סיקור מקיף

עם ישראל שר 7: תרומת המקבים למוזיקה בבית המקדש

מנהגי המוזיקה בבית המקדש בימי המקבים והחשמונאים בהשפעה יוונית

מוזיקאים ביוון העתיקה. <a href="https://depositphotos.com. ">המחשה: depositphotos.com</a>
מוזיקאים ביוון העתיקה. המחשה: depositphotos.com

1) פקודת אנטיוכוס השלישי

הצוו של המלך הסלאוקי אנטיוכוס ה-3 הופיע במכתב ששוגר לתלמי, שר צבאו לאחר שנת 200 לפנה"ס, כגמול ליהודים על הושיטם סיוע למלך במלחמותיו. פקודה זו העידה על כוונתו של אנטיוכוס לעשות רבות לקימומה של ירושלים ולאספקת הקרבנות והנסכים הדרושים לעבודת המקדש, וכן לעשות למען השלמת בנייתו של המקדש.

לנושא דיוננו חשובה הסיפא של המסמך הנידון וניסוחו – “וכל בני העם יקבעו את משטרם לפי חוקי אבותיהם ומועצת הזקנים והכוהנים וסופרי בית המקדש ומשורריו יהיו פטורים ממס הגולגולת, ממס הכליל וממס המלח אשר הם מעלים" (יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים י"ב, 142). “משוררי המקדש הללו, בניסוחם היווני – היירופאלטאי – לא היו אלא הלויים, חרף העובדה שהם לא הוזכרו בתוארם, קרי הלויים. לויים אלה, למרות העובדה שניטלו מהם תפקידים רבים בתקופת בית שני, עדיין מילאו פונקציות נוספות בבית המקדש או מחוצה לו, וזאת להוציא כמובן את ממלאי התפקידים החשובים המנויים על שכבת המשוררים והשוערים.

לפנינו איפוא עדות היסטורית בעלת חשיבות רבה באשר ל’קביעת תיארוך הזמן, שבו עיקר תפקידם של הלויים בקודש, וליתר דיוק – השכבה העליונה של הלוייה, מכונס היה סביב המוסיקה במקדש, ואולי גם כסופרי המקדש – תפקיד שילווה את שכבת הלויים הזו עד לחורבן בית שני (70 לספ’).

התעודה המלכותית הנ"ל הבטיחה את המשך עליונותו של מעמד הכהונה בחברה. יתכן ובעובדה שהתעודה נכתבה בהשתדלותו של אחד מרבי הכהונה – יוחנן בן הקוץ טמון המפתח לפיצוח התעלומה: כיצד קרה שמעמדם של הלויים הלך ונתערער, ואולי אף תשובה לשאלה – מדוע אין השם "לויים" נזכר בתעודה הנ"ל. זאת ועוד, התעודה מצויה במקור אחד בלבד – אצל יוסף בן מתתיהו, מי שהשתייך על משפחת כהונה מפורסמת, שבכמה וכמה מקרים, בהם נעסוק בהמשך, לא היסס לזרוק בוץ ועפר בבגדי הלויים-המשוררים.

כך או כך דבר אחד ברור – חל שינוי במעמדם של הלויים באשר לתפקידיהם בקודש. דומה שהדבר נבע מהתחזקותם של הכוהנים בתקופה ההלניסטית, אלא  שבקשו ואף הצליחו במידה לא קטנה להחזיר את עטרת הכהונה ליושנה. אך זאת, בשום פנים ואופן לא נעשה על חשבון המוזיקה במקדש. אותה מוסיקה שהפכה במשך הזמן, מראשית ימי הבית השני, להיות חלק בלתי נפרד מעבודת הקודש בבית המקדש, בחינת תופעה שהעמיקה בתודעת הציבור והיתה נחלתם של לויים מיומנים ומנוסים שהשתייכו למחלקות המוזיקה במשל למעלה ממאתיים שנה. למעשה, בזאת לא בקשו, או שמא לא הסכינו הכוהנים לפגוע. הנחה זו, דומה, שעשויה היתה לעמוד ביסוד אותה פריבלגיה שפטרה את הלויים מן המיסים המלכותיים.  

