במקום שמולכים דובים

גורלה של השמורה הארקטית יוכרע על ידי פוליטיקאים בוואשינגטון

ניקולס קריסטוף, ניו יורק טיימס

קישור ישיר לדף זה: https://www.hayadan.org.il/alaska040903.html

חלק א' – במקום שבו מולכים דובים

4/9/03
שמורת הטבע הארקטית, אלסקה. אני כותב את הדברים הללו בעודי מכורבל באוהל בטונדרה, במקום הפראי ביותר באמריקה, כ-280 ק"מ מעל חוג הקוטב, באזור האחרון שיד אדם לא נגעה בו, פרט לאסקימואים ואינדיאנים.

גורלה של השמורה הארקטית יוכרע על ידי פוליטיקאים בוואשינגטון בסופו של אחד הוויכוחים הטעונים ביותר בענייני סביבה היום. טיעון חביב על התומכים בקידוח נפט בשמורה הוא שכמעט איש מבין המגינים עליה לא ראה ולא יראה אותה לעולם. בנוסף, הם טוענים כי אין שם כלום חוץ משממה קפואה, אף כי הביקורים שהם עצמם מקיימים במקום מסתכמים בדרך כלל בצפייה ממטוס.

לפיכך החלטתי לקום ולצאת אל ארץ הבראשית הזאת ולטייל בה במשך שבוע עם תרמיל. כך אוכל לספר איך היא באמת וגם לגבש עמדה בעניין הקידוח.

רוב השטח בשמורה הארקטית איננו יפה במובן הקלאסי של המלה. יש בה ללא ספק אזורים מרהיבים, אבל המקום ברובו איננו יפה כשם שהוא מעורר יראה. השמורה כוללת טונדרה אינסופית חשופה, הרים, נהרות ומפרצונים, וכמעט אין עץ אחד בסביבה.

מעל לכל, זוהי ארץ שאינה מסבירה פנים. הרוח נושבת מהאוקיינוס הארקטי ובחורף מגיע הקור שהיא מביאה עמה לפחות מ-70 מעלות (צלסיוס) מתחת לאפס. אין כאן מסלולי טיולים, שכן רק מעטים מבקרים פה, בדרך כלל ביוני.

אבל בכל מקום יש שבילים ומסלולים של קריבו (ראמים צפון אמריקאיים) ודובים. השמורה הארקטית היא אחד המקומות האחרונים שנשארו פחות או יותר כפי שהיו בימיהם של הנוסעים המפורסמים לואיס וקלארק. בכל זאת, אפשר להעלות טיעון בזכות הקידוח. השמורה כל כך מבודדת, שכמעט איש לא יירתע ממראה בארות הנפט.

נכון גם שרוב האסקימואים המתגוררים בשמורה תומכים בקידוח. הם רוצים בתי ספר טובים יותר וחיים נוחים יותר, ורובם מאמינים שהדרך להשיג זאת היא באמצעות קידוח נפט. מקצתם מגיבים בטינה לרעיון שאמריקאים המתגוררים במרחק של 8,000 ק"מ מהמקום רוצים לכלוא אותם לנצח בארץ ישימון, רק למען הערך הפסיכולוגי הטמון בידיעה שהמקום קיים.

אבל דרומית לשמורה רוצים האינדיאנים בני גוויצ'אין להשאיר את השמורה כפי שהיא. "כולם כאן נגד הקידוח", אמרה מרג'ורי ג'ון, בעלת חנות בארקטיק וילאג', הכפר הקטנטן של האינדיאנים, המאכלס120 איש. "אנו רוצים להגן על אזור ההמלטה של הקריבו. הקריבו הם חלק מתרבותנו. הם הם התרבות שלנו".

קידוח נפט, אם אכן יתרחש, לא יתבצע בשטח השמורה עצמה המשתרע על פני 195 מיליון דונם (כגודלה של דרום קרולינה) אלא ברצועת חוף שגודלה 15 מיליון דונם. האינדיאנים תלויים לפרנסתם ומזונם ב-120 אלף הקריבו הממליטים את ולדותיהם באזור החוף. אני מבין את פחדיהם, אבל הניחוש שלי הוא שהקידוח לא יפגע בקריבו.

