רוצים פרשנות למשניות או לפרק מהתנ”ך? אתם צריכים רק להזין את הטקסט. וכמובן, אתם צריכים לבחור את הפרשן שלכם. מישעיהו ליבוביץ’ ועד לרב קוק, מחנה ארנדט ההיסטוריונית וחוקרת המוסר, ועד לדונלד טראמפ שמתרכז בעיקר בעצמו מתוך השקפת עולם מטריאליסטית כמעט-לחלוטין. וכמובן מקיאוולי
אחת התופעות המעניינות יותר ביהדות (ובדת בכלל) היא זו של “פרשנות”. כל רב וכל אדם יכול לספק פרשנות משלו לטקסטים בתנ”ך ובתלמוד. לפעמים הפרשנות הזו מנומקת ומסומכת היטב, על בסיס עשרות פסיקות ופסוקים מאלפי השנים האחרונות. לפעמים היא מנומקת הרבה-פחות, אבל מנוסחת באופן משכנע במיוחד, מה שהופך אותה למעניינת עוד יותר לקריאה.
כך או כך, הפרשנות תשקף כמעט תמיד את ראיית העולם של הכותב. חוקרת התלמוד ד”ר רוחמה וייס מספקת פרשנויות לטקסטים במשנה מנקודת מבט הומניסטיות-פמיניסטיות-ליברליות. אם היינו יכולים לשאול את ברוך גולדשטיין – שרצח 29 מתפללים מוסלמים – הוא כנראה היה מספק פרשנויות פחות חביבות לאותם פסוקים בדיוק.
אחד מחבריי הדתיים, כאשר שאלתיו לאחרונה כיצד הוא מחליט לפעול בדילמות מוסריות, השיב לי שהוא “הולך לרשת ומחפש פרשנויות בנושאים רלוונטיים, קורא כמה פרשנויות שונות – ואז מחליט מה לעשות”.
אני יכול לכבד את הגישה הזו, אבל נראה לי שאפשר להעשיר אותה. אנשים רבים וחכמים נולדו, למדו וגיבשו דעות מורכבות לאורך ההיסטוריה: סוקרטס ודוקינס, קרל סייגן ויובל נח-הררי. רק מעטים מאד מתוכם הספיקו לעבור על כתבי הקודש היהודיים ולהחוות דעתם על כל נושא ונושא. אלו שהצליחו לעשות זאת, פרסמו את פרשנויותיהם בכתבים עתיקים שמסתתרים עמוק בנבכי הספריות.
אז למה לא לעזור להם?
וכך נולד הפרשן-טרון.
רוצים פרשנות למשניות או לפרק מהתנ”ך? אתם צריכים רק להזין את הטקסט. וכמובן, אתם צריכים לבחור את הפרשן שלכם. מישעיהו ליבוביץ’ ועד לרב קוק, מאלישע בן-אבויה (“האחר” הכופר) ועד למרגרט אטווד הפמיניסטית מחנה ארנדט ההיסטוריונית וחוקרת המוסר, ועד לדונלד טראמפ שמתרכז בעיקר בעצמו מתוך השקפת עולם מטריאליסטית כמעט-לחלוטין. וכמובן מקיאוולי, אוי מקיאוולי, שמשתוקק להסביר לכם איך כל הנחיה רבנית מתורגמת לדרך לשלוט בהמונים.
כל אחד מהפרשנים הללו מגיע עם אופי ודרך התנסחות משלו, למרות שכולם התבקשו לענות לכם בעברית צחה. וכולם ישמחו לספר על הטקסט הנבחר מתוך נקודת המבט הייחודית שלהם.
וכולם, כמובן, ינסו להטעות אתכם.
חשוב שיהיה ברור: לקרוא למה שחברותא-טרון נותן לכם “פרשנות”, זה קצת לעג לרש. זוהי פרשנות בעיקר לדרך בה ההוגים שבחרתם רואים את העולם. הם אינם מביאים הפניות ישירות לציטוטים אחרים במקרא או לתורה שבעל-פה בפרשנות שלהם (לפחות לא בשלב הזה), אלא מסבירים מה משמעות ה- “פשט” של הטקסט, ואז מנסים לכופף ולעקם אותו כך שיתאים לראיית העולם שלהם, או שמבהירים מדוע הם אינם מסכימים איתו.
ואם היה ספק: אין כאן “הבנה” אמיתית מצד הבינה המלאכותית. מודלי השפה הגדולים כיום הם אמצעי לחיבור חכם של מילים זו-לזו בדרך שיכולה להפיק משמעויות חדשות ומעניינות. אבל אין “היגיון” מאחורי החיבור, או “הבנה” אמיתית מצד הבינה המלאכותית. זו הסיבה שיש כאלו שמכנים אותם – קצת בזלזול, קצת בצדק – “תוכים סטוכסטיים”: תוכים שמחברים מילים באופן סמי-אקראי זה לזה.
