רעיון פילוסופי שיכול לעזור לנו להבין מדוע הזמן זוחל לאט במהלך מגפת הקורונה

אנשים רבים מרגישים כי חוויית הזמן שלהם הייתה קצת בעייתית השנה. על אף שהשעונים מתקתקים כפי שהם צריכים לעשות, ימים נמתחים וחודשים נראים כנמשכים לנצח. כולנו יודעים שיש 60 שניות בדקה אבל 2020 גרמה לכולנו להיות מודעים לאופן שבו אנחנו יכולים לחוות את חלוף הזמן קצת אחרת

מאת: מתיאס מורבק, עמית מחקר פוסט-דוקטורט, אוניברסיטת דורהאם. תרגום אבי בליזובסקי

אנשים רבים מרגישים כי חוויית הזמן שלהם הייתה קצת בעייתית השנה. על אף שהשעונים מתקתקים כפי שהם צריכים לעשות, ימים נמתחים וחודשים נראים כנמשכים לנצח. כולנו יודעים שיש 60 שניות בדקה אבל 2020 גרמה לכולנו להיות מודעים לאופן שבו אנחנו יכולים לחוות את חלוף הזמן קצת אחרת.

הפילוסוף הצרפתי אנרי ברגסון (1859-1941), שהיה קצת ידוען בזמנו, עלה על רעיון שיכול לעזור לנו להבין מדוע הזמן הרגיש כל כך מוזר בשנתה של מגפת ה-la durée.

ברגסון טען שלזמן יש שני פנים. הפן הראשון של הזמן הוא “זמן אובייקטיבי”: הזמן של השעונים, לוחות השנה, לוחות הזמנים של הרכבות. השני, la durée (“משך”), הוא “זמן חי”, הזמן של החוויה הפולקטיבית הפנימית שלנו. זה הזמן שהרגישו, חיו ופעלו.

לחיות בזמן שלנו

ברגסון הבחין שאנחנו בעיקר לא שמים לב ל”משך”. אנחנו לא צריכים  “זמן אובייקטיבי” הוא הרבה יותר שימושי. אבל אנחנו יכולים לקבל הצצה על ההבדל ביניהם כאשר הם לא מסונכרנים.

קטע הזמן האובייקטיבי בין 15:00 ל-16:00 זהה לזה שבין 20:00 ל-21:00. אבל זה לא חייב להיות כך עם la durée. אם החלק הראשון הוא בילוי בהמתנה במרפאת שיניים והשני במסיבה, אנו יודעים שהשעה הראשונה נמשכת לאט והשניה פשוט עוברת מהר מדי.

דוגמה לכך שברגסון היה בוודאי אוהב ניתן למצוא במקום מאוד לא סביר, סרט האנימציה AntZ. בסצנה קצרה באמצע הסרט, שתי נמלים נצמדות לנעליו של ילד. רצף שתי הדקות כולל אותם מדברים אחד עם השני בזמן שהילד צועד ארבעה או חמישה צעדים בודדים.

בסצנה, דיבורים מתרחשים בזמן רגיל בזמן שהצעדים מתרחשים בהילוך איטי. יוצרי הסרט הצליחו לדחוס שתי מהירויות שונות לרצף אחד: הילד הולך בהילוך איטי, בעוד הנמלים משוחחות בזמן אמת. כל זה קשה להבנה אם לקחנו סטופר וציינו את המיקום המדויק של הנעליים ואת התוכן של שיחות הנמלים. “זמן אובייקטיבי” פשוט לא רלוונטי לתיאור הסצנה: דהירת הנמלים באמת חשוב לצופה.

מגיפה מאטה

אם נשנה את המיקוד שלנו מ”זמן אובייקטיבי” ל-la durée, נוכל לשים את האצבע על תחושת המוזרות סביב הזמן השנה.

זה לא רק כי עבור רבים la durée האט במהלך הסגר הקיצי (בבריטניה, אבל זה רלוונטי לכל סגר שני) ללא הגבלה יחסית.