פריבלגיה זו נועדה לאפשר ללויים להקדיש את מלוא מרצם וזמנם לתפקידם הכה חשוב – השירה והנגינה במקדש, ללא כל דאגות של פרנסה), שהרי העם, הציבור, דאג למחסורם של הלויים המשוררים מימי נחמיה ואילך) ומועקות פיננסיות שונות בדמות המיסים המלכותיים שהיכו ללא רחם באוכלוסיה הנשלטת.

אין ספק שפריבלגיה זו שמשה בבחינת גורם מסייע לשכבת הלויים-המשוררים להמשיך בייעודם – יעוד שהיה זקוק מדי פעם, מטבע הדברים, לזריקות עידוד כאלו או אחרות.

2) הזיקה בין הכהונה והלוייה לבין מוזיקת המקדש

בספרות החיצונית, למן ראשית המאה השלישית לפנה"ס, ולכל אורך מלכות בית חשמונאי, אנו עדים לתופעה מעניינת ורבת-פנים, כלומר המוזיקה במקדש המשיכה להתקיים, עם זאת הלויים אינם נזכרים כממלאי פונקציה כלשהי במערכת זו.

בן סירא (180 לפנה"ס לערך) שתאר את המעמד הטקסי של יום הכיפורים, העיד על תרועת הכוהנים והשתחוות העם, וכן – “ויתן השיר קולו ועל המון העריכו נרו, וירונו כל עם הארץ בתפילה לפני רחום" (משלי  בן סירא נ’ 19-18), ולויים …אין. אזכרות דומות, בעלות אופי דומה, חוזרות ונשנות בספרות התקופה הנידונה.

הדבר בולט מאד בספרי המקבים ובמיוחד בשני אירועים מרכזיים – בחנוכת הבית בניהול יהודה המקבי ובעת כניסת שמעון אחיו למצודת החקרא לאחר ההשתלטות עליה. נמנים שם הכלים הקלסיים של הלויים כגון כינורות, נבלים ומצלתיים. ברם ללא איזכור הלויים המנגנים בהם.

כמו כן, ה"הודות", שהיו נחלת הלויים, נזכרות בלעדיהם, ובמיוחד שירת ה"הלל" עליה הופקדו דרך כלל הלויים, ומאידך מודגשת באחד מספרי המקבים בהקשר לחגיגת החנוכה בימי יהודה המקבי: “והכוהנים שרו מזמורי ההלל" (מקבים ב’ א’ 30) ויצויין שהתיבה האחרונה באה בה"א הידיעה, ובמקור היווני – “טוס הימנוס", ללמדנו שמדובר בשירת ה"הלל", קרי מזמורי קי"ג -קי"ח, שיתכן ואז הותקנה היא סופית.

יש הגורסים שהעדר איזכורם של הלויים בספרות המקבית הינה עדות המשקפת את יחסם של מחברי ספרים אלה שהיו מקורבים לכהונה כלפי הלויים מה עוד שהמקבים עצמם באו ממשפחת כהנים מכובדת, היא משפחת יהויריב. תופעה זו, דומה משקפת את שידוד המערכות בבית המקדש מראשית התקופה ההלניסטית ואילך, שמאז עלתה ובלטה דמותו של הכוהן הגדול כמעט. בבחינת מלך בזעיר אנפין. תופעה זו התגבשה והלכה ערב הכיבוש ההלניסטי הסלאוקי ומאז ואילך הכתיבה הכהונה הגדולה את המדיניות הפנימית ביהדות ושימשה, יחד עם האצולה הירושלמית משענת לדינסטיה הסלאוקית ששלטה אז בארץ. ואף תהליך ההתיוונות בארץ בתקופת כהונתם של יסון ושל מנלאוס הואץ בשמן גלגלי הכהונה הגדולה והאצולה הירושלמית. תופעה זו של העלאת קרן משפחת הכהונה המשיך אף בתקוה החשמונאית.

