אסון הצונאמי גורם לנוצרים לתהות אם יש אלוהים * משאל נציגי אמונות שונות

שני הזרמים המרכזיים בעולם הנוצרי הציגו פרשנויות שונות להתמודדות עם השלכות האסון במזרח אסיה. הקתולים: גם בעתות מבחן אלוהים לא נוטש אותנו. האנגליקנים: רצוי לשאול שאלות

ריכוז ידיעות ממקורות שונים

קישור ישיר לדף זה: https://www.hayadan.org.il/godtsunami040105.html

עדכון 13/1/05 בסוף המאמר

נציגי הדתות מסבירים את האסון – פרויקט מיוחד של הבי.בי.סי
תרגום: אבי בליזובסקי
4/1/2005

הינדו – ראני מוראת'י (Moorthy) – שחקנית וסופרת

הצונאמי מביא למחשבה על הגורל האישי והקולקטיבי עבור ההינדים. במונחים המאוחרים, אנו נולדנו בעידן ההרס הידוע כ- Kali Yuga, עידן שימשך לפחות אלף שנים. פירוש הדבר הוא שאנחנו צריכים לעבור דרך סדרה של נסיגות, מכשולים, סבל כדוגמת האיידס, ומקבץ של אסונות טבע כשהטבע מראה לנו את הצד הזדוני שלו. האנושות חייבת לעבור דרך כל זאת כדי להתחדש.
באשר לגורל האישי שלי, בדת ההינדו אין טקסט מרכזי כמו בשאר הדתות, ולכן כל אחד צריך להבין זאת לפי הבנתו, בהתבסס על הברהמאן – השמימי – והאמונה שכולנו יום אחד נינצל מהמעגל האינסופי של מות ולידה ונחזור ליוצרנו. לאמונתי, אני קשורה לכל בני האדם, ובעוד אני מבכה את אלו שמתו בצונאמי, אינני חשה צער עבורם משום שהם חלק ממני וחלק מהשמים. המוות שלהם הוא התגלמות הקארמה, הגורל שלהם, החובות והזכוניות שהם עברו דרך סדרת החיים שלהם.

נצרות – פול קיטנס (CHITNESS) – מנכ”ל קרן העזרה הקתולית הסקוטית

בתקופת מדון זו, אנחנו כל הזמן מחפשים מישהו להאשים ובהעדר אדם ספציפי אנחנו מאשימים את אלוהים בשל אירועים שגרם הטבע שלו. החידה היא מדוע העולם מלא באי שוויון, אך אינני מקבל את הטענה שאלוהים פשוט יושב שם ומושך בחוטים של הגורל האנושי לצורך שעשוע. במקרה של הצונאמי, אנחנו כנוצרים נקראים לאתגר של התגובה. אנחנו יודעים שישו נמצא בינינו, וחי את המציאות הזו משום שהוא אמר כי מה שלא תעשה לאחיך ולאחויותיך, אתה עושה לי. אבל הצד השני של המטבע הוא שאם אתה לא צמצליח לעשות להם, אתה גם נכשל לעשות זאת לישו. עד עתה, לפחות, לא מצאנו רצון בתגובות שלנו. כנסיות נוצריות צריכות להיות בחזית מאמצי ההצלה.

בודהיזם – למה אולה נידאל LAMA OLE NYDAHL

כולנו נמות במוקדם או במאוחר, לכמה יש התנאים לחיים ארכים וכמה לחיים קצרים. זהו הקארמה שלך – ההשפעה הכולללת של פעולותיו של היחיד. מה שאפיין את הצונאמי היה שהרבה אנשים שהתקבצו ביחד היתה להם קארמה לחיים קצרים, וזו אולי הסיבה לכך שאזורים אלה היו מאוכלסים באיכלוס יתר.
תזוזת הלוחות הטקטוניים היא בלתי נמנעת אך אם היו מעט אנשים באיזורים הללו התוצאה היתה אובדן של פחות חיי אדם. כאשר צפינו בחדשות בטלוויזיה, קראנו את העיתונים או חשבהו על הצונאמי, אנחנו חושבים על בודהה שאנחנו היינו רוצים הכי הרבה – אולי בודהא האדום, הבודהא של האור הבלתי מוגבל. אנו עושים זאת כך שכאשר אלו שמתו באסון יתעוררו מההלם של המוות – אנחנו מאמינים שזה לוקח כשלושה ימים – הם ישלחו לבודהא שעלה במחשבתנו. הבודהיסטים סבורים כי הנפש בלתי ניתנת להריסה, ולפיכך לאחר זמן מה אם האדם רוצה וזה אפשרי הם יקבלו את האפשרות להיוולד מחדש בחברה כיצורים העוזרים לזולת.

