איך אוספי-אשפה נדחקים לשוליים

שינוי המדיניות שבה האשפה נאספת על ידי גופים פרטיים תמורת תשלום גבוה, גוזלת מהעניים מקור פרנסה ומזון וגורמת לחומרים שניתן למחזרם לגדוש מטמנות

האנושות מייצרת יותר ויותר אשפה שגורמת לבעיות תברואה ולפגיעה סביבתית.

כך למשל מטרד מטמנת האשפה של חיריה שחוסלה והייתה לפארק. ולהבדיל, המטמנה של אילת וסביבתה שאינה מגודרת ומטופלת כהלכה ולכן משמשת מזנון לחיות בר.

בזמן שרשויות מקומיות וארציות מנסות למצוא פתרונות, מצטברת אשפה ביתית וממלאת מטמנות במהירות גדלה והולכת. במדינות רבות הפתרונות יקרים ולכן משולבים בפעילות של חברות תעשיתיות פרטיות שתופסות את מקומם של אוספי-האשפה המסורתיים.
אוספים עצמאיים קיימים בעיקר במדינות פחות מפותחות, שתוך כדי עבודתם הפרידו, אספו ומכרו חומרים שניתן למחזרם וכך הוסיפו מעט הכנסה. מעריכים כי בארצות רבות שבהן האשפה נאספת על ידי אוספים, מופנים למיחזור בין 20% ל-50% מכלל האשפה הנאספת.

חוקרים העוקבים אחר פועלם של האוספים העצמאיים ורואים שעבודתם משתבשת, הקימו מספר ארגונים שישמור על זכויותיהם.

החוקרים פרסמו מפה שמציינת את המקומות שבהם התעוררו חיכוכים שקשורים למיחזור. המפה ״הולבשה״ על ״אטלס לצדק סביבתי״ https://ejatlas.org ובה אפשר לראות את המקומות ברחבי אפריקה, אסיה, ודרום אמריקה ‫(ו‬גם בסביבתינו הקרובה), בהם אוספים נאבקים על זכויותיהם. המאבק הוא על זכויות כלכליות וגם זכויות חברתיות וסביבתיות.‬

סקרים מראים כי במדינות מערביות זורק כל אזרח בין 30 ק”ג ל-120 ק”ג מזון בשנה, מצב שהביא לתנועה סביבתית של איסוף מזון שהושלך כדי למנוע ביזבוז. כך קורה גם בבתי תמחוי שמאכילים עניים במזון שפג תוקפו. במדינות מתפתחות מתקיים איסוף אשפה על ידי עניים שמנצלים את המזון ובה-בעת אוספים חומרים למיחזור. שינוי המדיניות שבה האשפה נאספת על ידי גופים פרטיים תמורת תשלום גבוה, גוזלת מהעניים מקור פרנסה ומזון וגורמת לחומרים שניתן למחזרם לגדוש מטמנות.

במדינות המתפתחות יש כ-20 מיליון אנשים פרטיים ועניים שעוסקים במיחזור.

גם אצלנו יש אנשים שמחטטים במכולות אשפה כדי לאסוף בקבוקים, נחושת ועוד. האוספים מעניקים שרות סביבתי חינמי לחברה לעיתים ללא הערכה. ארגוני האוספים נותנים להם קול ואפילו מקבלים תפקיד במועצות מקומיות.

הפרטת איסוף האשפה והעברתה לידי חברות או מועצות מקומיות פירושה, כי הציבור נושא בעלויות אבל גם מאפשרת סילוק יעיל ולפעמים סביבתי יותר, כך למשל הפניית האשפה לשריפה בכבשנים לצורך יצור חשמל כשתוצאת השריפה היא אפר שאפשר להשתמש בו בתשתיות כמו כבישים ועוד ‫(‬אצלנו עוד לא למדו את ה״פטנט״ וחבל שכך). השריפה במתקנים שממזערים את פליטת המזהמים כך שכמעט כל הצדדים מרוויחים,‬‬
הכבשן הראשון באפריקה הוקם ב-2018 באתיופיה.
אלא שממחקרים עולה כי לפעמים מיחזור על ידי אוספים עדיף על שריפה עבור הסביבה ועבור האוספים כאחד, מה שאולי מצדיק את ההתארגנויות האזרחיות בארצות שונות נגד השריפה.

מסתבר כי תאגידים מסחריים מראים יותר ויותר ענין באשפה כמשאב, מה שגורם ליותר חיכוכים שהופכים אלימים בין האוספים לתאגידים. ביוהנסבורג, בגאנה, ובמצרים השכנה, סגירת מטמנות בעיתיות הובילה להזזת הבעיה הסביבתית אבל לא חיסולה.

יש מקומות בהם בשם החידוש ההיגינה והיופי הוצבו מכולות חכמות נגד עניים  שאינן מאפשרות לאוספים גישה וכך נפגעים עניי העיר. יותר ויותר אוספים מתארגנים למאבק בחידושים שמונעים מהם מקור מחיה ולדעת רבים אותם חידושים גורמים נזקים עקיפים לסביבה. על אף שיש מדינות שבהן ההכרה בתרומת האוספים גדולה הרי שהעברת הטיפול באשפה ברוב המקומות דוחקת אותם לשוליים ולתנאי חיים קשים ומרודים.

אצלנו:
יש מחטטים שאוספים חומרים למיחזור ולפעמים גם מזון, במקומות שבהם לא הוצבו מכולות טמונות ראוי כי ה״מחטטים״ וגם האזרחים שמשליחים אשפה ילמדו את ה״פטנט״ של סגירת מכסים. יש טיפול באשפה שמתחיל בצורה מסודרת עם כוונות סביבתיות, אלא שברוב המקרים רב המרחק בין הכוונות למציאות. תכולת מכלים למיחזור מגיעים למטמנות שמהוות מקור זיהום ומלכודת מוות לחיות בר.
פסולת בנין גודשת מגרשי פינוי במקום למחזרה בשיטות ידועות ומקובלות, כך ישנן ערימות צמיגים גושי מתכת ועוד ועוד חומרים שניתן למחזרם. ראוי כי בארצנו הזעירה יהיה טיפול נכון, יעיל וסביבתי בכל סוגי האשפה והפסולת, ראוי שהאשפה והפסולת יהוו משאב ולא מטרד…

לסיום, הבהרה לשונית:
מאחר ששוב ושוב אני שומע דוברים שמבלבלים בין אשפה לזבל, הרי שראוי ללמוד ולהפנים כי אשפה או פסולת (garbage, rubbish) אינה זבל (Manure‪,‬Dung) שכן זבל הוא מוצר אורגני שמשמש לזיבול שדות בחקלאות. ניתן להפוך אשפה אורגנית לקומפוסט שישמש כזבל. לשאר מה שאנו קוראים בשפה העממית זבל, הכוונה היא לאשפה או פסולת.