אלוהים אדירים

דורון רוזנבלום

“לא רק שאין אלוהים”, התלונן פעם וודי אלן מעל דפי ה”ניו יורקר” – “אלא שאי אפשר אפילו למצוא שרברב בסוף השבוע”. כמה מיושנת, כמה לא-תקינה-פוליטית, נשמעת תלונה ניו יורקית מתפנקת ושאננה זו שמלפני הרעש! נסו היום – ולא רק בסוף השבוע – למצוא מקום שבו אין דת ואין אלוהים, או לפחות רטוריקה דתית. אפשר לחשוב שהתרחש איזה נס גדול, שהביא לחזרה בתשובה המונית זו, ולא מעשה טרור זדוני מעשה ידי אדם; ולא סתם – אלא בשם הדת.

מתקפת הטרור בניו יורק לא היתה אסון טבע, שאולי אפשר לתלות בו איזה הסבר תיאולוגי דחוק, אלא גחמת רשע אנושי, ופרי זדון מתוכנן. והנה, דווקא מרגע הפיצוצים הגדולים, שבו אלפים איבדו את חייהם ללא רחמים וטעם ופשר, מלבד רוע אנושי צרוף – לא משו אלוהים והדת משפתי הבריות.

קרדינלים, רבנים ואיאטולות עלו לקדמת הבמה התקשורתית, ודרשותיהם והטפותיהם הועברו ברשתות הטלוויזיה בחרדת קודש גם כאשר דבריהם נשמעו – איך נגדיר זאת – דיאלקטיים יותר מאי-פעם (“שואלים איפה אלוהים?”, שאל מטיף אחד, והשיב מיד בלהט אוונגליסטי: “אלוהים נמצא בכל מקום, ובמיוחד בהריסות מרכז הסחר העולמי”).

תפילת ההמונים הבין-דתית, האמורה להיערך היום באצטדיון ה”יאנקי”, היא רק אחת משורה של “ימי תפילה” והתכנסויות רליגיוזיות המקיפות מאז הפיצוצים את העולם, והמעמיקות את הארשת הדתית-נוצרית של המערב: מנהיגיו מתכנסים בכנסיות, לקול צלצולי פעמונים; מצלמות הסי-אן-אן מתמקדות בצלבים גדולים, הנישאים על ידי כמרים חמורי-סבר; המטיף האמריקאי הקשיש בילי גרהאם קם ממיטת חוליו כדי לשאת דרשה, שהועברה בכל העולם בשידור חי, כאילו היה נשיא-על של אמריקה. על רקע זה, ברור שדבריו של הנשיא בוש על “מסע צלב” אינם סתם פליטת פה מקרית. נדמה שמאז ימי הביניים לא נעטף העולם בלהט ובלהג דתי כזה.

מימדי האסון בניו יורק, ויותר מכך משמעותו הסמלית הבוטה (אובדן הביטחון בהגנות שיצר לעצמו האדם – גורדי שחקים, עוצמת ההון, שיגרת המשרד המבודד מהאלמנטים, כל הדברים ש”מנהטן” היתה סמלם המוחלט) – שיגרו את הבריות התועות והמפוחדות לזרועותיה המנחמות של הדת; העובדה שהרישעה הזאת נעשתה גם היא מתוך מניעים דתיים ולתכלית דתית – לא רק שלא עוררה הרהורי כפירה, אלא רק ליבתה את להטם של דרשני הדתות “הנכונות”, “האמיתיות”. ועל כך כבר שר בוב דילן ב”אלוהים לצידנו”: ייתכן שגם יהודה איש-קריות חשב שאלוהים לצידו.

כך או כך, מזמן לא נראתה החילוניות בודדה ונידחת יותר. כן, החילוניות המסכנה – בעלת מידות האנוש, נמוכת-היומרות, החיה רק בעולם הזה, המבקשת את האושר רק עלי אדמות. “אילו אלוהים היה נותן לי איזשהו סימן!”, ייחל וודי אלן, “למשל – אם היה מפקיד על שמי סכום גדול בבנק שוויצרי”. ולא על שם בן לאדן, למשל.

https://www.hayadan.org.il/BuildaGate4/general2/data_card.php?Cat=~~~381290971~~~100&SiteName=hayadan