איסלאם – איקבל סקראני IQBAL SACRANIE – המזכיר הכללי של המועצה המוסלמית בבריטניה

הוראת האיסלאם היא שהאירוע אירע לפי רצונו של האל הכביר, אך הצד החיובי הוא בדרך שבה האנושית הגיבה. אנשים ישאלו למה זה קרה, מדוע התרחש אובדן כה עצום של חיי אדם, אך בהיבט זה שהוא מעבר להבנתנו ולכן אנו חייבים להאמין כי אסון כזה, כל מה שקורה בטבע נעשה בשל רצון האל. אללה יודע יותר טוב מאיתנו.
יש לנו בוודאי הזכות לשאול שאלות. זה הזמן עבורנו לשאול על עצמנו, על פעולתנו, על מעשנו, ואנו יכולים להרהר על זה. זה סימן שאף אחד מאיתנו אינו הולך לחיות בתקופה מעורפלת, לפיכך זה סימן עבורנו לעשות משהו חיובי. המוות מתרחש כל הזמן. כאשר אדם נולד דבר אחד בטוח – המוות – אך באיזו צורה הוא יבוא זה משהו שמעבר לנו. אנשי האמונה צריכים לבטוח באל, שבסוף היום הכל נעשה כרצונו ולטובת האנושות בכללה.

אתאיזם – האן סטינסון – מנכ”ל האגודה ההומניסטית הבריטית

הדתות אינן יכולות לספק הסברים לצונאמי, ובעוד התפילות על הקורבנות עשויות לנחם את המתפללים הם אינן מספקות סיוע מעשי לאנשים שחייהם נהרסו בשל האסון המחריד.

המדע יכול להסביר את תופעות רעידות האדמה והצונאמי, גם אם הוא עדיין לא יכול לחזות מתי והיכן הם יתרחשו. התגובה שלנו לאסונות אלו ואחרים, כאנשים רחמנים, ובלי קשר לאמונתנו או חוסר אמונתנו, חייבת להיות אספקת כל העזרה שאנחנו יכולים.
אמונה באלוהים אינה יכולה להגן על בני האדם מאסונות או לתת לקורבנות את מה שהם זקוקים לו לשרוד ולבנות מחדש את חייהם. אנחנו צריכים לקבל אחריות על כל שאר בני האדם. אנחנו חייבים להקדיש מאמצים לדרכים מעשיות למניעת אסונות כאשר אנחנו יכולים, להתכונן לאסונות שאיננו יכולים למנוע, לרבות השקעה במערכות התרעה מראש בפני צונאמי, ולסייע לאלו שנפגעו באסונות. איננו יכולים להסתמך על כל אלוהים שיפתור את בעיות העולם. אנחנו – בני האדם בעולם – הם התקווה היחידה של האנושות.
לידיעה בבי.בי.סי

הארכיבישוף מקנטרברי: אסון הצונאמי גורם לנוצרים לתהות אם יש אלוהים

מנהיגי שני זרמים מרכזיים בעולם הנוצרי הציגו אתמול פרשנויות שונות להתמודדות תיאולוגית עם אסון הצונאמי בדרום מזרח אסיה. האפיפיור, יוחנן פאולוס השני, אמר כי האמונה דווקא מסייעת בעת אסונות כאלה, משום שהיא מזכירה לסובלים את נוכחותו המתמדת של אלוהים.

“האמונה מלמדת אותנו שאפילו בעתות המבחן הקשות והכואבות ביותר, דוגמת האסונות שפקדו בימים אלה את דרום מזרח אסיה, אלוהים לעולם אינו נוטש אותנו”, אמר ראש הכנסייה הקתולית בנאום שנשא מחלון חדר העבודה שלו בפני אלפי צליינים ותיירים שהתאספו בכיכר פטרוס הקדוש שבקריית הוותיקן ברומא.