ובכל זאת! אני שומע את הברד ניתך על האוהל שלי ואצבעותי קפואות, אבל אני מרגיש תחושה של התעלות. האדמה הזאת היא המקום האחרון באמריקה שיד אדם לא נגעה בו. אם נפתח אותה, נגזול מצאצאינו את ההזדמנות לראות את ארצנו כפי שהיתה במקורה. יש משהו מרגש מאוד בשוטטות עם תרמיל במקום שבו בני האדם הם פולשים והדובים הם מלכים.

אחד הדובים האלה, גריזלי, התקרב לאוהל שלי כשהכנתי ארוחת צהריים, ואז הלך לדרכו. בתרמילי יש גם תרסיס המיועד להדוף דובי גריזלי וקוטב. וולט אוודי, טייס אגדי כאן, הסביר לי איך להשתמש בתרסיס: "אם דוב תוקף אותך, פשוט תתיז לעצמך בפרצוף ולא תראה אותו". כך שקשה להרגיש שזהו מקום שבו בני אדם הם הממונים, וזה בדיוק מה שהופך את השמורה הארקטית למיוחדת כל כך.

חלק ב': נפט או נוף קדומים

מאת ניקולס קריסטוף ניו יורק טיימס, שמורת הטבע הארקטית, אלסקה
8/9/03
במארס האחרון תיארה שרת הפנים גייל נורטון את האזור הזה כ"כלום לבן ושטוח", שהשימוש הטוב ביותר שאפשר לעשות בו הוא לנצלו כברז נפט. חשבתי על זה כששטתי ברפסודה במורד הנהר, משמאלי דוב גריזלי ענק ומימיני עדר קריבו (ראמים צפון אמריקאיים). זמן קצר לפני כן ישבתי על שרטון ובישלתי ארוחת צהריים בתנור הנייד שלי כשארבעה כבשי מושק, יצורים ענקיים הדומים לתאו, צופים בי בעניין רב.

טייס הוריד אותי עם עוד שני ידידים על שרטון צפונית לברוקס ריינג' לפני יותר משבוע, ומאז אנחנו שטים ברפסודה והולכים ברגל בתוך נופי הבראשית הללו, אולי הפראיים ביותר שנותרו על פני כדור הארץ. אני רוצה להבין את הארץ הזאת – שגורלה מעורר ויכוח סוער בין בני אדם שמעולם לא ראו אותה – כדי שאוכל להחליט אם אכן יש לאפשר לחברות הנפט הגדולות לקדוח בה.

כשנמצאים כאן, ברור שהמקום רחוק מלהיות ארץ ישימון צחיחה. הוא שוקק חיים, גם בתחילת החורף. ראיתי פה אלה לצד אלה עקבות של דוב גריזלי ושל זאב – עדות לאופן שבו השמורה הזאת, שגודלה כגודל דרום קרולינה, משמרת חלק מאמריקה כפי שהיתה לפני בוא האירופים.

ואכן, בעלי החיים כאן נראים לגמרי לא רגילים לבני אדם. כשראינו לראשונה עדר של קריבו, גררנו את הרפסודה לחוף והתקרבנו אליהם בזחילה. לפתע הם הבחינו בנו ומיד התקרבו כדי להיטיב לראות במה מדובר. הם נראו כמי שהחליטו לברר אם אנחנו סוג מעוות של קריבו.

דבר דומה קרה כשהתקרבנו אל כבש המושק הראשון שראינו. גם הוא התקרב כדי להתבונן בנו ואז קרא לחבריו לבוא להשתתף בשמחה.

ובכל זאת אני מאמין שמגיני הסביבה מפריזים במידת הנזק שיסב קידוח נפט לטבע ולחיות הבר. בני אדם ובעלי חיים יכולים לחיות בדו-קיום. בסביבות פרודהו ביי, המרכז לקידוח נפט מערבית מכאן, יש שפע של קריבו, דובי גריזלי ודובי קוטב, ואפילו כבשי מושק.

