בין מלחמת טרור למלחמת תרבות

דוד לנדאו

קישור ישיר לדף זה: https://www.hayadan.org.il/landau141201.html

מעניין מה היה יהודה המכבי חושב על “מלחמת הטוב ברוע” שמנהלת אמריקה. על בן לאדן והטליבאן ו(אולי) עיראק והחיזבאללה וכל יתר גורמי הטרור הרצחניים ודאי שלא היה חס, אלא היה שש על השמדתם. אבל בנוגע לסתם מוסלמים דתיים, קנאים, ואפילו המוני פונדמנטליסטים, המתנגדים למה שהם מכנים ה”אמריקניזציה” של תרבותם וחברתם, כיצד היה מתייחס המנהיג החשמונאי אליהם? שמא היה גוזר גזירה שווה, לא מושלמת אך גם לא מופרכת, בין מאבקם לבין מאבקו שלו נגד ההלניזציה האימפריאליסטית של זמנו? שכן מה ביקש ההלניזם, אם לא להכניס, אמנם בכוח, מעט מודרניזציה, קורטוב של קידמה, לאורח חייהם הפונדמנטליסטי של תושבי יהודה? אם היה נתפש להשוואה כזאת, היה יהודה מקלקל באחת את מצב הרוח הנלהב הסוחף בימים אלה את יהודי אמריקה.

אין זה אלא טבעי. ארצם האהובה נלחמת באויבה הברוטלי, שהוא, במוצהר, גם אויבו של העם היהודי ושל מדינת ישראל. סערת הנפש הלוחמנית והפטריוטית שלהם אינה יודעת גבולות. והיא באמת מתפשטת, בלא משים, מאיבה ממוקדת באיש ובארגון למשטמה צדקנית (ואף גזענית) החובקת עמים ומדינות, תרבות ודת. יהודים אמריקאים רבים, מתוך אהבתם לאמריקה וגם לישראל, מצטרפים – שוב, לרוב בלא משים – למחנה ג'ינגואיסטי הולך וגדל של אמריקאים, שלמעשה מחרחרים מלחמת תרבות חובקת עולם נגד האיסלאם. אותם יהודים נמנו אולי עם קבוצות אזרחים שהתארגנו בעקבות 11 בספטמבר כדי להגן בגופם על המסגדים שבקרבת ביתם ועל המתפללים בהם. אין בכך סתירה. כי אותם מתפללים מוסלמים הם הרי אמריקאים.

מי שאינו אמריקאי, אלא חי באסיה או באפריקה, ועוטה גלבייה ולא ג'ינס, וגם אינו רוצה (או אינה רוצה) להחליף את הגלבייה בג'ינס, חשוד היום שהוא זומם לשרוף את בית החרושת לג'ינס בלב אמריקה, וגם את הכנסייה שלידו, ואת בית הכנסת הסמוך גם כן. הוא מוסלמי אדוק, דהיינו פונדמנטליסט, דהיינו טרוריסט.

גם בישראל יש כאלה המתפתים לראות אותנו כמשתתפים במעין מסע צלב בראשות ארה”ב – אם כי אסור להזכיר ביטוי זה מפני התקינות הפוליטית – שהשראתו בתרבות היודיאו-הנוצרית כביכול, המתגוננת מול מתקפות האיסלאם ומזימותיו. איך התנפחו כאן החזות השבוע למראה הנשיא בוש נואם על נקמה ועל ניצחון, ומאחוריו דגל ישראל.

גם זה רק טבעי; כי הניצחון על בן לאדן הוא באמת גם ניצחוננו, והנקמה האמריקאית מתוקה גם לחכנו. אולם לצד רגשות הסיפוק והסולידריות עלינו – ועוד יותר על יהודי ארה”ב – להבחין בין מלחמת טרור למלחמת תרבות, ולשנן בלא הרף את ההבחנה הזאת. במלחמת תרבות כוללת נוסח הנטינגטון, של הנצרות נגד האיסלאם, אין ליהדות עניין, וגם לא מקום, ודאי שלא לצד הנצרות.

את סכסוך השכנים המקומי כאן, העקוב מדם, בין יהודים למוסלמים, ישראלים לפלשתינאים, מכתיבה הגיאוגרפיה. לסכסוכים גיאוגרפיים יש בדרך כלל, בסופם של דברים, פתרונות. אך את העימות בין היהדות לנצרות עיצבה ההיסטוריה, ועוד יותר התיאולוגיה, והוא, ברובד העמוק, עימות נצחי.

אולי היום, לאחר כל מאות שנות הדם והאש (שבהן היו מסעי הצלב מהתקופות הקשות של רצח יהודים ורדיפתם), השתרר סוף סוף עידן של סובלנות, שבו אפשר לנהל את העימות היודיאו-הנוצרי הזה בצורה מכובדת, בלא אלימות ובלא שנאה.

לכך ייקרא נאורות מערבית. אך נאורות אינה צריכה לטשטש את נוראות העבר, וודאי שלא לערפל את הבדלי האינטרסים בנוגע לעתיד. בעוד ארה”ב, המעצמה הנוצרית שהשפעתם של הפונדמטליסטים הנוצרים בה הולכת וגוברת, יכולה להרשות לעצמה להתכתש לאורך שנים או אפילו דורות עם עמי האיסלאם, למדינה היהודית אין אפשרות כזאת.

אותה גיאוגרפיה הכותשת יחדיו את הישראלים והפלשתינאים בלב המרחב הערבי מכתיבה את האינטרס הקיומי הישראלי, שהעולם המוסלמי בכללותו לא יראה בישראל אויב דתי, להבדיל מיריב פוליטי וטריטוריאלי. אם כך יקרה, קשה לחזות סוף טוב, אי פעם, לסכסוך כאן.

הימין הישראלי, אמנם, באיוולתו המשיחית מאז ,1967 תרם רבות להיווצרותה של מגמה כזאת בקרב הפלשתינאים עצמם ובקרב חלק מארצות ערב. הסתפחותם כעת של יהודי אמריקה – ועוד כשרוממות יהודית-לאומית מדומה בגרונם – אל חוגים המובילים למלחמת תרבות רחבת היקף נגד האיסלאם, לא רק שלא תחזק את ישראל לטווח ארוך, אלא עלולה להחליש את סיכוייה להתקבל אי פעם באזור ולשגשג בו.

https://www.hayadan.org.il/BuildaGate4/general2/data_card.php?Cat=~~~315690392~~~34&SiteName=hayadan