סיקור מקיף

עם ישראל שר 5: כלי זמר והממונים עליהם

המוזיקה במקדש של ימי שיבת ציון עברה מספר גלגולים תוך שהיא הופכת ממוזיקה קולנית-קצבית למוזיקה עריבה ונעימה

התאספות של עולי רגל בכניסה לבית המקדש השני. איור:  shutterstock
התאספות של עולי רגל בכניסה לבית המקדש השני. איור: shutterstock

במאמר זה אשתדל להראות כיצד המוזיקה במקדש של ימי שיבת ציון עברה אף היא מספר גלגולים תוך שהיא הופכת ממוזיקה קולנית-קצבית למוזיקה עריבה ונעימה. למעין תשלובת הרמונית, כשתמורות טכניות אלה משתלבות היטב במפעלי עזרא ונחמיה אשר בהם בולט היעוד לארגן את מוזיקת המקדש ואת מבצעיה, לשלבה ולשלבם במערכת  עבודת הקודש במקדש ולחזק את הזיקה בין העם למקדשו ועוד.

בחנוכת בית יהוה על ידי זרובבל וישוע הופיעו כוהנים התוקעים בחצוצרות ולויים המקישים במצלתיים. לחצוצרה במקרא היה תפקיד שבעיקרו היה ארגוני וצבאי, ואף כששימשו חצוצרות בפולחן לא היה תפקידן מוזיקלי לשמו אלא ל"זיכרון" לפני יהוה, בדומה לתפקידן בעת מלחמה. מדובר על מקרה יחיד, בודד, בספר במדבר, עת משה הצטווה על ידי יהוה להכין/לעשות "שתי חצוצרות כסף מקשה" (במדבר י’ 10-1) ולהועיד את התקיעה בהן לכוהנים בני אהרון.

לאורך כל ימי הבית הראשון הכוהנים לא תקעו בחצוצרות, להוציא אותה אזכרה בספר במדבר. תמורתם בולטים חצוצרני חצר המלוכה, אך בעיקר שמור היה תפקיד התקיעה בידי העם עצמו. כך, לשם משל, אנו למדים מטקס הכתרת יהואש, שבו אגב, מילאו הכוהנים תפקיד דומיננטי. ברם, לא הכוהנים תקעו בחצוצרות אלא העם הוא שתקע, ובאופן ספונטני ופרימיטיבי משהו. ויצויין כללית כי השימוש בחצוצרות בימי הבית הראשון היה דל ביותר.

והנה, בשיבת ציון, מחזיר זרובבל עטרת ליושנה, בכך שהוא הועיד את תפקיד התקיעה בידי הכוהנים, ומכאן ואילך, לאורך כל ימי הבית השני, התוקעים בחצוצרות, בבית המקדש, לא היו אלא הכוהנים, והם בלבד. אכן מעשה רב בוצע על ידי זרובבל וישוע. מעשה המקבל מימד מיוחד לאור ההתעוררות המשיחית-מסורתית, ולאור המלחמה למען הנחלת שכינתה של תורה באהלי ישראל. ובשונה מעממיות התקיעה בימי הבית הראשון הפכה זו למקצועית, מוזיקלית, מימי ראשית הבית השני. והיא סימנה את ההדר המלכותי.

אף בשימוש במצלתיים היה משום חידוש. בימי הבית הראשון היינו עדים לשימושם של ה"צלצלים" במוזיקה הטקסית-תהלוכתית. זו היתה תופעה נפוצה של ריבוי השימוש בכלי הקשה בזמן קיום טקסים. ה"מצלתיים" לעומתם היו זוג טסי נחושת בלבד. כלי זה, אגב, יהפוך בהמשך ימי הבית ל"צלצל" אחר, ועליו יופקד ממונה מיוחד.

כלומר, היתה לשינוי זה משמעות לא מבוטלת. זרובבל נזהר מלהפוך את מוזיקת הקודש לרעשנית, "קקופונית" משהו, אלא לכזאת שתוכל להשתלב היטב בשירת מזמורי ה"הלל" וה"מענה" של העם. ואכן, כלי הקשה בולטים שבימי הבית הראשון כגון "תופים, שלישים או מנענעים אינם בנמצא בין הכלים בבית המקדש השני.

אולם חרף כל זאת עדיין נשאה המוזיקה, בטקס חנוכת היכל יהוה, אופי עממי-המוני, מאחר שפרט לכוהנים התוקעים בחצוצרות מסופר כי גם העם "הריעו תרועה גדולה" (עזרא ג’ 11). יצויין כי תופעה עממית זו תחלוף כבר בימי עזרא ונחמיה.