ביטוי משמעותי להתחזקות הכהונה התקפל באפקט סמלי: בדמות הופעת הפעמונים בשולי בגדיו של הכוהן הגדול, “לתת נעימה בצעדיו" כדברי אחד הכתובים (משלי בן סירא מ"ה 9). פעמונים אלה, על שולי בגד גלימתו של הכוהן הגדול, נזכרו לראשונה בספר שמות המקראי, בפעם אחת ויחידה במקרא. ודומה שעם עלייתה של הכהונה אי-שם במאה השלישית לפנה"ס, ביקשה היא לחדש את אחד הסממנים המקראיים הקדומים שהיו קשורים בהופעתו רבת הרושם של הכוהן הגדול, בבחינת החזרת העטרת ליושנה. הפעמונים נתפסו בתודעת העם כבעלי כוח מאגי-קוסמי, דבר שהיה מקובל מאד בקרב העמים השכנים כגון מצרים ומסופוטמיה.

[ניתן לשער כי מתקופה זו ואילך תפס הכוהן הגדול את עמדת המפתח בניהול מעמד יום הכיפורים, כשהוא עוטה עליו את גלימת הפעמונים, ולצידו מריעים יחד הכוהנים החצוצרנים התוקעים ב"חצוצרות מיקשה" (שם נ’ 15).

3) תרומת המקבים למוזיקת המקדש

אמנם אין ראיות לכך, ברם הדעת נותנת שבתקופת ההתיוונות, מ-175 לפנה"ס ואילך, נפגעה המוזיקה במקדש, והמקבים שהמרד שחוללו נשא אופי דתי-משיחי, ביקשו להשיב עטרה ליושנה, והיא חידוש המוזיקה במקדש. ואכן, משהשתלט יהודה המקבי על מתחם המקדש, הוא טיהרו והקריב בו  קרבנות "על פי התורה" (מקבים א’ ד’ 53). והדגיש הסופר הנ"ל כי "בעת וביום אשר טימאוהו הגויים, בעצם היום ההוא נחנך (המקדש) בשירים ובנבלים ובכינורות ובמצלתיים" (שם 54).

כיבוש מצודת החקרא בידי שמעון החשמונאי (142 לפנה"ס) קרע אף חלון למוזיקה, כדברי הסופר – “בהלל ובכפות תמרים ובכינורות ובמצלתיים ובנבלים ובשירים ובזמירות ("מקבים א’ נ"ג 11). מעניין שהמצלתיים הופיעו כאן לראשונה, בין הכינורות לנבלים, ואף השירים הופיעו לאחר כלי הזמר. יש לתלות שינויים אלה, כך דומה, באירוע המרגש, אשר בו התבקשה מוזיקה בעלת עוצמה צלילית אדירה יותר וכובשת לבבות.

בתקופה זו היתה למוזיקה חשיבות ממדרגה ראשונה כאחד האמצעים לליכוד העם סביב ירושלים ובית המקדש ששוחררו וטוהרו ולהתגבשות הצבא סביב מנהיגיו המקבים.

לצורך התיפקוד הצבאי השתמשו המקבים בחצוצרות אולם אותנו עשויה לעניין דווקא אזכרת "חצוצרות התרועה" (מקבים א’ ד’ 40), כאותן "חצוצרות המיקשה" שבידי הכוהנים בטקס יום הכיפורים בימיו של בן סירא בשנת 180 לפנה“ס לערך. לפנינו תופעה די מעניינת החוזרת בכמה וכמה אופנים,והיא נובעת מן הרצון לאמץ מנהגים, סדרים וצווים קדושים, שהיו נחלת הכוהנים בימיו של משה על היבטיהם הסמליים.