לפני כמה חודשים השלימו מדענים, יועצי נפט ואקולוגים מחקר בן שנתיים על השפעת הקידוח על החוף הארקטי. מסקנת הדו"ח היתה שבעלי החיים מסתגלים לקידוח אבל האדמה עצמה ותחושת המרחבים הפראיים פגיעים הרבה יותר. בטכנולוגיית הקידוח חל שיפור אדיר שצימצם במידה עצומה את השטח הנדרש לפרישת מתקני הקידוח. אבל עדיין הטונדרה רגישה מאוד – חריצים של כלי רכב שעברו במקום לפני עשרות שנים נראים עד היום. אין ספק שנוכחות חברות הנפט תשנה באופן מהותי את האזור.

נכון, הקידוח יהיה מוגבל לשפלת חוף בת שישה מיליוני דונם בשמורה שגודלה 78 מיליוני דונם. ולמען האמת, שפלת החוף ברובה אינה אלא טונדרה צחיחה. אבל בעודי כותב מלים אלה באצבעות קפואות, מכורבל באוהל בשפלת החוף הזאת, ראיתי כאן – במקום המיועד לקידוח – הרבה יותר בעלי חיים מאשר בהרים שעברתי כששטתי במעלה הנהר.

אני מודה שיש רגעים – כשהרפסודה נרטבת כולה ורגלי נהפכות לגושי קרח, כשהערפל המקפיא מסתיר את הנוף – שבהם אני מוכן להמיר את הנוף הזה במשקה חם ופיצה ולתת אותו לחברות הנפט. אבל אז השמש מגיחה, ההרים נראים מבעד לערפל, הקריבו מתקרבים והארץ הזאת מחממת את לבי בהוד הפראי שלה.

במשך כל השבוע לא ראינו סימן לבני אדם. זהו מקום יוצא דופן, שבו בני אדם חשים לא כבעלי בית או כדיירים, אלא פשוט כאורחים.

וזו בעיה. כפי שאמר לי גיאולוג: "אנחנו יכולים לבנות בצורה
נקייה, ואנחנו יכולים לקדוח בלי לפגוע בקריבו. אבל איננו יכולים לקדוח ולהשאיר את המקום בפראיותו. אז זו הבחירה: אתם רוצים נפט או אתם רוצים להשאיר את המקום בפראיותו".

מה היא תשובתי? חכו לטור הבא.

אלה שרואים רק נפט

מאת ניקולס קריסטוף 14/9/2003

שמורת הטבע הארקטית, אלסקה

הנה רמז מועיל לתרמילאים בקוטב הצפוני: אם אתם שוכבים בשק השינה ופתאום מרגישים שמישהו מחוץ לאוהל טופח על ישבנכם – תצעקו! כמה טיילים נחשפו באחרונה לסוג זה של הטרדה מינית וכשפתחו את האוהל, גילו דובי קוטב מחייכים אליהם. אחרי ככלות הכל, השמורה הזאת היא במידה מסוימת ספארי מהופך – לבעלי חיים סקרנים יש הזדמנות ללטוש עיניים בבני אדם.

לאחר שבוע של טיולים ברפסודה וברגל בארץ הפראית הזאת – שאליה באתי כדי לגבש עמדה בוויכוח הסוער המתנהל בין מגיני הסביבה לבין התומכים בקידוח נפט במקום – הגעתי לכמה מסקנות. האחת היא שגם תעשיית הנפט וגם מגיני הסביבה מפריזים בטיעוניהם. ראשית, לאיש אין מושג כמה נפט יש כאן, ולעולם לא נדע עד שנקדח.
תוצאות קידוחי הניסיון המוגבלים שנעשו באדמות שבשליטת
האסקימואים בשמורה – נשמרו בסוד. התומכים בהגנה על השמורה אומרים בבוז שהנפט שבה יספיק לשישה חודשים בלבד ואילו חברות הנפט הגדולות מדברות על נפט שיספיק ל-25 שנים. שני הצדדים מפריחים נתונים נטולי בסיס.

האומדנים נעים בין 3.2 מיליארדי חביות (שהיו מספקות את כל צורכי ארה"ב למשך שישה חודשים) ל-16 מיליארד. אם האומדן הגבוה יותר היה נכון, משמעותו היתה גידול עצום במאגרי הנפט המוכחים של אמריקה, המסתכמים ב-22 מיליארד חביות. אבל יש כמה סיבות להתייחס בספקנות לאומדנים אלה, בעיקר משום שייתכן שלא יהיה כדאי להפיק כאן נפט. הקידוח באזור באדאמי הקרוב, למשל, הפיק רק 1,300 חביות ליום במקום 30,000 החביות שלהן ציפו.