בימי עזרא ונחמיה חלו שינויים משמעותיים בתזמורת הכלית של בית המקדש. הכוהנים אמנם היו התוקעים בחצוצרות והלויים במצלתיים, אולם נוספו שני מיני כלי זמר חשובים להרכב המוזיקלי – הנבל והכינור עליהם הופקדו הלויים. ומעניין, מבנה מוזיקלי זה וסידורו – הכוהנים בחצוצרות והלויים במצלתיים, נבלים וכינורות יהפוך למבנה מקובל וקבוע ב"תזמורת" המקדש בימי הבית השני.

יתכן וניתן לייחס זאת להשפעת המוסיקה הפרסית הקדומה או אולי להבנה מוזיקלית, עקרונית, של עזרא ונחמיה. הללו הבינו, כנראה, שיש צורך לגוון יותר את הליווי המוזיקלי ולעדן את צליליו בעזרת תוספת כלי זמר ערבים יותר לאוזן. כאלה אשר יפיקו ויצרו בקומבינציה מיוחדת עם החצוצרות והמצלתיים אפקט מוזיקלי שובה לב ועין.

ועולה השאלה מאליה -כיצד ניישב את הסתירה בין רצונם של עזרא ונחמיה לקשור את העם למקדשו, תוך הגברת השתתפותו בטקסי הבית מחד גיסא, לבין העובדה שהם שמים קץ לתרועת החצוצרות ההמונית של העם, זו שהיתה נהוגה בזמן טקס חנוכת היכל יהוה בימי זרובבל מאידך גיסא?

דומה שהשניים בקשו להקים בדרך זו חייץ מסויים בין השתתפות העם, החשובה לאין שיעור לבין הביצוע הרעשני והקולני בכל הנוגע לנגינה. השניים שאפו להפוך את בית המקדש למקום המרכזי בכל מערכת החיים בארץ יהודה, ולשם כך ערכו דה-אורגניזציה בכל הכרוך בבית המקדש, ובין השאר גם בכל מנגנון הלויים, ובכללם המשוררים, כאשר כל קבוצה מתחילה להתמחות בכלי נגינה זה או אחר, ומתחילות להיווצר המקהלות והתזמורות כנפרדות אלו מאלו.

אל בית מקדש כזה חפצו הצמד הנ"ל למשוך את העם. ציבור גדול שיבוא, לא רק לשם הבאת הקרבנות, אלא גם על מנת לחזות בעבודת המקדש, הכוללת אף את הביצוע המוזיקלי. ביצוע שיש בו קסם מיוחד העשוי למשוך את ההמונים.

עזרא ונחמיה לא יכלו להרשות לעצמם הפרעה כלשהי מצד ההמון למערכת מאורגנת וממוסדת זו העלולה להפוך את הטקסים למין מהומה מוזיקלית ולאנדרלמוסיה קולנית, חסרת תכלית וטעם. תחת זאת הם העלו את חשיבותו של ה"מענה" העממי. “מענה" זה עשוי היה להשתלב בהחלט עם המוזיקה הכלית. ובכך, דומני, השיגו השניים את המטרה שהציבו לפניהם – הפקדת המוזיקה הכלית בידי הכוהנים והלויים ולצידה – המוזיקה הקולית – השירה, שהיא ברובה המוחלט נחלת הלויים ולעם הותירו את ה"מענה". בדרך זו נשמרה הזיקה והרגשת השיתוף של העם בטקסי המקדש.

אין ספק בדבר, שלצורך ההיבטים הטכניים-מקצועיים הכרוכים במוזיקה מחד ואף ההיבטים הארגוניים-הסידוריים של המוזיקה מאידך, נועץ נחמיה בלויים "מומחים" ותרם לכך ממעלותיו הפוליטיות והחברתיות.

כעת, בשולי הדברים, אבקש להעלות השערה שניתן למצוא בה עניין, הגם שאינה נקיה מקשיים. הדגשה, שהשימוש בחצוצרות היא נחלתם הלבדית של הכוהנים, עשויה להתבהר ולהתבאר על רקע הסמליות בימי עזרא ונחמיה. עזרא היה כוהן ובקי בתורה. הוא בקש להנחילה לעם וראה אף, במידה מסויימת, ברכה בעמלו (בטקס ה"אמנה") ולכן החזרת העטרת ליושנה בדמות החייאת האידיאל המדברי, היינו "חצוצרות המקשה", בהן תקעו "בני אהרון", היתה משמעותית ביותר. זאת ועוד, הכהונה מימי שלמה ועד גלות בבל הוחזקה בידי יוצאי חלציו של צדוק, ואילו משיבת ציון נקראו הכוהנים "בני אהרון" (נחמיה י"ב 47).