האפיפיור שב וקרא לקהילה הבינלאומית לסייע לקורבנות גלי הצונאמי שפגעו באתרי נופש ובכפרים לאורך חופי האוקיינוס ההודי בכמה מדינות באסיה. בערב השנה החדשה ערך האפיפיור מיסה מיוחדת בכנסייה הפרטית שלו, ונשא תפילה לזכר עשרות האלפים שנספו באסון ולמען הניצולים ועובדי הסיוע.

ד”ר רואן ויליאמס, הארכיבישוף מקנטרברי, אמר אתמול, לעומת זאת, כי אסון הצונאמי גורם לכל הנוצרים לשאול את עצמם שאלות קשות ביחס לקיומו של האל. בדברים שהתפרסמו בעיתון הבריטי “סאנדיי טלגרף”, אמר הארכיבישוף כי “יהיה זה מוטעה” אם האמונה לא “תיטלטל” כתוצאה מהאסון באסיה, שעלה עד כה בחייהם של יותר מ-150 אלף בני אדם. התפילה, הוא מודה, אינה מספקת “פתרונות קסם” ורוב התשובות הנוצריות המוכנות מראש לסבל האנושי “אינן מסייעות לנו, שבוע לאחר האסון, להתמודדות עם הצער הבלתי נסבל וההרס שמולנו”.

ד”ר ויליאמס, שבתפקידו כראש הכנסייה האנגליקנית מייצג 70 מיליון נוצרים אנגליקנים ברחבי העולם, כתב: “כל מוות מקרי וחסר תכלית הוא משהו שצריך לזעזע את האמונה העטופה בנוחות ובתשובות מוכנות מראש. בהתמודדותנו עם גודלו המצמית של אסון שכזה, באופן טבעי אנחנו חשים זעם רב יותר – אבל גם חוסר ישע עמוק יותר”. ויליאמס הוסיף, כי “משום כך השאלה, 'כיצד אתה מאמין באלוהים שמאפשר סבל בקנה מידה כזה?' נשמעת במקומות רבים בעולם כרגע, וזה היה מפתיע אם זה לא היה כך. זה היה מוטעה אם זה לא היה כך”. לדברי הארכיבישוף, לנוכח ההתמודדות עם קריאת תיגר נוראה כל כך על אמונתם באל, הנוצרים חייבים להתמקד “בחיים שנותרו”.

עכשיו אנחנו שונאים את הים

מאת סוקטו מהטה, וול סטריט ג'ורנל אירופה

היה זה כאילו פיתה אלוהים במתכוון את חסידיו ללכת לים; הוא הכה בהם כאשר התקרבו אליו

תפילה הינדית לזכר הקורבנות באללהבאד, הודו. מי הם ההרוגים? מה שמותיהם? כיצד אהבו או שנאו? והיכן היה אלוהים כשזה קרה?

בינואר האחרון נסעתי לסרי לנקה לכתוב מאמר על שובה של התיירות לאי, לאחר 20 שנות מלחמת אזרחים. המאמר פורסם ביולי במגזין תיירות אמריקאי, ובעקבותיו כתבו לי קוראים שהם מתכננים לנסוע לשם החורף. עכשיו רודפות אותי המחשבות: ומה אם הם נספו בצונאמי השבוע? האם אלה שניצלו חשים כי עדיף שמעולם לא היו נתקלים במאמר שלי?

זהו החישוב הלא-רציונלי שאירוע כזה מעורר, משום שלמרביתנו אין שום דרך להסביר אותו. הים שלחופי סרי לנקה נראה כה שלו, יפה עד אין קץ, כזה שאינו מסוגל להרע. ואז, ביום ראשון, הוא היתמר לגובה של 12 מטרים, אל תוך שמים נקיים מעננים. “אהבנו את הים. חיינו ליד הים. עכשיו אנחנו שונאים לראות את הים הזה”, אמר ק' מאהאלינגאם, דייג הודי שאיבד ארבעה מבני משפחתו, 28 דייגים שעבדו בשבילו ואת כל שמונה סירות הדיג שלו.

עד כה נהרגו בנחשולים עשרות אלפים. מי הם? מה שמותיהם? כיצד אהבו או שנאו? והיכן היה אלוהים כשזה קרה?

“אלוהים הציל אותי, אבל מדוע?” אמר ילד בן 9 בשם סובהאני לעיתונאי, לאחר שאמו ואחותו הבכורה טבעו לנגד עיניו, בעודו צופה במתרחש בחוסר אונים. שישה חודשים קודם לכן איבד הילד את אביו.