עליית מעמד הכהונה לקראת סוף המאה השלישית לפנה"ס עשויה להבהיר את חשיבותן של החצוצרות בטקסי המקדש. חשיבות מרובה כל כך עד שביום הכיפורים שוב לא נשמעה תקיעת שופר כלל וכלל ותחתיה – תרועת חצוצרות הכוהנים. כך או כך מוזיקת המקדש בימי המקבים המשיכה להתאפיין כבתקופה הקודמת כמוזיקת ליווי לעבודת הקרבנות וליתר העבודות הסדירות בבית המקדש.

יצוין שהשירה, ובמיוחד זו שהיתה קשורה לעבודת המקדש, בלטה מאד בספרות החיצונית. השירה עוררה לדעת בני הדור את כל הייצורים לברך את בורא העולם ועצרה בקרבה כוח על טבעי.

פרשה מאד מעניינת, שקנתה אחיזה בספרות החיצונית, חבקה את רזי "שירת המלאכים". במסופוטמיה התגבשה תפיסה שהעלתה על נס את התודעה כי נגד "מקדש של מטה" ניצב ה"מקדש של מעלה", בבחינת מקדש שמיימי הזהה בכל למקדש הארצי. תפיסה זו אומצה על ידי היוונים שפיתחו אותה ותיבלו בה סממנים פילוסופיים. אפשר שמחברי הספרים החיצונים, שחלקם הגדול היה מצוי לפני-ולפנים באסכולות היווניות וההלניסטיות, התבסמו בריחן של תיאוריות זרות בדבר ההקבלה בין המקדש הארצי והמקדש השמיימי. אולם אין להוציא לחלוטין מכלל אפשרות את ההנחה שאף ביהדות רווחו תיאוריות דומות.

לנושא דיוננו תעניינה אותנו במיוחד אותן עדויות השקועות בספרות החיצונית, אלו המתארות את שירת המלאכים. שירה זו, דומני, עשויה לקרוע בפנינו חלון אל מוזיקת בית המקדש בתקופה החשמונאית.

מן הספרות החיצונית ניתן להבחין כי תפקידם העיקרי של המלאכים הוא לשיר לפני האל. משוררי השמיים, המלאכים, כנוסים במקהלות מיומנות, אשר כל אחת, “בעלת קולות הרבה" (חנוך ב’ 9 וכן 12), כמו לרמוז לנו  על גיוון גבהי הקולות הקוראת להרמוניה צלילית.

לפרקים הפליגו המקורות בלשון שבח, שהמקהלות השמיימיות שרו "בקול אחד" (ספר אדם וחוה מ"ז 2-1) והתאחדו "בקול אחד", שהרי בכך נמדדה המיומנות המוזיקלית של כל מקהלה, שמיימית כארצית.

שרביט הניצוח נמסר לידי "שר המלאכים" (שם 6) שהיה אחראי, בין השאר על ה"סידור" של “שיר נעימות” (חנוך ב’ 8; 3) והאם יהא זה רחוק מלשער כי "סידור" זה קרוב בהוראתו להלחנת קומפוזיציות, לאירגון המוזיקה במערכת דפוסית, או שמא לציוות המשוררים בתוך המקהלה?!

יתכן ומצוי אף רמז דק על הימצאות מקהלה גדולה המורבת מכל מחלקות המוזיקה.

ראוי לציין שמשוררי השמים עסקו גם בתוכנות – בחקר גרמי השמים ובניתוח מהלכם על פני הרקיע, בבחינת תופעה שהיתה נפוצה במקדש המסופוטמי ובתפיסה היוונית. כלומר, הקשר האמיץ שנרקם בין המוזיקה לבין האסטרונומיה והאסטרולוגיה.

דומה שכל הפרשה הנידונה, זו הסובבת סביב שירת המלאכים, שימשה דרך  ואמצעי בידי הסופרים החיצוניים, אם במודע ואם שלא במודע, להלל ולשבח את המוזיקה בבית המקדש השני ושירת המלאכים היא שירת הלויים. וכשנצרף עדויות אלו לאחרות, העוסקות במוזיקת המקדש בתקופת המקבים והחשמונאים, יתברר ללא ספק שהמוזיקה בתקופה זו, הלכה והתמסדה, הן בבית המקדש והן בתודעת הציבור היהודי בארץ.