התופעה בה "בני אהרון" הם-הם התוקעים בחצוצרות בלטה אף אצל בעל דברי הימים, ועל המשך הנוהג העיד בן סירא במשליו בני שנת 200 לפנה"ס לערך, על כך שבני אהרון הריעו ב"חצוצרות מקשה" במעמד החגיגי של יום הכיפורים (משלי בן סירא נ’ 15).

ראוי להעלות כאן רעיון שיודגש בפרק הבא. דומה שעזרא ונחמיה בקשו להעניק למוזיקה במקדש תפקיד של ליווי, ליווילעבודת הקרבנות ויתר עבודות  המקדש, ולא למוסיקה העומדת בפני ורשות עצמה. ובדרך זו הניחו השניים את היסוד הראשון שיהפוך למטבע לשוני בהמשך ימי הבית השני. היינו, אם אין קרבנות אין מוזיקה ולהיפך. זו משפט, שלהערכתי היה בבחינת מועט המחזיק את המרובה.

ונסיים סעיף זה באזכרת כלי נגינה נוסף העולה בספר נחמיה והוא השופר. תפקידו לא היה מוזיקלי אלא צבאי-ארגוני. בעזרתו הסתייע נחמיה להעביר הודעות מוסכמות לבוני החומה ולזקיפיה, מאחר שהמרחק בין העושים במלאכה היה רב יחסית, ונוצר צורך להגיע לשליטה מירבית על כל העושים במלאכה. נחמיה העמיד מתוך כך לידו ממונה מיוחד – “התוקע בשופר" (נחמיה ד’ 12), מעין ה"קשר הצמוד למפקד" במחלקת חי"ר הפרושה בשטח. ויש להניח כי נחמיה "היה נותן בהם סימנים".

"מעלה הלויים"

בבית המקדש השני היו הלויים-המשוררים עומדים על מגבהה/במה מיוחדת שנקראה בשם "דןכן", או "מעלה", כדברי הכתוב –  "חמש עשרה מעלות הלויים (בין עזרת ישראל לבין עזרת נשים) ושם היו שרים" ( משנת מידות ב’ 5), כשכל הציבור צפה בהם והאזין לשירתם).

דומה שראשיתו של מבנה זה נעוצה בימי נחמיה, כשאז נקרא זה בשם "מעלה הלויים" (נחמיה ט’ 4) בבחינת כינוי/מונח שלא היה לו אח ורע בספרות המקראית שקדמה לגלות. כאשר נאסף העם באחת ההזדמנויות לבית המקדש, לאחר חג סוכות אנו קוראים במקורות – “ויקם על מעלה הלויים ישוע ובני קדמיאל, שבניה, בני שרביה, בני כנני ויזעקו בקול גדול אל יהוה אלוהיהם" (שם). לפנינו תצורה מקהלתית בת שמונה לויים (מנין החוזר אגב גם בטקס חנוכת החומות). ואף בפסוק הבא הופיעה קבוצה נוספת של שמונה לויים (יתכן וחלקה הורכב מן הקבוצה הקודמת, או שמא מדובר פשוט בלויים אחרים בני אותה משפחה) – “ויאמרו הלויים : ישוע וקדמיאל, בני, חשבניה, שרביה, הודיה, שבניה, פתחיה: קומו ברכו את יהוה אלוהיכם מן העולם ועד העולם.ויברכו שם כבודך ומרומם על כל ברכה ותהילה" (שם 5).

התיבה "ברכו את יהוה אלוהיכם מן העולם ועד העולם" הפכה למטבע ליטורגי נפוץ בהמשך ימי הבית השני.

אולם, הנקודה החשובה ביותר לענינינו הוא מענה העם לקריאת הלויים. קריאה, שתעשה במרוצת הזמן למטבע לשוני מקובל בדמות "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". לפנינו אם כן יצירת נוהג של מענה העם לתפילת הלויים. מה שהפך חוויה פסיבית קודמת למענה אקטיבי עממי בבחינת השתתפות פעילה של הציבור במענה כלשהו, מעין "פזמון חוזר". וכך השתלב נוהג זה בכל המערכת החדשה שהביאו עזרא ונחמיה בעבודת הקודש ובטקסים הציבוריים.