בסרי לנקה יש אלים בסלעים, בעצים, בשמים ובים. תקופה זו של החודש, כשהירח מלא, נחשבת טובה לרחצה להינדים ולמוסלמים כאחד. 40 ימי התשובה של מאמיני אייאפה המקומיים בדיוק הסתיימו. מנהגם הוא לרחוץ בים לאחר שגילחו את ראשיהם. על החוף היו גם המוני חוגגים נוצרים, שבאו לרגל החגים. היה זה כמעט כאילו פיתה אלוהים במתכוון את חסידיו ללכת לים; הוא הכה בהם כאשר התקרבו אליו.

בכפר הודי אחד חזר דייג בשם סאנו מהים עם בתו אקאמה, בת 18, ובנו לותוראג'ו, בן 14. הם ישבו על החוף השלו בבוקר ומיינו את שללם. שלושתם נגררו אל הים על ידי הגלים. סאנו זרק את בנו לסירה קטנה וגל הדף אותם חזרה לחוף. אז חזר האב לים הגועש להציל את בתו; שניהם טבעו בגל ענק נוסף.

כמה מהניצולים חיים כעת עם רגשי האשמה הגרועים ביותר, על כך שבחרו בין ילדיהם: בן על פני בת, ילד בריא במקום חולה, פיקח ולא אטי. הים איפשר להם לאחוז רק באחד או בשניים מילדיהם. השאר נסחפו, זועקים להוריהם, מעיניהם ניבטים ייסורי ידיעת הבגידה האחרונה הזאת, שלא היתה בגידתו של הים.

באסונות בעולם השלישי נהוגה פורנוגרפיה של תצלומי רעב, שיטפונות, מלחמה ורעשי אדמה. ראיונות טלוויזיוניים קצרצרים עם הקורבנות מחזקים זאת. וכמו בכל פורנוגרפיה, השפעתה היא זו: הקורבנות מאבדים את אישיותם ואת אנושיותם. קל יותר לשמור על מרחק בינינו לבין אלה שאין לנו מושג על חייהם. הם נראים כל כך זרים – כל החומים והשחורים האלה, מסכנים שכמותם. כך קל יותר לשכוח אותם, כשתשומת לבנו עוברת לאסון טרי אחר אי שם, או לדרמת בית משפט של מפורסם כלשהו כאן אצלנו. אסונות כאלה משמשים תכופות לחיזוק ההרגשה ששפר עלינו גורלנו. “יש לנו אולי בעיות בנישואים, מותק, אבל לפחות אנחנו לא האנשים האלה”.

בצורה מעוותת-משהו, זו אולי ברכה שכמה מהקורבנות היו תיירים ממדינות עשירות. “לפחות שמונה אמריקאים בין הנספים”, הכריזה השבוע כותרת של סוכנות אי-פי. ו-40 אלף אחרים. אבל הכותרת הזאת נתנה לטרגדיה פנים שאפשר להכירם ולזהותם. כשג'ון וסוזן, בני זוג שיצאו לירח דבש, מספרים כיצד כמעט טבעו, גילוי אמפתיה לפונאמה ווימאל, שבוכים על הילד שהים תלש מזרועותיהם, נעשה קל יותר. לא רק הדייגים בבקתות שלחוף הים נספו; נספה גם נכדו של מלך תאילנד. כשם שיש סיכוי טוב יותר לשיפור התנאים בבתי הכלא כשעשירים ובעלי שררה נשלחים אליהם, כך משתפרים הסיכויים שאזור מוכה אסון יקבל עזרה, אם “אנשים כמונו” הם בין הנפגעים.

ההשפעות לטווח ארוך עלולות להיות גרועות יותר מהצונאמי עצמו. פקידי או”ם מעריכים שזה עלול להיות האסון היקר בהיסטוריה, משום שהנפגעות נמנות עם המדינות המאוכלסות ביותר. תשתיות הבריאות במרבית המדינות האלה אינן מפותחות דיין. מגיפות יתפשטו במי השתייה המזוהמים מגופות נרקבות. מלריה, שלשול ומחלות ריאות ישתוללו. אלפים רבים עוד ימותו.