תהיה זו טרגדיה להקריב את נוף הקדומים הנדיר הזה למען בארות יבשות. נכון שהקידוח לא יחריב את השמורה כולה. רק שפלת החוף, שהיא %7 מהשמורה, תהיה פתוחה לקידוח. השפלה היא טונדרה אין-סופית, משובצת בבריכות ובאגמים, בוצית וטובענית. מבחינת נוף היא בוודאי המקום הפחות מרהיב בשמורה. זאת ועוד, ההגינות מחייבת לתת משקל מיוחד לדעתם של האנשים היחידים החיים בשפלה: האסקימואים האינופיאט, שברובם תומכים בקידוח (הם עניים והנפט עשוי להופכם למיליונרים).

אבל חסידי הקידוח המתארים את שפלת החוף כשממה שאין בה כלום – מושל אלסקה, פרנק מורקובסקי, השווה אותה לגיליון נייר לבן – אומרים דברי הבל. הם לא היו פה כשפתחתי, עדיין רדום למחצה, את האוהל שלי ומולי עמד עדר קריבו (ראמים צפון אמריקאיים), לאורך החוף שחו דובי קוטב ומימין עמד גריזלי ענקי ושקל אם לנסות לצוד את כבש המושק דמוי התאו שעמד לא הרחק ממנו.

תומכי הקידוח גם מפחיתים באופן גס מהשפעתו, כשהם מדברים על "טביעת רגל" בת 8,000 דונם בלבד באזור הקוטב. נפט פירושו סלילת דרכים, מקומות מגורים, צינורות, גדרות ביטחון, תחנות שמירה ומסלולי המראה.

אמנם כן, אנו זקוקים לנפט, ואמריקאים מתים כעת בעיראק בגלל תלותנו בנפט זר. לכן הייתי תומך בקידוח בשמורה הארקטית לו היה חלק מחבילה מגה-סביבתית שהיתה מטפלת בהתחממות הגלובלית, אתגר סביבתי שעתידנו תלוי בו אפילו יותר מאשר בקוטב. דניאל אסטי, אקולוג מייל, מציע עסקה כזאת בחיל וברעדה, מתוך כוונה לפרוץ את המבוי הסתום הלאומי בסוגיית המדיניות הסביבתית.

החבילה יכולה לכלול חיפוש זהיר של נפט בשמורה הארקטית (קידוחי חיפוש יכולים להיעשות בחורף, בלי לגרום נזק לצמיתות). אם יתברר שהאזור הוא אכן אגם נפט, אפשר יהיה להנהיג קידוח מסחרי. בתמורה יתמוך הימין בצעדים החורגים מפרוטוקול קיוטו כדי לבלום פליטת גזים מזהמים. העסקה תכלול תוספת של מיליארד דולר למימון הפקת אנרגיה ממקורות לא מזהמים והקשחה משמעותית של תקני ניצולת הדלק של מכוניות.

אבל הלחצים שמפעיל הנשיא בוש לפיתוח השמורה הארקטית אינם חלק מחבילה נועזת ומחושבת כזאת. הם רק הסתערות על נפט, רצון להתנפל ולזלול נכס לאומי כאופציה ראשונה, בלי לנסות למצוא חלופות.

הטיעון המשכנע ביותר בעיני הוא שאם נקדח בשמורה יאבד לנצח נוף הבראשית הזה, שנותר כמעט כפי שהיה לפני אלף שנים והוא חלק מהמורשת שלנו. הצעת ממשל בוש לקדוח בשמורה היא איפוא לא רק מדיניות גרועה. היא גם מחפירה, משום שכלאחר יד היא תגזול לנצח מצאצאינו את האפשרות להתפעם מהמקום הקסום הזה ואת ההזדמנות לספוג מכה בתחת מדוב קוטב עליז.

ידען הסביבה – כדור הארץ
מוסף מיוחד של נייצ'ר על אלסקה

https://www.hayadan.org.il/BuildaGate4/general2/data_card.php?Cat=~~~625680605~~~61&SiteName=hayadan