יצוין כי תפילת הלויים נמשכת עד סוף הפרק, ואולי זו חוברה על ידי עזרא.

אם צדקתי בהנחתי כי "מעלה הלויים" הוא מעין דוכן במהדורת זמנם של עזרא ונחמיה, הרי הבלטת המענה הציבורי העניקה לכל האירוע מימד מיוחד שחשיבותו תחשף בפנינו במלואה בהמשך ימי הבית השני.

ה"מענה"

כאמור, האנטיפוניה, המענה בין מנצח המקהלה לבין המקהלה והמענה בין מספר מקהלות היה יסוד חשוב במוזיקה שהתנהלה במקדשים המסופוטמיים, ואין זה כה רחוק מלהניח שהן זרובבל וישוע, והן עזרא ונחמיה התבשמו, ולו במידה מסוימת בלבד, מריחה של זו. אולם דומה שהדריכה אותם, ובעיקר את עזרא ונחמיה אותה משימה שעמדנו עליה – לקשור יותר-ויותר את עם למקדשו ולחזק אותה הרגשת שותפות במפעל הכביר של העבודה בו. וזאת על ידי שיתופו בפועל בעזרת המענה הציבורי.

ה"במות" בארץ בימי בית ראשון שימשו שדה פורה לפעילויות מגיות ונסתרות ואלו נוהלו על ידי משפחות כהונה. ושם נודע השימוש בשירה ונגינה כאמצעי להדיע להשראה ולאקסטזה דתית. לעומת זאת יכלו המזמורים לרכוש עמדת בכורה ומקום חשוב רק כאשר מעטה הסודיות הוסר וחומת החשאיות נפרצה. כלומר, כאשר השתתפות הציבור בפולחן הלכה וגברה.

היות ושורשיו של תהליך זה טמונים בקרקע של שיבת ציון מן הראוי שנבחן את שני סוגי המענה הבולטים – ה"הלל" וה"הודות".

ה"הלל" : מזמורי ה"הלל", היינו מזמורי קי"ג – קי"ח בתהילים, הפכו למטבע ליטורגי-מוזיקלי רק בהמשך ימי הבית השני, מימי החשמונאים ואילך, אולם שירת מזמורים שונים מתהילים, כאלה שהיו ידועים קודם לחורבן בית ראשון וכאלה שנכתבו ונתנסח בזמן שיבת ציון, שימשה במקדש כאמצעי מועיל להגברת ההתלהבות, לרוממות רוח של המוני העם ולטיהור מחשבתו, וזאת על ידי שיתוף העם במענה סטראוטיפי, אשר שולב בשירה ובנגינה המקדשית לכדי מערכת מובנית רבת קסם.

ה"הלל" הופיע בזמן חנוכת היכל יהוה על ידי זרובבל וישו וברשימת הממונים מטעם נחמיה אנו מוצאים מנצחים המופקדים על ה"הלל".

מזמור קי"ג בתהילים מיוחס לתקופת גלות בבל. תשעת פסוקיו נחלקים לשלושה בתים שווים. הבית הראשון מהווה צורת זמרה אנטיפונית, כאשר משורר יחיד שר : “הללו עבדי יהוה! הללו את שם יהוה!” והמקהלה עונה לעומתו: “יהי שם יהוה מבורך מעתה ועד עולם!”. המזמור מסתיים בתיבת "הללויה", שהיא מענה כל העם אשר התכנס בחצר המקדש. יצויין שאף מזמור קט"ו מסתיים בתיבה זו.

יתכן אף שמזמור קי"ח הושר בזמן טקס חנוכת החומות בימי נחמיה. על כל פנים ספר מקבים ב’ המספר על טקס חנוכת הבית מדגיש מספר פעמים כי החג נחוג "כמו בימי נחמיה" (א’ 30) ואף שירת מזמורי ה"הלל" שמא ניזונה גם היא מטקסי הציבור בימי עזרא ונחמיה?