4) המוזיקה בבית הכנסת

אין לגרוס, לדעתי, שכבר בימי עזרא ונחמיה היה בית הכנסת משופע בנעימות של מזמורים, של ברכות ותפילות, או על כל פנים, אין לנו עדויות כלשהן להניח לכאן או לכאן. עם זאת נכון לומר שהצעדים הראשונים אכן נעשו בימי השניים.  ובכל מקרה העניין נעץ בעידן ההלניסטי וממנו ואילך.

לאמיתו של דבר, בהמשך העבודה יוקדש פרק מיוחד שיבחן את המוזיקה בבית הכנסת. ברם, דומה שמעגל המוזיקה הקדושה בתקופה ההלניסטית לא יהיה שלם ללא הצצה אל היכל המוזיקה אשר נשמעה בבתי הכנסת.

התפילה בבית הכנסת שוב לא היתה מעין תופעת לוואי בלבד לעבודת הקרבנות, אלא עבודה בעלת חשיבות בפני עצמה. זה היה סגנון חדש של פעילות שבה הפך ציבור המתפללים לגוף פעיל הנושא בעצמו את העבודה, היא התפילה. זו בוצעה, דרך כלל, באותן השעות שבהן הוקרבו במקדש ה"תמידים", כלומר קרבן התמיד היומיומי, והוקטרה הקטורת. יתירה מזאת, אחד היסודות המוזיקליים הבולטים בעבודת בית הכנסת היה ה"מענה" של ציבור המתפללים כדוגמת הנוהג שהתקיים בבית המקדש.

יש הגורסים כי הופעת מקבילות מעניינות בין ה"בקשות" שבתפילת שמונה עשרה לבין "מזמורי שלמה" החיצוניים נתחברו כבר במאה הראשונה לפנה"ס. וראוי לציין שבקובץ "מזמורי שלמה" הופיעה כותרת כגון "מזמור לשלמה בשיר" (מזמורי שלמה ט"ו, 1), ללמדנו על ביצועו המוזיקלי. ואגב, המעיין עיון מעמיק במזמורים הללו יגלה רמזים נוקבים באשר חעובדה כי היו המזמורים מונעמים. כמו כן קיימת גרסה כי ברכות רבות הותקנו בימי החשמונאים והן קשורות לחיי התפילה שבבתי הכנסיות.

דומה שמיטב החוקרים שעסקו בחקר בית הכנסת והעבודה שבו, לא שמו דגש באשר להיבט היסטורי מסויים, פרי התקופה המקבית-החשמונאית. היינו – היווסדם של בתי הכנסת במקומות מרוחקים מירושלים, שבהם נתחזק ונתמסד יותר ויותר השימוש במוזיקה פולחנית. וכבר עמדנו על כך למעלה

 שהמוזיקה המקדשית התמסדה והתגבשה מימי עזרא ונחמיה ואילך, ושבסמוך לבית המקדש נבנה בית כנסת ששימש את צרכיהם של היהודים שהתיישבו סביבות ירושלים. אול, במשך הזמן, בתקופה ההלניסטית, אם בעקבות הכירסום בעבודת המקדש בשיאה של ההתיוונות בימי  יאסון ומנלאוס, בחינת מציאת והעלאת פתרונות ספורדיים, פרי הנסיבות ההיסטוריות המשתנות, ואם לאחר כיבושי המקבים וגידול ממלכת בית חשמונאי גיאוגרפית, התפשט הציבור היהודי ברחבי הארץ ואף למקומות רחוקים מירושלים. ואז לא יכול היה בית הכנסת הסמוך למקדש לשרת, מטבע הדברים, את צרכיו של כל הקהל היהודי. קושי זה מצא את פתרונו בדמות הקמת בתי כנסת רבים שקמו בקהילות שנוסדו בארץ, כשכמעט בכל בית כנסת חדש שנוסד ביקש להידמות לבית הכנסת המרכזי אשר בירושלים, זה שהיה סמוך למקדש, ואף נטל עימו סממנים חשובים שעיקרם השימוש במוזיקה בפולחן. לתופעה מעניינת זו היתה השלכה אף על המוזיקה במקדש, כשזו המשיכה לקנות לה את מעמד הבכורה.