תארו לעצמכם שזה עתה ראיתם את בתכם הקטנה נסחפת לים, בעודכם צופים במתרחש מהחוף, זועקים וחסרי אונים. נותר לכם רק ילד אחד, ורק חמלתם של ממשלות או ארגוני סיוע שידאגו לטיהור המים תוכל למנוע גם את מותו. במדינות אלה חיים אנשים עניים, שעושים כמיטב יכולתם לעזור לעצמם. יאן אגלאנד, ראש סוכנות סיוע החירום של האו”ם, ציין כי גופי הסיוע המקומיים גילו “תושייה מרשימה”. על תגובת המדינות העשירות תהה: “נשגב מבינתי מדוע הן קמצניות כל כך”.

יש רק דרך אחת להחזיר מידה של אמון, של תקווה ושל אמונה לאנשים האלה שאיבדו הכל. אלוהים לא היה שם כאשר פגע הצונאמי, אבל אלוהים נמצא בנו. הבה נבטיח שאהבתו תועבר כעת, מוטב מאוחר מאשר לעולם לא. אנו חייבים להשיט יד ולעזור לסובהאני וסאנו ומאהאלינגאם לשמור על שפיותם ועל התחושה שהמוסר לא חלף מן העולם.

חשובה יותר מהיקף הסיוע היא המחווה הפשוטה – יד אדם המושטת מעברו השני של האוקיינוס עם כסף, תרופות, או מיומנות טכנית כלשהי. בדרכה שלה, יד זאת היא רבת עוצמה, שגיבה ובלתי מנוצחת לא פחות מהצונאמי עצמו.

* הכותב הוא סופר יליד הודו. הכתבה התפרסמה במקור ב”וול סטריט ג'ורנל אירופה”

יש לזה משמעות?

מאת יאיר שלג

האם האסון יביא להתקרבות לדת או להתרחקות? האם לבודהיסטים קל יותר? והאם יזכרו אותו בכלל?

קדאלור שבדרום הודו, יום שלישי. רביצקי: “הניסיון שלנו להחזיק בערך כבוד האדם סופג מכה קשה מול מראות אלפי הגוויות”

תצלום: אי-פי

גם בעולם המערבי החילוני, אחת השאלות הראשונות שאסון טבע בסדר הגודל שאירע השבוע בדרום-מזרח אסיה מעורר, היא התהייה בתחום הדתי (אולי בשל הצורך האנושי “להאשים מישהו”). העיתון הבריטי “גרדיאן” כבר הספיק לפרסם השבוע מאמר (שהובא שלשום ב”הארץ”), ולפיו אסונות מסוג זה מעוררים קודם כל את הערעור החילוני על השקפת העולם הדתית, בנוסח: כיצד אפשר להאמין באלוהים שאלה מעשיו?

הפרופ' מיכאל הרסגור, היסטוריון בגמלאות מאוניברסיטת תל אביב (ובעצמו אדם חילוני מאוד), אומר שסוג התגובה הזה לאסונות טבע מאפיין את כל ההיסטוריה האנושית, “כמו בהתפרצות הר הגעש וזוב באיטליה ב-79 לספירה, שקבר תחתיו את הערים פומפיי והרקולנום. האמונה הפגאנית של בני התקופה פירשה זאת כביטוי לקנאת האלים על החיים הטובים שניהלו בערים האלה. יהודים רבים, לעומת זאת, הסבירו במשך הזמן את האסון הזה כעונש על חורבן בית המקדש תשע שנים קודם לכן בידי הקיסר טיטוס, ששלט ברומא בזמן האסון בפומפיי. בדיעבד, ההסבר הדתי מאוד הועיל למדע, מכיוון שבגללו אמרו הרומאים לעצמם 'אם זה זעם האלים, אין לגעת במקום'. הם השאירו את פומפיי כמו שהיא, מה שאיפשר לארכיאולוגים מהמאה ה-18 למצוא במקום אפר ששימר את צורת הגופות”.

קשר חריף אחר בין אסונות טבע לדת נמצא ברעידת האדמה הגדולה שפקדה את ליסבון ב-1755. הרסגור: “זה היה ב-1 בנובמבר, 'יום כל הקדושים', היום שבו כל הכנסיות הקתוליות מלאות. ואמנם, כל הכנסיות קרסו וכל המאמינים נהרגו. לעומת זאת, רובע הזונות בליסבון, שהיה בנוי על סלע איתן, לא התמוטט, כך שרק הזונות והלקוחות שלהן ניצלו. עד היום, אנשי הכנסיה מתקשים להסביר את הפער הזה. אחד ההסברים היה שהאסון בא כעונש על כך שראש ממשלת פורטוגל באותה תקופה, פומבל, היה אנטי-דתי וגירש את הישועים מהמדינה”.