"הודות" – “תודות" : ה"הודות" נזכרו כבר בטקס חנוכת היכל יהוה בימי זרובבל וישוע. מדובר במענה סטראוטיפי במטבע של "הודו ליהוה כי טוב, כי לעולם חסדו" (עזרא ג’ 11) ועל פי עזרא החיצוני (ה’ 58) אנו קוראים: “ויענו בהלל, מברכים ליהוה כי חסדו וכבודו לעולם על כל ישראל". מטבע זה יהיה נפוץ כמענה לשירה המקדשית בימי בית שני. הודיה זו הושרה בפי הלויים בלויית כלי נגינתם והעם היה משיב במענה של "כי טוב, כי לעולם חסדו".

יתכן אמנם שלקראת שלהי ימי הבית הראשון נערכו ניסיונות לאמץ מענה זה אך ללא הצלחה מרובה. אם כן, יש לראות, לדעתי, את הנהגת ה"הודות" כנחלת ימי שיבת ציון ובעיקר על ידי נחמיה, כאשר מנהג זה אמור היה להשתלב יפה בכל מפעליו. ואכן, ה"הודות" מגיעות לאחד משיאי התפתחותן-התארגנותן-מיסודן בימי נחמיה, בזמן טקס חנוכת החומות. ודומה, שמשמעותי הדבר, שלפני הטקס נזכר, בין השאר, הממונה על ה"הודות", בן ללויים-המשוררים, בחינת מינוי מיקדמי.

לצורך הטקס, כאמור, מכנס נחמיה את שארית הלויים-המשוררים אשר ב"חצרים". הכוהנים והלויים מטהרים עצמם ואחר כך את בני ישראל, את השערים ואת החומה. את שרי יהודה העמיד נחמיה על החומות. “ואעמידה", הצהיר נחמיה, “שתי תודות ותהלוכות לימין מעל לחומה לשער האשפות (נחמיה י"ב 31). שתי ה"תודות" הן תהלוכות תודה גדולות, מקהלות השרות שירי תהילה והודות לאלוהים.

אם כן מחצית העם ובראשה עזרא הקיפו את החומה מצד ימין (ממזרח), ומחצית העם ובראשם נחמיה מצד שמאל (ממערב). הכוהנים החצוצרנים והלויים המשוררים והמנגנים על מצלתיים, כינורות ונבלים אף הם נחצו והתפלגו בין שתי תהלוכות התודה.

הטקס כולו היה רב רושם וחסר תקדים מבחינת הגודש המוזיקלי, האפקט הציבורי והמימד של החוויה הדתית. ואגב, אי אפשר להתנתק מהתחושה כי הקפת העיר על חומותיה סמנה, כמקובל בתקופה הקדומה מסגרת של חסינות, של הגנה אלוהית על ירושלים (כמו למשל ה- pomerium ) והעלתה למדרגה גבוהה של "עיר בירה" אם נשתמש במחילה בביטוי מודרני.

הדעת נותנת, הן לאור הטקסט עצמו, הן לאור ההכנות המוזיקליות (המינויים) שקדמו לטקס והן לאור השוואה לטקסים דומים בהמשך ימי הבית השני, כי במהלך הטקס שהתנהל בעצלתיים, במקביל, מחוץ לחומות, היה הליווי המוזיקלי מתוכנן והגיע כנראה לרמה גבוהה של ביצוע. ואגב ההליכה התקיימה שירה אנטיפונית במקהלה עצמה, ו/או בין מקהלות שונות, וכן "ליטאניות" – “מענות" מפי העם החוגג.

תהלוכות ה"תודה" נקראו על שם קרבנות התודה שהעלו על המזבח ועל שם ההודיה – ה"הודות" המוזיקליות שליוו טקסים אלה. ואכן, שתי התהלוכות נפגשו בכניסה להר הבית ונכנסו יחדיו אל "בית האלוהים" (נחמיה י"ב 40) ודומה שפגישה מתוכננת זו רק הוסיפה למימד הטקסי-ציבורי רב הרושם ושובה העין, ושםהקריבו את הקרבנות.

יתכן ומזמור כ"ד בתהילים המיוחס לימי הבית השני, השתייך לטקס זה. מדובר בהמנון שבא בדמות שיר תהלוכה של המון חוגג, שהושר כנראה בפי שתי מקהלות – האחת בחצר המקדש פנימה והאחרת מחוצה לו, המקדמת את פני הראשונה. אף אם נייחס מזמור זה לאחר תקופת נחמיה ספק שטקס התודות ב"מהדורתו" של נחמיה הפך להיות סמל ומוקד לטקסים מאוחרים, כאלה שבאו בעקבותיו.

נציין עוד מן ההיבט הסמלי-משמעותי, שהתהלוכות יצאו בקרבת המעלות היורדות מעיר דויד וכל אחת הצפינה בדרכה שלה.

מעדויות מקראיות השייכות לתקופה זו, או להמשך ימי הבית השני, אנו למדים על כך שיסודות האפקט הטקסי הפכו לנוהג בפולחן שבו המשיכה המוסיקה לתפוס מקום נכבד. ופרט לעובדה המשמעותית הגלומה בספר מקבים ב’ הרי דומה הדבר שטקסי התודה הפכו להיות יסוד-מוסד, בחינת פורמולה בלבוש מיוחד במערכת של העליה לרגל בימי בית שני. עליות בהן זכתה החוויה המוזיקלית לממדים מיוחדים.

ודומה, שמעניין הוא לחתום את הסעיף הנידון ברמיזה אודות אחד הטקסים היותר מרשימים שנתקיימו בימי הבית השני. טקסים אלה, הגם שהם מאוחרים לתקופת דיוננו בפרק זה, עשויים לשפוך אור מיוחד על המשך מפעלו של נחמיה, בחינת סופו מעיד על בראשיתו. מדובר ב”שמחת בית השואבה” (או ה”שאובה”), הכרוכה אמיצות בחג הסוכות. טקס זה החל במעמד ליטורגי מוסיקלי שהתקיים בבית המקדש בהשתתפות כוהנים-חצוצרנים ולויים במצלתיים, בכינורות ובנבלים. בסיומו ירדה כל הכבודה הזאת, מלווה על ידי העם החוגג, אל בריכת השילוח לשאוב מים. מעניין הדבר, שפרט לאותו הרכב מוזיקלי, שהופיע לראשונה בימי נחמיה, בטקס חנוכת החומות (“תהלוכת התודות”), הרי שתי התהלוכות בימי נחמיה החלו את מסע הקפת החומות מ”בריכת השילוח” אל הר הבית, בואכה אל בית המקדש.

מצג שתי התהלוכות שנפגשו יחדיו היה בבחינת חוויה דתית עמוקה, אישית וקיבוצית כאחת. בדרך זו ביקש נחמיה לקרב את הציבור לירושלים ולטפח יותר ויותר את תחושת השיתוף של כלל העדה בעבודת הקודש ובטקסיה.

זאת ועוד, נחמיה מנצל את החוויה הדתית ומפרסם את רשימת הממונים על אוצרות הכוהנים והלויים, וביניהם המשוררים והשוערים. ובכך חשף אותה קומבינציה מיוחדת, מעשית והלכתית. כלומר העם חזה במו עיניו ואזניו בביצוע המוזיקלי של תזמורות הלויים ומקהלותיהם ואחר כך ישכיל להבין את חשיבותה של נחמיה בדבר הדאגה הציבורית לכלכלתם של אותם לויים-משוררים.

בית הכנסת – גילוייה של המוזיקה, השירה הליטורגית בבית הכנסת היתה פרי המשכם של ימי בית שני כגון ה”אמן”. 400 שנה חלפו מימי עזרא ועד עליית הנצרות. במשך תרופה ארוכה זו הפכה הקריאה המחזורית בכתבי הקודש בציבור לממוסדת מאד, כשהמוזיקה שימשה בה יסוד חשוב. אין לדעת האם ה”מענה” הציבורי בימי עזרא היה חלק מן הביטוי המוזיקלי שבכינוסי העם הללו. אולם תרומתו של עזרא נעוצה בעובדה, שהוא יצר את הקשר החשוב בין העם למקדש וחיזק אותו בדרך כינוסו לשמיעת כתבי הקודש והשתתפותו ב”מענה” ה”אמן”.



שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

2 תגובות

  1. מור שלום ובוקר טוב. תודה על תגובתך המעודדת להמשיך במחקרי הנדון.

  2. תודה יחיעם על הסדרה הזו.
    בניגוד לשאר הטורים שמרגיש שיש נסיון לערבב דעה אישית (ופוליטיקה עכשוית) עם ניתוח היסטורי, מה שמוריד את חווית הקריאה, כאילו מדובר בפמפלט מטיף.
    כאן נראה שיש ניתוח נקי של ההיסטוריה ונסיון אמיתי לחשוף את תרבות המוזיקה בתקופה ההיא בצורה אקדמית טהורה.

    כייף לקרוא.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

לוגו אתר הידען
דילוג לתוכן