עבור ברגסון, אף שני רגעים של la durée לא יכולים להיות זהים. ההגעה של רכבת ברגע מסוים של זמן אובייקטיבי היא תמיד אותו הדבר. אבל רגשות העבר והזיכרונות שלנו משפיעים על חוויית הזמן הנוכחית שלנו. אנשים שהתמזל מזלם ולא היו צריכים להתמודד עם ההשפעות השליליות של מגפת הקורונה, הרגישו תחושה של “חידוש” בסגר הראשון: המכירות של ציוד ספורט עלו בחדות, חלקם התחילו ללמוד שפות, אחרים התחילו להכין לחם. הסיבה שאנחנו מבקשים להיכנס לאותו הלך רוח עכשיו היא שהזיכרון של הסגר הראשון היה טוב. אינספור מחצלות יוגה נכנסו בסופו של דבר לארון כי אנו זוכרים כמה נמאס לנו להישאר בתוך הבית.

עבור ברגסון, ה”מהירות” של la durée קשורה גם  לפרשנות האנושית, שתמיד מושפעת מזיכרונות סובייקטיביים וספציפיים מהעבר ומעוצבת על-ידי ציפייה לעתיד. המגיפה עיוותה הן את רעיונות העבר והן את העתיד בדרכים ש”זמן אובייקטיבי” אינו יכול להכיל. אם נסתכל עכשיו אל העבר, אנחנו מבינים שלנסות להיזכר בדיוק לפני כמה חודשים השתוללו השריפות באוסטרליה זה די קשה, אבל זה היה השנה ולפני הקורונה.

אנו תקועים בהווה

באופן דומה, אם אנו מצפים לעתיד, הרגשות שלנו על מתיחת הזמן מעכשיו ועד העתיד מתעוותים. מתי נצא לחופשה? כמה זמן יהיה עד שנתראה עם יקירינו? בלי שלטים בזמן אובייקטיבי, אנחנו מרגישים שהזמן עובר – אבל בגלל ששום דבר לא קורה, הוא עובר הרבה יותר לאט ואנחנו תקועים בהווה. אם היינו יודעים בוודאות שהעולם יחזור לשגרה בעוד שלושה חודשים, la durée יעבור מהר יותר. אבל מכיוון שאנחנו לא יודעים, הזמן עובר לאט על אף שאנו עשויים בסופו של דבר, לחזור לשגרה באותה תקופה אובייקטיבית.

ב-1891 נישא ברגסון לבת דודתו של הסופר מרסל פרוסט (1871-1922), שכתיבתו עוצבה בחוזקה על-ידי הפילוסופיה של ברגסון. “החיפוש אחר הזמן האבוד” של פרוסט – הרומן הארוך ביותר שנכתב אי פעם – ממחיש את יכולתו של la durée להתכווץ ולהתרחב, ללא קשר לזמן האובייקטיבי. כפי שקראנו, ההתקדמות של זמן החיים של פרוסט נותנת תחושה טבעית. ובכל זאת, כל כרך ברומן עובר בזמן “אובייקטיבי” שונה: חלק מהכרכים משתרעים על-פני שנים, אחרים רק כמה ימים, למרות העובדה שכולם בערך באותו אורך.

שנת הקורונה היתה דומה מאוד. הזמן של לוחות שנה שמודדים ימים ושבועות הפך ללא רלוונטי – ההווה השתלט על חיינו.

אם נקבל את טענתו השנויה במחלוקת יותר של ברגסון שרק la durée הוא “אמיתי” וזמן אובייקטיבי הוא רק בנייה חיצונית שנכפתה על חיינו, אפשר לומר שהמגפה נתנה לכולם תובנה לגבי טבעו הבסיסי של הזמן.

למאמר ב-The Conversation

עוד בנושא באתר הידען:

• הפרספקטיבה של איינשטיין, או, בת-הים של שרדינגר
• חץ הזמן ונקודת ארכימדס כיוונים חדשים לפיסיקה של הזמן
• האופן שבו המוח מתמודד עם מידע שאינו מסונכרן בזמן