מכל מקום, האסון בליסבון שימש את המשכילים הרציונליסטים של אותה תקופה, שהיו אז בשיא פריחתם, במתקפתם נגד הדת; אחד הבולטים שבהם, הפילוסוף וולטר, אף כתב חיבור אנטי-דתי מיוחד על משמעות האסון. עם זאת, גם הרסגור מעריך שהאסון הנוכחי לא יגרור תגובה דומה, פשוט “משום שהמתקפה המשכילית-חילונית על הדת כבר התקיימה”.

לעומתו, הרב ישראל לאו, לשעבר הרב הראשי, מעריך שאסונות דוגמת זה שהתרחש השבוע גורמים דווקא להתחזקות דתית: “אני זוכר את התמונות לאחר הפיגוע במגדלי התאומים בניו יורק, של המונים מתגודדים ברחובות בתפילות ובחיפוש אחר חום אנושי. אנשים במצבים קשים כאלה מחפשים כתובת – חום אנושי ואפילו יותר מכך, קשר עם בורא עולם, משהו שיאיר את דרכם באפילה”.

הפרופ' אבי רביצקי, מרצה למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית, סבור שאסונות כאלה מחזקים תגובות קיצוניות לכל הכיוונים, לאו דווקא לכיוון הדתי: “כל אדם שמת לו אדם קרוב – או שהוא מתפלל מאוד או שקשה לו להתפלל. גם אחרי השואה, היו שהתחזקו בתפילתם והיו שהתקשו להתפלל. משבר גורם לתגובות קיצוניות, שלעתים הן עצמן רק זמניות”.

לדבריו, “ככל שתגובת ההתרסה (נגד האמונה, י”ש) מובנת מבחינת התחושה הקיומית, אין לה הצדקה מבחינה פילוסופית. אנחנו מלומדי אסונות ויודעים שכך טבעו של עולם. הרי המלחמות וההרג בידי אדם גובים מחירים אפילו כבדים בהרבה – אם זה בשואה, בטבח ברואנדה או 'אפילו' בשתי המלחמות בעיראק. אז מה, נתייאש מההומניזם ומהאמונה באדם? אם כבר, מה שמייאש בעקבות אסונות כאלה זה לא האמונה באלוהים, אלא האמונה בצלם אלוהים. הניסיון העיקש שלנו להחזיק בערך כבוד האדם סופג מכה קשה מול מראות אלפי הגוויות השרועות בערימות ומובלות לקבורה המונית”.

לא כל כך פטאליסטים

האם התרבויות במדינות שבהן אירע האסון מעכלות באופן שונה אסונות מסוג זה מאשר התרבות המערבית? ראשית, יש להדגיש שמדובר במגוון גדול של תרבויות: הודו ברובה הינדואיסטית, תאילנד בודהיסטית ואינדונזיה בכלל מוסלמית. בנוסף, מתברר שגם הדימוי המערבי, המייחס להינדואיזם והבודהיזם השלמה פטאליסטית עם המציאות, מקבל במציאות פנים מורכבות יותר.

כפי שאומר הד”ר אגאסטיה שארמה, מרצה לפילוסופיה הודית באוניברסיטת ראג'אספאן שבצפון-מערב הודו: “צריך להבחין בין מה שהמסורת אומרת לנו, לאופן שבו אנשים מגיבים באמת. זה נכון שבמסורת שלנו יש דטרמיניזם. אם משהו קרה, סימן שהוא היה צריך לקרות, ולמי שזה קרה לו – אם לא בגלל דברים שעשה כיום, אז בגלל דברים שעשה בגלגול קודם. ייתכן שאנשים גם יצטטו את האמירות האלה, אבל אני לא חושב שבאמת כך יחשבו. יש הסברים טבעיים ומדעיים לאסון ואנשים יודעים אותם ולא באמת יילכו אחרי הדטרמיניזם”.

