דברים שיורמים יודעים” האם רק בני אדם נמנעים מגילוי עריות?

קורבוס  שואל: בתרבות האנושית יש טאבו על יחסי מין בין בני משפחה, אך בבעלי חיים לא. לדוגמה, זה לא מקרה נדיר, בו חתול מפרה את אמו הביולוגית. האם גילוי עריות באמת מוביל להולדת צאצאים “פגומים”?

גילוי עריות אכן מגביר סיכוי לפגמים גנטיים. מוטציה היא שינוי אקראי בחומר הגנטי והיא מתרחשת מידי פעם אצל כל אחד מאיתנו. מיליארדי “אותיות” מרכיבות את הגנום וכל טעות בהעתקה המתרחשת בעת חלוקת התא היא מוטציה. לכל אחד מאיתנו כמה עשרות גנים פגומים, חלקם פגמים קטלניים. מה שמגן עלינו הם הגנים הרזרביים. כל גן מופיע אצלנו לפחות פעמיים: פעם מהמטען התורשתי של הביצית ופעם ממה שהביא איתו הזרעון וכמעט תמיד עותק תקין אחד מספיק לנו. אנחנו בצרות כאשר אותו גן פגום מופיע גם בתא בזרע וגם בביצית וכמובן שהסבירות שמאורע כזה יקרה עולה ככל שרב הדמיון הגנטי בין אמא לאבא.  זהו הבסיס הביולוגי לרתיעה מפני גילוי עריות.

אבל  שתי הנחות שגויות מתחבאות בשאלה: ראשית, הטאבו אינו ייחודי לנו, אנחנו לא שונים כל כך מאחינו לבריאה: גם אצלם יש מנגנוני מניעה לגילוי עריות.  שנית, הטאבו שלנו רחוק מלהיות מושלם או אפילו חזק משל החיות.

ממלכת הצומח בנויה סביב מניעת הפרדה מהאבקה עצמית

כאמור, מנגנונים המונעים גילוי עריות קיימים אצל בעלי חיים ואצל צמחים. בממלכת הצומח התפתחו כמה מנגנונים למניעת האבקה עצמית כלומר הפריה של הביציות באבקנים שמקורם באותו צמח. כמה מינים פיתחו דו בייתיות כלומר הצמח כולו יישא רק פרחים זכריים או רק נקביים  זה המצב למשל בעצי התמר. צמחים חד בייתיים בהם פרחים משני המינים נמצאים על אותו צמח או אבקנים וביציות בפרח אחד (צמח  דו מיני) נמנעים מהאבקה עצמית על ידי הפרדה בזמן בין הבשלת תאי הזרע ותאי הביצה (כמו בעצי אבוקדו) או שהמבנה האנטומי של עמוד העלי והאבקנים אינו מאפשר “גילוי עריות” כזה (כמו בפרחי הרקפת). יש גם צמחים שאינם נרתעים מהפריה עצמית ובהם החיטה.   

בעולם החי אנו רואים סביבנו חתולות בית המתעברות מאחיהן אבל אצל אבותיה הקדמונים של החתולה הגורים שהגיעו לבגרות נפרדו זה מזה ונדדו למרחקים: הסיכוי שבעונת הייחום חתולת הבר תפגוש דווקא את אחיה קטן מאוד ולכן אין מוטיבציה לפיתוח רתיעה אינסטינקטיבית נגד גילוי עריות. בטבע נודדים הזכרים למרחק רב יותר בהגיעם לבגרות וכך מקטינים עוד יותר את הסיכוי למפגש משפחתי מביך. אצל חיות הבית הנדידה נעצרת בגדר החצר או בסורגי הכלוב וכך מתקבלות הכלאות שאינן סבירות בטבע.   “ערכי משפחה” המונעים גילוי עריות התפתחו אצל בעלי חיים בלהקות צפופות. לשם כך יש צורך במנגנונים המאפשרים לחיה לזהות קרובי משפחה.  שימפנזים, שארי בשרנו הקרובים מסוגלים להתאים תמונות של  אמהות שימפנז זרות לילדיהן על סמך דמיון בתווי הפנים ויכולת זו מסייעת להם להימנע מגילוי עריות. עכברים נמנעים מסטוצים אם ריח השתן של בן הזוג  דומה מידי לריח השתן של עצמם.

