד ממטלות התנועה נפתחה בפניה הדרך להפוך למכשיר מדוייק לטיפול בכלים. כף הרגל שימרה את התפקוד הקדום של תנועה ויציבה אך הדרישות ממנה השתנו. אבות האדם נדרשו להמציא אופן תנועה חדש, כף הרגל צריכה לעמוד בחבטה שהיא סופגת עם כל צעד ועם זאת עליה להיות גמישה לשם התאמה לתנאי קרקע שונים ולשמירה על שיווי משקל של גוף בעל מרכז כובד גבוה הנשען על שתי נקודות תמיכה בלבד. כ4 מיליוני שנים נדרשו לברירה הטבעית כדי לעצב כף רגל שתעמוד בדרישות הייחודיות הללו. הפתרון כולל עקב קשיח – מעין ראש פטיש הסופג את המהלומה של הנחתת משקל הגוף על הקרקע. לשם נשיאת משקל הגוף פנתה האבולוציה לפתרון האדריכלי שהומצא שוב ושוב בטבע ובתרבות – קשת. החלק הקדמי של כף הרגל ואיתו האצבעות הנראות לך מיותרות מספק את הדרישה לגמישות,להתאמה למשטח ולסיוע במטלה העדינה של ייצוב הגוף. כאמור, הטביעות המאובנות מקניה מראות את כל מאפייני הצעד האנושי, מנעיצת העקב, גלגול העומס קדימה על צידה החיצוני של הקשת והעברת המשקל את הכרית שבקדמת כף הרגל ומשם אל בסיסי האצבעות הניתקים מהקרקע : אותה סדרת תנועות אוטומטית שמבצע תינוק בן שנה לקול צהלות הוריו ושהשימפנזה לא ילמד לעולם. המבנה והתפקוד הזה הוא  שאפשר לאדם את אורח החיים המבוסס על צעידה למרחק ארוך במישורים הפתוחים בהם התעצבה דמותו של האדם המודרני (הומו סאפיינס). 

ובכל זאת השאלה אינה מופרכת: עבור חלק מהאנושות התרחש לאחרונה משהו ששינה את המבנה הוותיק הזה: כף הרגל התעטפה בנעל.

המצאת הנעל

קשה לקבוע מתי הומצאה הנעל, בספר בראשית דואג הבוס לתפור כותנות אך לא נעליים לבני טיפוחיו הצעירים לפני הגרוש מגן העדן. זאת למרות שהוא נותן להם מייד סיבה טובה שלא להסתובב יחפים ” אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ … וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ “. את המסע אל מחוץ לאפריקה לפני כ50 אלף שנים עשו אבותינו יחפים כשם שהולכים גם כיום חלק ניכר מצאצאיהם. הנעל הראשונה, ליתר דיוק סנדל קלוע בן כ8000 שנים התגלה במערה במדינת מיזורי שבארה”ב כך שאת המסע הקפוא דרך מיצרי ברינג ליבשת אמריקה עשו כבר אבות ילידי היבשת, ככל הנראה, ברגליים מוגנות. ציורי מערות ובהם דמויות אנשים במגפיי עור בני כ15,000 שנים התגלו בספרד ויש מי שמשער כי היכולת האנושית להגן על כף הרגל מפגיעות קור הייתה אחד היתרונות שהביאו בסופו של דבר לנצחון ההומו סאפיינס על האדם הניאנדרטלי כשהתקררה יבשת אירופה. 

אבל להנעלה הייתה השפעה מרחיקת לכת יותר: בניגוד לבגדים אותם למד האדם להתאים לגוף הרי הנעל התאימה את הגוף אליה. במסכת שבת מסופר על סדרת נסיונות שעובר הלל הזקן כדי לבדוק את גבול סבלנותו, אחת מהן היא השאלה הטורדנית המוצגת לו באמצע המקלחת שלפני שבת ” מפני מה רגליהם של אפרקיים רחבות ” ותשובתו הרגועה ” מפני שדרין בין בצעי המים”  מלמדת לא רק על אורך רוח אלא גם על הבנה אנטומית: כף הרגל האנושית היא איבר פלסטי הניתן לעיצוב. הדוגמה הקיצונית והאכזרית היא עיוות והקטנת כפות רגליהן של ילדות בסין באמצעות קשירה הדוקה אבל במידה מתונה יותר כל אחד ועוד יותר מכך כל אחת מאיתנו הולך על כף רגל שהיא מעין צמח בונסאי שצמח ב”עציץ נעל” מיניאטורי.

סקר בארה”ב מצא כי 88% מהנשים נעלו נעל קטנה ממידתן ואצל 80% נמצאו עיוותים הקשורים לכך. כשמשווים את כף הרגל המערבית לאחותה בעולם היחף מתברר שהיא צרה יותר והאגודל דחוק יותר  אל אחיו הרזים. ההבדל אינו רק בצורה אלא גם חלוקת הנטל שבין חלקי כף הרגל: התפלגות העומס אצל יחפנים אחידה יותר ואילו בכף הרגל שצמחה בנעלים נעשית רוב העבודה באזורים קטנים בעקב, בכרית הקדמית ובאגודל. הנעל מבודדת מבחינה מכנית את האצבעות מהקרקע ומנטרלת את תפקידם בחלק הסופי של התנתקות הרגל מהרצפה בכל צעד. כאשר משווים את אופן ההליכה אצל אנשים שהתהלכו תמיד יחפים בהשוואה למי שמילדותם המוקדמת נעלו נעליים מתגלים הבדלים משמעותיים.

אצלנו, הנעולים, הצעד גדול יותר, הברך מתכופפת פחות בכל צעד, העקב  חובט ביתר עצמה בקרקע וגם הלחיצה בהתנתקות הרגל חזקה יותר. מתברר שמבוגר נעול נעליים לא יחזור ליחפנות גם אם יחלוץ את נעליו, מאפייני הצעד שנטבעו בילדות יישארו איתו כך שניתן יהיה להבדיל בינו לבין מי שגדל כילד יחף.   כיוון שפרקי אצבעות הרגליים מקבלים פטור ממאמץ עם ההנעלה הרי שעצמות הפרק הראשון של כל אצבע מתנוונות בהשוואה למקבילות ברגל היחפה. כך ניתן גם בהעדר כל שריד ארכיאולוגי פרט לשלדים להבחין בין יחפנים לנעולים. השלדים הקדומים ביותר שניתן להניח שנעלו נעליים התגלו בסין וגילם כ40,000 שנים. אולי גם הם, התבוננו בכף רגלם ותהו לשם מה נועדו האצבעות הללו שאי אפשר לאחוז איתן דבר. ואולי, כמו ג’רי סיינפלד הכירו בחשיבותן.

תודה ל Dr. Ian Gilligan  על עזרתו.

עלתה בדעתכם שאלה מעניינת, מסקרנת, מוזרה, הזויה או מצחיקה? שלחו ל [email protected]

עוד בנושא באתר הידען:

• דברים שיורמים יודעים: למה הרגליים ארוכות?
• ברגליים יחפות
• הזינוק האבולוציוני מסנפירים לרגליים היה פשוט באופן מפתיע