הד”ר דני רווה, מרצה לפילוסופיה הודית באוניברסיטת תל אביב, חריף אפילו יותר: “כל הדימוי הדטרמיניסטי שלנו לגבי התרבויות האלה הוא דימוי 'אוריינטליסטי' מערבי. לנו נוח לחשוב שקל להם לקבל את מה שאי אפשר לקבל. נכון שהפילוסופיה שלהם לא שמה במרכז את חיי היומיום, ואומרת שהידוע תמיד טובע באוקיינוס של הלא-ידוע. זו בעצם הדרך של הדת, של כל הדתות, להתגבר על קשיי היומיום, אבל עדיין ליומיום יש את העוצמה הקשה שלו. עם זאת, אני לא חושב שתהיה שם התרסה 'אנטי-דתית', בנוסח 'איך אלוהים עשה לנו את זה?' אלה מושגים מערביים. ממילא אין שם אבחנה בין דתי לחילוני, וגם הדת שמה את האדם, ולא את האל, במרכז”.

למישהו אכפת?

הפרופ' שלמה אבינרי, מרצה למדע המדינה מהאוניברסיטה העברית, מתייחס לאסון בהיבט של יחסי מערב-עולם שלישי: “העיתונים מדווחים איך 'גן העדן' נהפך לגיהנום. הבעיה היא שהתיירים המערביים כלל לא רואים שגם קודם לכן, גן העדן הזה היה רק בשבילם, ולא משקף את חיי העוני הנורא שנמצאים לידם. שנית, כדאי לזכור שאלמלא התיירות המערבית, היקף האסון היה כנראה הרבה יותר קטן. הרי במקור, מדובר באזורים של כפרי דייגים קטנים. רק התיירות המערבית הביאה לבנייתם של מלונות מפוארים ואתם גם כוח עבודה מקומי גדול, שזרם לאזורים האלה. שלישית, אין ספק שהתעניינות התקשורת העולמית נבעה אך ורק מהתיירות המערבית המצויה באזורים האלה. הרי באופן שוטף מתרחשים אסונות טבע איומים בבנגלדש, ואיש אינו מתעניין בהם. גם בדיווחי התקשורת, מראיינים בעיקר את התיירים ולא את המקומיים”.

העולם יעזור?

ברוח זו, אבינרי גם לא מאמין שגל הסיוע הנוכחי יהפוך להתעניינות של קבע במצבם האומלל של תושבי האזור: “אם המקומות האלה ייבנו מחדש זה לא יהיה בגלל סיוע ארוך-טווח, אלא בעיקר מכספי הביטוח של המלונות ובגלל האינטרס התיירותי. אני לא רואה מי ישקם את בתיהם וחייהם של הכפריים והדייגים”.

לפיכך, הוא גם לא משוכנע שהאסון ייזכר כאירוע היסטורי שישאיר את חותמו לדורות: “היו מקרים שרעידות אדמה הפכו לאירוע מכונן, כאשר הם קירבו בין מדינות – כך, למשל, רק בשנים האחרונות, בהיחלצות של יוון לעזרת טורקיה הפגועה. אני לא רואה תהליך דומה קורה כאן”.

הרסגור, לעומתו, סבור ש”אסונות נזכרים בגלל היקפם, והיקפו של האסון הזה יגרום לכך שייזכר בהיסטוריה. מעבר לכך, אני מאמין שיש סיכוי טוב שתשומת לבו של העולם לאזור הזה תשתנה, בגלל הסיקור התקשורתי העצום שהיה פה. זה אסון עולמי ראשון ששודר בהיקף כזה. לכן אני מעריך שהעולם אכן יתגייס לעזרה ארוכת-טווח לאזור. זה יהיה אירוע שייזכר גם בעוד 100 שנה”.

בני הדתות השונות נותנים הסברים שונים לצונאמי: עונש או אות אזהרה?

מאת אמי ולדמן, ניו יורק טיימס
13/1/2005
האמבנטוטה, סרי לנקה. ביתה של פורימה ג'יארטנה עומד על תילו, סמוך לשרידי ארבעה בתים שכנים שנחרבו בצונאמי. לאישה בת ה-30 יש הסבר לתופעה המוזרה ולכך שכל בני משפחתה יצאו מהאסון ללא פגע: היא בודהיסטית, שכניה אינם כאלה. “רוב האנשים שאיבדו קרובי משפחה הם מוסלמים”, אמרה, והוסיפה למען הסדר הטוב, שבין הנעדרים יש גם שני נוצרים.