גם אצל ציפורים הראו מחקרים גנטים שמקרי גילוי עריות נדירים מאוד. במעקב ארוך אחר אוכלוסיית דרורים צפופה על אי מבודד: מצב בו אי אפשר להתרחק מקרובי המשפחה זיהו החוקרים לאורך 16 שנים רק 9 מקרים של  גילוי עריות (סביר שמעקב אחר אוכלוסיה אנושית בגודל דומה היה מספק מקרים רבים יותר). המקרים שבכל זאת התרחשו היו תמיד בין אם לבנה או אחות לאחיה שמראהו וקולו השתנו מאז הצמיח כנפיים ועף אך לעולם לא בין אב לבתו משום שהופעתו החיצונית וסגנון השירה של הבוגר אינם משתנים והנקבה תימנע מהזדווגות עם זכר שמראהו וקולו דומים מידי לאלו שראתה ושמעה מאביה בהיותה בקן. הנקבה היא הנרתעת יותר מאפשרות של גילוי עריות מהזכר משום שעול ההריון של צאצאים פגועים נופל עליה ולכן תקפיד נקבת הדרור להימנע מקשר עם אביה יותר משימנע הזכר מהזדווגות עם אימו או אחותו.

 לכל כלל  יש יוצא מן הכלל:   באיזורים צחיחים באפריקה מתחפרת חיה משונה: החולד העירום (Naked mole-rat). מכרסמים עיוורים אלו חיים במחילות תת קרקעיות וכמעט שאינם יוצאים החוצה. באותן מאורות מבודדות התפתחה צורת רביה ייחודית שרק שני מינים קרובים של חולדות  אפריקניות נזקקים לה מכל היונקים. בארגון זה המזכיר את מושבות הנמלים וכוורות הדבורים  רק נקבה אחת בלהקה פורייה ורק זכר אחד מפרה אותה. כל שאר חברי הלהקה הם קרובי משפחה מדרגה ראשונה והם אינם פעילים כלל מבחינה מינית. מין מוזר זה הוא אולי היונק היחיד בו נעלם הטאבו על גילוי עריות: במות המלכה תהפוך אחת הפועלות למלכה ואחד מאחיה יפרה אותה. הדמיון הגנטי בין חברי הלהקה  גדול אפילו מזה שבין דבורים פועלות בכוורת. במצב כזה כל פגם גנטי יהיה קטלני אבל אוכלוסייה ששרדה כמה דורות תהיה נקייה מפגמים ולכן לא תיפגע מגילוי העריות. המין השני של חולדים משונים אלו (Damaraland Mole Rat)  שימר, אפילו בתנאי בידוד קיצוניים את הטאבו האוניברסלי. כשמתה המלכה אין כל רביה עד אשר תגיע במקרה נקבה זרה -אירוע העשוי להתרחש רק כעבור שנים או בכלל לא. רק אז, כשמתאפשרת רביה ללא גילוי עריות ייקח אחד הזכרים על עצמו את תפקיד האב וחדוות המין תשוב למאורה.

ומה אצלנו?

אצל בני אדם מנגנון פסיכולוגי הקרוי על שמו של אדוורד ווסטרמרק (Edvard Westermarck)   מונע מאיתנו לחוש משיכה מינית למי שגדל איתנו בילדותינו: בדרך כלל אחים ואחיות. במחקר על ילדים שגודלו בבתי ילדים בקיבוץ נמצא כי אין כמעט נישואים בין בני אותו קיבוץ ואין בכלל זוגות שגדלו באותו בית ילדים בתקופה הקריטית: עד גיל 6. בהתאמה לתיאוריית ווסטמרק רשימת איסורי העריות בקוראן קצרה למדי אך כוללת בתוכה את “אחיותיכם ליניקה” כלומר מי שינקו מאותה מיינקת וגדלו זה לצד זו בשנות החיים הראשונות. המחסום הפסיכולוגי אינו מוחלט ועל חולשתו מעידים מקרים רבים של גילוי עריות בין אב לבתו או בין אח בוגר לאחותו הצעירה. כמו אצל בעלי החיים, הנקבה האנושית משוכללת  וזהירה מהזכר ומקרי גילוי עריות שבין אם לבנה או בין אחות בוגרת לאח צעיר נדירים מאוד. מחקר בו התבקשו נחקרים לדמות יחסי מין עם אנשים בדרגות קרבה שונות ולדווח על תגובתם (מגועל ועד משיכה) נמצא כי נשים  הרחיבו את הרתיעה מבני משפחה גם לחברים קרובים כלומר יצרו מעין  טווח ביטחון רגשי.