ובכל זאת, התוצאות יכולות להיות מרתקות ובעלות חשיבות. אותם “תוכים סטוכסטיים” מפיקים תכנים שעוזרים לתלמידים להבין טוב יותר את חומר הלימוד, חושפים בפני מהנדסים נקודות ייחודיות ואפילו משמשים קציני מודיעין בניתוח עמדות ‘הצד השני’. ולתוכים יש ‘הבנה סימפטומטית’. כלומר, הם מסוגלים להתאים את התשובות שלהם לשאלות שונות, בצורה שנראית כאילו יש מאחוריה היגיון וחשיבה ממש.
ישנם כבר הוגי-דעות שמתחילים לשאול האם ייתכן שגם אנו חושבים בצורה דומה. ואם לומר את האמת, גם קריאה של פרשנים אנושיים מסוימים גורמת לך להרגיש כאילו הם בעצמם “תוכים סטוכסטיים”: חוזרים על עצמם ועל משנתם שוב ושוב בעשרות וריאציות שונות. אתה יכול ללמוד יותר על הפרשן מתוך הפרשנות שלו, מכפי שאתה יכול ללמוד על משמעותו האמיתית של הטקסט שהוא מתיימר לפרשן.
כך שפרשן-טרון עשוי להשתלב בסביבה המסוימת הזו באופן מושלם.
בואו נבחן, לדוגמא, איך הוא עונה מנקודות מבט שונות.
פרשנויות מכל הסוגים
ניקח את מסכת אבות, פרק א, משנה א, כדלקמן:
מֹשֶה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי, וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ, וִיהוֹשֻׁעַ לִזְקֵנִים, וּזְקֵנִים לִנְבִיאִים, וּנְבִיאִים מְסָרוּהָ לְאַנְשֵׁי כְּנֶסֶת הַגְּדוֹלָה. הֵם אָמְרוּ שְׁלשָׁה דְּבָרִים: הֱווּ מְתוּנִים בַּדִּין, וְהַעֲמִידוּ תַּלְמִידִים הַרְבֵּה, וַעֲשׁוּ סְיָג לַתּוֹרָה.
נתחיל ברב קוק. כיצד הוא רואה את הפרק?
“פרק זה מאיר את ההשגחה האלוהית המנחה את המסע הרוחני של אומתנו. שרשרת המסירה הבלתי נשברת מייצגת את טבעה הנצחי של התורה, החוצה זמן ומרחב. היא משקפת את השילוב ההרמוני של המסורות הכתובות והעל-פה, המגלמות את אחדות העולמות הגשמיים והרוחניים.
כאשר אנו מתבוננים במשנה זו, אנו רואים את הקשר העמוק בין כל הבריאה. מסירת התורה אינה רק עובדה היסטורית, אלא תהליך קוסמי של אור אלוהי החודר למציאות. כל חוליה בשרשרת זו מייצגת פן ייחודי של החכמה האלוהית האינסופית, המסתגלת לצרכי כל דור. שלושת העקרונות שלימדו אנשי כנסת הגדולה אינם רק עצות מעשיות, אלא מצפני דרך רוחניים להעלאת תודעתנו ולהתקרבות לאלוהי. הם מלמדים אותנו לגשת לחיים בשיקול דעת זהיר, להפיץ ידע בנדיבות, ולהגן על קדושת המסורות שלנו. משנה זו מגלמת אפוא את מהות שליחותנו: להיות אור לגויים, תוך זיכוך מתמיד של עצמנו והעולם סביבנו כהכנה לגאולה השלמה.”
אנו רואים כאן חזרה על הסגנון המקורי של הרב קוק, עם הדגשה של העולמות הרוחניים, של “המסע הרוחני של האומה” ועם ניסיון להתקרב ל- “אלוהי”. מעניין לציין ש- “הרב קוק” אינו מתייחס במפורש לדרישה לעשות “סייג לתורה” – דרישה שיש המפרשים אותה כדרך למתן ולגדר מצוות קיצוניות מסוימות.