רעש האדמה והצונאמי, שבהם נספו יותר מ-150 אלף בני אדם, פגעו במדינות בדרום אסיה, מאינדונזיה – המדינה המוסלמית המאוכלסת בעולם – ועד הודו, המדינה ההינדית המאוכלסת בעולם. המכה ניחתה גם על תאילנד, שבה יש רוב בודהיסטי ומיעוט מוסלמי, ועל סרי לנקה, שאוכלוסייתה, הבודהיסטית ברובה, כוללת גם מיעוטים הינדיים, מוסלמיים ונוצריים.

בקרב העמים והמאמינים השונים שהוכו באסון, רבים מנסים למצוא תשובות דתיות לשאלה מדוע היכה הצונאמי ולמה פגע במי שפגע. בקרב האדוקים, נתפש הצונאמי כאסון שבא מיד האלוהים, מסיבה הנשגבת מבינתו של האדם. חלק סבורים כי האסון הוא ניסיון ללמד את האנושות לקח של אחדות, ומצביעים על הקברים ההמוניים – בהם נקברו בני דתות שונות, כראיה לכך. אחרים רואים באסון אישור לצדקת דרכם לעומת אחרים.

לדברי דין סיאמסודין, כוהן דת מוסלמי באינדונזיה, קיבלו תושבי אצ'ה בהשלמה את הטרגדיה, כאות למורת רוחו של אלוהים ומבחן לאמונה. אסונות טבע כמו הצונאמי הם סימן לכך שבני האדם סטו מנתיב האל, אמר. “אנו מאמינים שזה מבחן, ומתמודדים עמו בהכנעה”, הוסיף. לדבריו, כיוון שטרגדיה גופנית היא בסך הכול מבחן אלוהי, המוסלמים באצ'ה סבורים כי העונש האמיתי מידי האל יבוא בהמשך, אם לא יקיימו את מצוותיו.

בהודו, שמרבית תושביה הינדים, יש הרואים באסון הצונאמי תגובה אלוהית לחברה בה פשו השחיתות ותאוות הבצע. דייג בן 55 שאשתו נעדרת אמר: “אמא ים כועסת, כי האנשים לא ישרים, (ולכן) נענשנו כך. דייגים הופכים לתאבי בצע ומקנאים בעמיתיהם העשירים יותר”. הגורו סרי סרי ראווי שנקר, שאנשי מעמד בינוני רבים בהודו נוהים אחריו, אמר: “אם אתה שוכח את הטבע, זו הדרך בה הטבע מזכיר לך”.

בסרי לנקה חיים בני ארבע דתות: בודהיסטים, נוצרים, הינדים ומוסלמים. הבודהיסטים בסרי לנקה מאמינים כי בעקבות המוות יש לידה מחדש, ושחטאים ומעשים טובים קובעים את עתיד האדם בחיים האלה ובגלגול הבא. אין זה מפתיע, אפוא, שבודהיסטים רבים אמרו שלדעתם אנשים שאיבדו את ילדיהם באסון חטאו בגלגול קודם. בנדוסילה, אשת דייג מהכפר קוגאלה, אמרה שהיא בטוחה שהניצולים נענשו, ולא המתים. “הטובים הלכו”, אמרה. “הרעים חייבים להישאר ולסבול”.

תושבי סרי לנקה בני כל הדתות מנסים למצוא קשר בין אכזריות הטבע לטעויות האדם. רמזי מוחמד, איש עסקים מוסלמי, אמר שמוסלמים רבים במדינה מאמינים כי אלוהים כעס בני האדם בשל מחלוקות במשפחה, שימוש בסמים ואונס. “הוא כעס והביא את זרמי המים”, אמר מוחמד, שאיבד 11 מבני משפחתו.

הכומר הקתולי צ'רלס הוואוואסם, שאיבד רבים מבני קהילתו, רואה בצונאמי תגובה למחלוקות האתניות במדינה, ולמתיחות ששררה לאחרונה בין בודהיסטים לנוצרים. “הטבע אומר: 'אולי יש לכם את הכוחות שלכם, את הלחימה שלכם, אבל אני יכול להרוס הכול בשנייה'”, אמר. המתים “הקריבו את חייהם כדי שנלמד לקח: להיות ביחד, לנהוג זה בזה כבני אדם”.