מותר האדם – תרבות

אבל חייבים לזכור את מה שמבדיל בינינו לבין חתולים, דרורים או עצי אבוקדו: תרבות. הטאבו האנושי גמיש ומשתנה מתקופה לתקופה.   כיוון שהמחסום בפני משיכה מינית נוצר כאשר ילדים גדלים יחדיו לאורך הילדות הרי שבחברות פוליגמיות (בהם יש לגבר אחד מספר נשים) יכולה בהחלט להיוצר משיכה בין אחים למחצה מצד האב  שכל אחד מהם גודל בידי אמא אחרת עם ילדיה. המקרה המתועד הראשון של משיכה כזו מופיע בספר שמואל ב’. אמנון בנו הבכור של דוד המלך מתאהב באחותו למחצה תמר בתו של דוד מאשה אחרת. העדר הקשר הקרוב בילדות הופך אותה ללא קרובת משפחה מבחינה פסיכולוגית ואכן אמנון מתאר אותה לא כאחותו אלא כאחותו של אבשלום (אחיה לאותו אב ואותה אם) ” אֶת-תָּמָר אֲחוֹת אַבְשָׁלֹם אָחִי, אֲנִי אֹהֵב”. תמר עצמה, כשהיא מותקפת בידי  אבשלום, לא רואה בקשר המיני הפרת חוק ” וַתֹּאמֶר לוֹ, אַל-אָחִי אַל-תְּעַנֵּנִי–כִּי לֹא-יֵעָשֶׂה כֵן, בְּיִשְׂרָאֵל:  אַל-תַּעֲשֵׂה, אֶת-הַנְּבָלָה הַזֹּאת…וְעַתָּה דַּבֶּר-נָא אֶל-הַמֶּלֶךְ, כִּי לֹא יִמְנָעֵנִי מִמֶּךָּ. “.

ספר בראשית מספק שפע ארועים שהיום היינו מגדירים כגילוי עריות.   שלושת בניו של תרח : אברהם, הרן ונחור יוצרים שושלת יוחסין שהיא חלום בלהות של כל גנטיקאי; אברהם נושא את שרה, אחותו למחצה מצד תרח האב  ” אֲחֹתִי בַת-אָבִי הִוא אַךְ, לֹא בַת אִמִּי; וַתְּהִי-לִי, לְאִשָּׁה” ואילו נחור נושא את מילכה בת אחיו הרן. בדור הבא יצחק נושא לאישה את רבקה נכדתם של הרן ומילכה ובנם יעקב נושא לאישה את רחל ולאה בנות דודו לבן הארמי.  ההלכה היהודית לא רק מתירה נישואי בני דודים ואחייניות אלא שחז”ל אפילו מעודדים קשרי נישואין כאלו “האוהב את שכיניו והמקרב את קרוביו והנושא את בת אחותו והמלווה סלע לעני בשעת דוחקו עליו הכתוב אומר ‘אז תקרא וה’ יענה’ “. במצריים ההלניסטית היו נישואי אח ואחות הנורמה במשפחת המלוכה, קליאופטרה השביעית  (אהובתם של יוליוס קיסר ואנטוניוס) לא רק נישאה לאחיה אלא היתה ביתם של קליאופטרה החמישית ואחיה פתולמי (תלמי) ה12,  גם הסבא והסבתא  אחים  כך שלקליאופטרה הייתה רק סבתא רבא אחת וסבא רבא אחד.

אצל כמה חברות אנושיות נישואי קרובים – לרוב בני דודים הם מנהג רווח למרות הסיכון המוגבר למומים מולדים. יש המשערים כי לנישואי קרובים היה ייתרון בתנאי חשיפה גבוהה למחלות זיהומיות. במצבים כאלו יש לפעמים ייתרון לא לגן בודד אלא למערך גנים המקנה עמידות בפני גורם המחלה: אם סט גנים מועיל כזה נפוץ במשפחה יהיה יתרון למי שישמור עליו כלומר יביא לעולם צאצאים עם הקרובים לו. מחקר השוואתי בין תרבויות שונות העלה שאכן נישואי קרובים הם נוהג מקובל יותר באזורים בהם מחלות מדבקות הם גורם תמותה משמעותי.