עוד בנושא באתר הידען:

6 תגובות

  1. מכבים כותבים עם כ וגם עם ק.
    מקבת – פטיש
    מכבי – מתיתיהו כהן בן יוחנן.

    החשמונאים יצרו ממלכה עצמאית יהודית שחיה כ 100 שנים בחסות ההלניסטים והייתה ביחסים לא רעים איתם חלק גדול מהזמן.
    סופה של הממלכה במלחמות שעם ישראל מצטיין בו בין חסידי יוחנן הורקנוס לאחיו.
    ממלכה צבאית מפוארת עם צבא חזק בן 150,000-200,000 חיילים נמסרה לפומפיוס בחינת אם אני לא מקבל גם אתה אחי לא תקבל. העצה שנתן אלכסנדר ינאי לאישתו שלומציון אל תאמיני לפרושים ולא לצדוקים אך לכי עם הפרושים נכונה גם היום. וחג חנוכה כמו שאמר פעם ד"ר שורק – יחיעם, נחוג רק אחרי שהנוצרים אימצו את ספרי המקבים לברית החדשה, ויהודה המכבי גיבור שלהם.

    גם אנחנו להבנתי היום, מדינת חסות של ארצות הברית – לא להתרגש. וההלניסטים חיו לא רע איתנו בהמשך הדרך, והייתה
    להם השפעה גדולה על משפחות הכוהנים. גם של הרומאים.

  2. ראשית – שמו של יהודה נקשר על פי המקורות בכלי נשק, היינו מקבת.
    שנית – כיתוב שמו של יהודה בטקסטים ביוונית הינו ב"ק".
    שלישית – בכיתוב הנ"ל השתמש גם יוסף בן מתתיהו בכתביו המופיעים ביוונית.
    רביעית – התרגומים בגרמנית מקפידים על הכיתוב ב" K".
    חמישית – הכיתוב ב"כ" מקורו בשיבוש בעברית, כשעל בסיסו בנו את ראשי התיבות מכב"י קרי – מי כמוך באלים יהוה…

  3. ראשית, שמו נגזר מכלי נשקו – מקבת, היינו פטיש לחימה או גרזן. ועל כן שמו "מקבי", ומשפחתו, בעקבות מינויו הצבאי כונתה – "מקבים".
    שנית, הספרות, הן זו שנכתבה עברית והן זו שנכתבה ביוונית, כמו גם בספרי יוסף בן מתתיהו, הציגה את שמו כ"מקבי".

  4. בני שלום. הכיתוב מקבים באות קו"ף ולא בכ" ף מקורו בתעתיק מן היוונית, שהרי החיבור נכתב במקורו ביוונית וכך בחיבוריו של יוסף בן מתתיהו. הטעות לכתוב את שמו בכ"ף מקורו בחוסר ידע של העידן המודרני, ואכן השם מכבי נוצר אף מן השיבוש מן הגרמנית, שהיה קרוב ביותר למקור. קבוצות ספורט שקמו תחת השם "מכבי", שהראשונה שבהן קמה בברלין בעקבות נאומו חוצב הלהבות של מקס נורדאו בקונגרס הציוני השני תחת הכותרת של Muskuljudentum, שפירושה "יהדות השרירים". לימים נולד השם מכב"י בראשי תיבות, שפירושם – מי כמוך באלים יהוה, וכך נשאר עד ימינו אנו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן