סיקור מקיף

נטילת אינסולין דרך הפה

מדענים הצליחו לשלב 'מסגרת אורגנית קוולנטית' ביחד עם אינסולין והדגימו כי השילוב יכול להפחית באופן משמעותי את רמות הסוכר בדם של עכברים סוכרתיים * אם התהליך יצליח בניסויים קליניים, ניתן יהיה לוותר על הזרקת האינסולין, ולהקל על חייהם ואיזונם של חולי הסכרת

נטילת אינסולין דרך הפה. מנגנון הפעולה: משמאל - מולקולות האינסולין משולבות ומוגנות מפני פרוק בתוך מסגרות חריריות; מימין – מולקולות האינסולין משתחררות במחזור הדם ומפחיתות את רמות הגלוקוזה שבדם
נטילת אינסולין דרך הפה. מנגנון הפעולה: משמאל – מולקולות האינסולין משולבות ומוגנות מפני פרוק בתוך מסגרות חריריות; מימין – מולקולות האינסולין משתחררות במחזור הדם ומפחיתות את רמות הגלוקוזה שבדם

[תרגום מאת ד"ר משה נחמני]

הגם שעדיין ארוכה הדרך להפיכת מערכת זו ליישום קליני, החוקר הראשי, אלי טרבולסי, מאוניברסיטת ניו-יורק באבו דאבי, משוכנע כי המערכת "תשפר באופן דרמטי את רווחתם של חולי סוכרת בעולם כולו בשיטה פשוטה וישירה – זאת על ידי החלפת הזרקות רבות ביום לנטילת כדורים".

מסגרות אורגניות קוולנטיות (COFs) הן מוצקים אורגניים דו-ממדיים ותלת מימדיים בעלי מבנים מורחבים בהם אבני הבניין מקושרות על ידי קשרים קוולנטיים חזקים. החומרים המתקבלים הם חומרים נקבוביים וגבישיים והם עשויים במלואן מיסודות כימיים קלים (חנקן, פחמן, בור, מימן וחמצן) הידועים ככאלה היוצרים קשרים קוולנטיים חזקים בחומרים ידועים ושימושיים כגון יהלום, גרפיט ובורון ניטריד.

למרות שמספר מערכות להגשת אינסולין באופן פומי (דרך הפה) קיבלו אישור קליני ממנהל המזון והתרופות האמריקאי (FDA), החוקר הראשי מציין כי למערכות אלו יש מספר חסרונות, כגון חוסר יציבות בקיבה או רעילות בשימוש ממושך. "המערכת שאנו פיתחנו יציבה במיוחד בקיבה, מגיבה באופן ייעודי לגלוקוז, ולפיכך היא מייצגת צעד קדימה בתחום העתידי של הגשה פומית של אינסולין והטיפול בסוכרת מסוג 1". החלק העיקרי של המערכת הוא מבנה החומר הכימי המוגמר הניתן לסינתזה בתוך עשר דקות מתוך שני חומרי מוצא זולים, ובתנאים של טמפרטורת החדר. המסגרת מכילה ננו-יריעות גבישיות בעלות חרירים בצורת משושה, הנערמות זו על גבי זו ליצירת ננו-חלקיקים; כלומר, החומר כולל בתוכו תעלות מיקרו-חריריות משושות היוצרות חללים גדולים בין ננו-היריעות. מולקולות אינסולין, שהן גדולות מדי מכדי להיכנס לתוך המיקרו-חרירים, משתלבות בתוך החללים הגדולים יותר שבין ננו-היריעות. מרגע שהחומר הכולל בתוכו אינסולין נעכל בגוף, הוא יכול לעבור את מחסום המעיים אל תוך מחזור הדם, שם הגלוקוזה שבדם מתחילה למלא את התעלות החריריות הקטנות יותר. במצב של 'יתר סוכר בדם' (hyperglycemia), שבו רמות הגלוקוזה בדם גבוהות מדי, הגלוקוזה ממלאת את כל החרירים הללו. וכאשר מגיעים למצב שבו כמות נוספת של גלוקוזה חודרת לתוך החללים שבין ננו-היריעות, המולקולות הללו דוחקות החוצה את האינסולין שמתחיל בפעילותו שמטרתה הורדת רמות הסוכר שבדם לרמה הרגילה. הרעיון המרכזי של המערכת טמון בכך שמולקולות האינסולין נמצאות בין שכבות ננו-היריעות ולא בתוך התעלות החריריות.

צוות המחקר בדק את המערכת בעכברים סוכרתיים, והראה כי המערכת אכן יכולה לעבור את מחסום המעיים, לשחרר את האינסולין בדם ולהפחית את רמת הסוכר בדם, כאשר החומר הכימי מגן על האינסולין מפני הפרוק שלו בדרכי העיכול עד הגעתו למחזור הדם. אחד מהחוקרים בתחום מסביר כי המערכת מהווה שיפור ממשי בהשוואה לשיטות קיימות. "האתגר הוא כיצד להעביר ולהגן על אינסולין פעיל, תוך כדי הימנעות מפירוקו בעקבות התנאים החומציים שבקיבה – המערכת החדשה היא אכן פריצת דרך", מציין החוקר. מבחינת הרעילות, החוקר הראשי מציין כי טיבו של החומר מעולה – מאחר והחומר המוגמר הוא אורגני לחלוטין, ללא כל מתכת, לא סביר כי הוא יצטבר בגוף ולכן הוא לא יהיה רעיל לגוף."   

המאמר המדעי

עוד בנושא באתר הידען:

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

5 תגובות

  1. כמוסה עמידה לחומצת קיבה ומתפרקת במעי דק הבסיסי – מה לוקח כל כך הרבה זמן להמציא ?

  2. אם "ננו-היריעות" במקום "הננו-יריעות", למה "המיקרו-חרירים" ולא "מקרו-החרירים"?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

לוגו אתר הידען
דילוג לתוכן