מתאם מובהק בין כשלון מוסדות מדינתיים לבין רמת נישואי הקרובים (שיוצרים חמולות)

בעולם המודרני בו מחלות זיהומיות נמנעות או מטופלות לרוב בקלות אין עוד ערך להתאמה מעין זו והיא מזיקה. אבל הנזק אינו רק בריאותי: מדינות בהן שיעור נישואי הקרובים גבוה הן גם אלו המתקשות לבנות מוסדות דמוקרטים מתפקדים. כאשר נישואי בני דודים אינם מקובלים הקירבה הגנטית ואיתה המחויבות המשפחתית מדוללת בכל דור. רובנו מכירים רק בקושי בני דודים שניים וסביר שלא נזהה בן דוד מדרגה רביעית כשנראה אותו ברחוב. בחברה כזו אדם נאלץ ליצור קשרים חברתיים, מקצועיים, מסחריים  ופוליטיים שאינם מבוססים על קרבת משפחה ולמד בהתאם לתת אמון באנשים, בארגונים ובמוסדות. בחברות בהן עץ המשפחה מתפצל פחות קרובי המשפחה הם גם השכנים, השותפים והחברים, בחברות כאלו קשה למוסדות משותפים לאוכלוסייה כולה דוגמת מערכת המשפט, השירות הציבורי, כלי תקשורת, איגודים מקצועיים ומפלגות לזכות לאמון ולשיתוף פעולה מהציבור. מחקר השוואתי בין-תרבותי מעלות מתאם מובהק בין נישואי קרובים לכישלון בבניית מוסדות דמוקרטיים יציבים.

הכנסיה הקתולית אוסרת על נישואי בני דודים

במאה החמישית לספירה התמוטטה הקיסרות הרומית המערבית ועל היבשת השתלטו הברברים: שבטים לוחמים דוגמת ההונים, הוונדלים, הפרנקים והגותים. המבנה החברתי של אותם שבטים מזכיר את מוסד המשפחה המורחבת (عشيرة) בחברה הבדואית. ההיסטוריון הרומי טקיטוס מתאר את השבט הברברי בו ראשי המשפחה הם גם המחוקקים, השופטים והמפקדים הצבאיים ובה מחויבים בני המשפחה ” לקבל על עצמם את סכסוכי אביהם או שאר -בשרם ואת  קשרי ידידותם”. קשה לדמיין מערכת ערכים מנוגדת יותר מזו של מדינת חוק ובכל זאת צאצאי אותם ברברים היו, כ1,000 שנים מאוחר יותר מקימי המדינות הראשונות וכיום הם מופת לדמוקרטיות מתפקדות.

 יש מי שרואה את ההתפתחות הראשונית לקראת מדינה מודרנית בוועידת בישופים קתולים שהתכנסה בשנת 506 בעיר אגדה שבצרפת. החלטות הועידה עסקו העיקר בהתנהגות כמרים ובאיסור מכירה של אדמות כנסייה אבל סעיף אחד בשולי ההחלטות אסר על נישואי בני דוד. בהמשך, הרחיבה הכנסייה הקתולית במערב את האיסור עד לבני דוד מדרגה שביעית. בקיסרות הביזנטית התקבל איסור על נישואי בני דוד בשנת 692  והכנסיות המזרחיות לא הרחיבו את האיסור מעבר לבני דוד ראשונים (סבא משותף). השפעת פסק ההלכה הזה לא הייתה מיידית אבל במשך הדורות ירד בהתמדה שיעור נישואי הקרובים, ירד כוחה של המשפחה המורחבת ובמקביל עלה כוחם של מוסדות פורמליים ושל מערכות חוקים ציבוריות. מחקר היסטורי משווה הראה התאמה בין משך הזמן בו חברה נגמלה מנישואי קרובים לצמיחתם של מוסדות מדינה שיהוו בסיס למשטר דמוקרטי ואפילו למידת הדמוקרטיה של חברות מודרניות.

עלתה בדעתכם שאלה מעניינת, מסקרנת, מוזרה, הזויה או מצחיקה? שלחו ל  [email protected]