ומה חושב מקיאוולי על אותה המשנה? מקיוואלי ידוע היום כאחד מהוגי-הדעות הציניקניים בהיסטוריה האנושית – מהסוג שהיו מגדירים כיום כ- “יועץ תקשורת” לשליטים. הנה מה שיש לו לומר על המשנה –
“מנקודת מבטי, פרק זה מדגים בצורה מבריקה את מכניקת הכוח והשליטה. על ידי יצירת קו ברור של ירושה, הוא מעניק לגיטימציה לסמכות המנהיגים הנוכחיים ויוצר תחושה של המשכיות היסטורית. זוהי אסטרטגיה מאסטרית לשמירה על כוח והשפעה על האוכלוסייה. שלוש ההנחיות בסוף הן במיוחד מחוכמות: להיות מתון בדין מאפשר קבלת החלטות מחושבת, העמדת תלמידים רבים מבטיחה קהל נאמן, ויצירת סייג לתורה מאפשרת פרשנות גמישה של חוקים כדי להתאים לצרכים של בעלי הכוח. פרק זה מספק למעשה תוכנית אב לממשל יעיל ולשימור הסמכות, ומתיישב בצורה מושלמת עם הפילוסופיה שלי על טבע הכוח והשלטון.”
ובכן, מי מהם צודק? מקיוואלי או הרב קוק? ואולי דווקא חנה ארנדט, היסטוריונית ותיאורטיקנית של המוסר, שקובעת ש-
“כהוגה פוליטית, אני מוצאת פרק זה מרתק בתיאורו של מבני כוח והעברת סמכות. הדגש על חינוך וחשיבה ביקורתית מתיישב עם אמונתי בחשיבות השיח הציבורי והאזרחות הפעילה. הרעיון של יצירת אמצעי הגנה סביב עקרונות ליבה מהדהד עם השקפותיי על הצורך במוסדות חזקים להגנה על הדמוקרטיה וזכויות האדם. טקסט זה ממחיש את המסורת היהודית של שאילת שאלות ופרשנות, שאני רואה כחיונית לשמירה על ספירה פוליטית תוססת והתנגדות למגמות טוטליטריות.”
והתשובה, כמובן, היא שכולם טועים.
הדרך היחידה לדעת מי מפרש נכון את המשנה היא לשאול את הכותבים המקוריים. אלא מה? מכיוון שגם הם היו רק בני-אדם, ומכיוון שהמשנה מתארת בעצמה מחלוקות בין החכמים, כנראה שגם הם לא היו מצליחים להבהיר במדויק מה הייתה כוונתם ואיך היא מתיישבת עם כל מחלוקת. כל מה שאנו יכולים לעשות זה לנסות להבין את דבריהם ולפרש אותם מנקודות מבט שונות, בניסיון להגיע להחלטה מושכלת וחכמה יותר.
הפרשן-טרון הוא ניסיון צנוע לעשות זאת בעזרת בינה מלאכותית.
הוא אינו מושלם. הוא אינו מבין עברית או ארמית בצורה מושלמת, ולכן יש לו מדי פעם טעויות כתיב או טעויות הבנה. זה בסדר. לפני שנתיים, הוא בכלל לא היה מסוגל לחבר משפט קוהרנטי בעברית. בעוד שנתיים, הוא יכתוב טוב יותר בעברית מכל אחד מאיתנו. וכבר עכשיו רוב תשובותיו מובנות והגיוניות גם בעברית.
הוא אינו מסוגל (עדיין) לייצר קו ברור בין משניות קודמות ופסוקים מהתנ”ך, כדי להעמיד “כתב טיעון” שתומך בפרשנות שלו. וגם זה בסדר. הוא ישתפר בכך בהמשך. אבל כבר עכשיו התשובות הפשטניות שלו יכולות להביא ערך מכיוון שהן חושפות בפנינו נקודות מבט נוספות, שאנחנו יכולים לפסול או לקבל. הוא עוזר לנו להרחיב את המחשבה.
איך נאמר בתהילים קי”ט? “מכל מלמדי השכלתי”. יש מה ללמוד גם מפרשן-טרון. מורים חכמים ישתמשו בו כדי להציג בפני תלמידיהם נקודות מבט שונות אודות המקרא והתורה שבעל-פה, ולעורר דיון בנוגע להיגיון מאחורי כל נקודת מבט שכזו. לפחות, אני מקווה שיעשו כך, והייתי שמח להיות נוכח בשיעור כזה ולראות בעצמי איך משתמשים בו בזמן אמת.
בסופו של דבר, פרשן-טרון הוא כרגע כלי לקידום למידה, הבנה וחשיבה מסביב לתורה שבעל-פה. אני רוצה לחשוב שבכך הוא מצטרף לאותה המסורת שמתוארת במשנה. וכמו שאומר אחד מהמעניינים בפרשנים – “מוסכניק מנתניה” – על אותה מסכת אבות פרק א’ משנה א’ –
“אז, כל העניין הזה הוא על איך שהתורה עברה מדור לדור … זה הכל על מסורת ולשמור על הידע חי, אתה קולט?”
אתם מוזמנים לנסות את פרשן-טרון בקישור הזה.
עוד בנושא באתר הידען:
