תחום נפרד ומיוחד בנושא הבהמה הדקה והגסה כרוך בשימוש ב”תוצרת” הבהמה הגסה והדקה לטובת החקלאות לבד מן החריש והדיש והוא הזיבול
תחום נפרד ומיוחד בנושא הבהמה הדקה והגסה כרוך בשימוש ב”תוצרת” הבהמה הגסה והדקה לטובת החקלאות לבד מן החריש והדיש והוא הזיבול.
הזבל האורגני מעשיר את הקרקע, מגביר את פוריותה ומסייע להבשלה מוקדמת של התבואה. מסיבה זו העריכו מאוד האיכרים את פעולת הזיבול והשתדלו להשיגו בכל מקום אפשרי. זאת בעיקר בתקופה בה הדרישה לתוצרת החקלאית מצד הצבא והפקידות הרומית בארץ לא התרופפה אלא להיפך גברה והלכה. מתוך כך נאלץ האיכר להיטיב עד כמה שניתן את פוריות הקרקע שברשותו ומתוך כך לספק את צרכי השלטונות הרומיים ואת עצמו ומשפחתו, וכבר ראינו את התמונה הנפוצה של המשק האינטנסיבי, כשמשקל הזבל הנדרש נאמד ערכו בפז.
המקור הבולט לזיבול היה זבל הבקר ונפוצה היתה השיטה לדייר את הבקר על שדה הבור. כלומר לכלוא אותו במיתחם מגודר, ארעי, נייד, שהעבירוהו ממקום למקום בצורה מסודרת ומחושבת על פני השטח החקלאי. כן הועבר אל השדה הזבל שהצטבר בחצר. נוסף לכך נמצא זבל הצאן שהצטבר בדיר או בסהר שבשדה ועימו יחד זבלי בהמות אחרות.
הסהר והדיר צוינו כמקום מרבץ הצאן, אודותם מדברים חכמי סנהדרין בפסקיהם ובהלכותיהם.
הדיר היה מבנה קבוע (ושכמותו נחשפו בארץ עדויות תומכות באזור נחל רביבים, לרגלי הר בוקר בקרבת נחל בשור, בבקעת יריחו ועוד), ולעומתו היה הסהר מבנה נייד. בדיר היו אוספים את הזבל המצטבר במשך פרק זמן שהוא ומוציאים אותו לשדה, כגון הזבל ברפתות, ואילו הסהר, שהוא שטח מיועד בשדה שהוקף במחיצה, בגדר, לשם הרבצה זמנית של הצאן, וכך היו “מפרים” את השדה. זו היתה מורכבת מחומרים שונים כדברי התוספתא – “בכל עושין סהרים – באבנים, ובמחצלאות, ובקשין, ובקנין, ובקולחות ואפילו שלושה חבלים זה למעלה מזה, ובלבד שלא יהיה בין קנה לחברו שלושה טפחים (כ-27 ס”מ) כדי שלא ייכנס הגדי (מטעמי בטיחות)” (שביעית ב’ 19).
שטח כזה לעיתים היה גדול מאד ולעיתים – “היתה צאנו מרובה, אפילו בית כור, אפילו בית כוריים” (תוספתא שם 15). כלומר הסהר הקיף 47 דונם!!!, ובמקום אחר שנינו: “אפילו בית חמישה כורין, אפילו בית עשרה כורין” (תוספתא עירובין ג (ב)’ 9).
מתי מוציאים זבל של בהמות?
המשנה מעידה כדלקמן: “מאימתי מוציאין (בשנת שביעית זבלים (של בהמות) לאשפתות (לערימות הזבל שהיו צוברים החקלאים בכמה מקומות)? משיפסקו עובדי עבודה (לעבד את השדות לצורך השנה השביעית) – דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: משייבש המתוק (משייבשו העשבים המתוקים). רבי יוסי אומר: משייקשר (המתוק ויתכווץ ויהיו בו כמין קשרים)” (שביעית ג’ 1).
ומיד בהמשך המשנה מספרת כי שיעור הזיבול הגיע לכדי כשלושה טון לדונם, והוא שיעור הגון מאד, ולראיה – “עד כמה מזבלין (כמה זבל מותר להוציא לאשפתות)? עד שלוש שלוש אשפתות לבית סאה (לקרקע של 50 אמה על 50 אמה). של עשר עשר משפלות (כל ערימה מחזיקה עשר קופות של זבל) של לתך לתך (וכל קופה היא של לתך, כלומר 15 סאה). מוסיפין על המשפלות (שנותנים יותר מעשר משפלות בערימה אחת) ואין מוסיפין על האשפתות. רבי שמעון אומר – אף על האשפתות” (משנת שביעית ג’ 2).
כלומר היו החקלאים מודעים היטב לחשיבותו המרובה של הזבל האורגני לפוריות השדה ועל השלכותיו ביחס לנושא הפיסקלי המחייב, ומכאן ניתן ללמוד על שיעור גידול הבהמה הדקה והסה בקנה מידה רציני. ומאידך הפגינו חברי הסנהדרין בפסיקותיהם ידע רחב ומעמיק בנושאים הכלכליים, החקלאיים והעדריים לא כל שכן בנושאים הפיסקליים.
בהתאם לכך מסביר התלמוד את ההלכה – “השוכר את הצאן (לחלבו ו/או לצמרו) אסור לנערה” (ירושלמי שביעית פרק ג’ ל”ג עמ’ ג). כלומר כדי שלא ירוכז הזבל במקום אחד, אלא יתפזר על פני כל הסהר. מתוך כך היה הרועה “מנער את הצאן” – מחליף את מקום מרבצו של הסהר (תוספתא שביעית סוף פרק ב). וכך מסביר התלמוד: “הדא אמרה בששכרה לזמן מועט, אבל מששכרה לזמן מרובה, מותר. אותו היום אסור”. כלומר ביום האחרון לשכירות השתייך הזבל לבעל הצאן, וכשהשוכר מנערה הוא גוזל ממנו את הגללים. כל אותן מובאות בדבר התייחסות בחוזה השכירות אל סוגיית הזבל משמשות לנו עדות חשובה בכל הנוגע לנפיצות שיטות הזיבול במשקים השונים ולשימושו הרב כדבר שבשגרה. כן נלמד מכאן על אודות הכמות הגדולה של הזבל עד כדי הזכרתו ההכרחית בחוזה השכירות.
משנת בבא מציעא מביאה בפנינו עדות חשובה ביחס לזבל (בעקיפין) – “המקבל שדה מחברו (לעבד אותה כגון באריסות, שיתן לבעל השדה מחצה, שליש או רבע מן התבואה המופקת) – מקום שנהגו לקצור, יקצור (את התבואה במגל קציר ואינו רשאי לעוקרה), לעקור – יעקור (בידיים עם השורש), לחרוש אחריו (אחרי הקציר כדי להפוך את שרשי העשבים כדי שלא יחזרו ויצמחו), יחרוש. הכל כמנהג המדינה. כשם שחולקין (בעל השדה והאריס) בתבואה, כך חולקין בתבן ובקש …” (בבא מציעא ט’ 1). לטעמי המשנה המופיעה בתלמוד הירושלמי (בבא קמא פרק ט’ י”א עמ’ ד) – “ … מקום שנהגו לקצור – יקצור, לעדור – יעדור …”, הינה קדומה למשנה הנ”ל כיוון שאינה מייחסת חשיבות להרבצת הבהמה על פני השדה כדי לזבלו. הביטוי הנ”ל – “כמנהג המדינה” ניזון לגיטימטיבית מנהלים מקומיים, השונים מן הסתם זה מזה. ביטוי זה יצר מינעד התייחסותי בלשון חז”ל מול רצון בלתי מציאותי ליצור בנידון האחדה.
במסורת התלמוד הירושלמי (בבא קמא פרק ו’ ה’ עמ’ ב) – “הכונס צאן לדיר … עד כדון (כאן), בשהיתה גדורה (הדיר) מד’ רוחותיה” בה בשעה שכוונה כזו חסרה במשנה וכאן נלמד על התפתחות מעניינת בנידון.
הדיור, כלומר זיבול שיטתי של השדות, נגע לאיסור זיבול השדה בשנת שביעית וכן אסרו לדיירו ואף קבעו כי “שדה שנטייבה (שהוטבה, שהשביחוה בשביעית על ידי פעולת חרישה בכדי לעקור את קוציה ממנה )או שנדיירה (הפכה דיר לצאן לצרכי זיבול) לא תזרע (ותיקנס) במוצאי שביעית …” (משנת שביעית ד’ 2). התוספתא לעומתה קבעה כי “אין מדיירין לא בשבתות ולא בימים טובים ולא בחולו של מועד אפילו בטובה … רבי (יהודה הנשיא) אומר מדיירין בשבת בטובה ביום טוב במזונו ובחולו של מועד אפילו נוטל שכרו” (שביעית ד’ 2). השוני בהקלות מבוסס על עסקיו האישיים-הפרטיים של נשיא זה.
כשם שהתירו בשביעית לצבור את הזבל בתוך אשפתות שבשדה, כך גם התירו לדייר את השדה על ידי סהרים, בתנאי שהבעלים לא התקינו סהרים גדולים, אלא ש”עושה סהר רק על חלק משדהו שבו תתרכז כמות גדולה של זבל” (תוספתא שביעית ב’ 15). ובשעה שהתמלא הסהר בכמות של זבל המפריעה למרבץ הצאן, מותר להעביר את הצאן לסהר אחר.
חכמי הסנהדרין נחלקו באשר לגודל הסהר שמותר להכין ולמקם בשביעית כגון ביחס לגודל העדר וכך מעידה התוספתא: “המדייר את שדהו (בשביעית), עושה סהר (מחיצת ארעי לצאן) בית סאתיים (קרקע בשטח של מאה אמה = 56 מ’, על 50 אמה = 28 מ’). נתמלאה, עוקר מתוך הסהר ועושה אשפתות בתוך שדהו כדרך המזבלין (לפי שיעור של שלוש על שלוש אשפתות לבית סאה), ואחר עושה סהר אחת. אמר רבי יהודה – במה דברים אמורים? בזמן שהיתה צאנו מועטת, אבל (אם) היתה צאנו מרובה, אפילו בית כור (שטח חקלאי ניתן לזרוע בו כור תבואה = 23.5 דונם), אפילו בית כוריים מותר. רבי שמעון בן אלעזר אומר: תוקע יתד באמצע ומקיף לה ארבעה סהרים מארבעה רוחותיה …” (שביעית ב’ 18).
יש הסבורים שהמרחק בין ארבעת הסהרים שמותר לדיירם בשביעית, יכול להגיע לבית שמונה סאין (96 דונם) בעוד שאחרים סוברים כי “בית סאתיים ובית סאתיים. זה גוזז וחולב לתוכה ומכניס ומוציא דרך העליה”. כלומר כדי שלא ייטנף צמרן וחלבן התירו להשתמש בשטח הפנוי ליד הסהר לחליבה ולגזיזת הצמר.
נחתום בענף גידולי המספוא שהתאימו היטב לאופיו האינטנסיבי של המשק בארץ ובהתאמה לווילה הרומית, היא ה”עיר” במקורות חז”ל. זאת ובשל חוסר מרעה קבוע בשל מצבי אקלים בעייתיים וגידולי שרשים בקיץ ובסתו להאבסת הבהמות ועימם צמחים מיוחדים להזנת הבהמות מלמדנו כי הבהמות שהיו קשורות לחוות זכו להאבסה בעזרת פיתוח שיטת גידולי המספוא. שיטה זו היתה ברוכה מאד מכיוון שצלחה בידה להחזיק אותן בהמות שהשימושים בהן היו רבים ומגוונים.
כרגיל האכילו את הבהמה תבן נקי ממוץ ולשם כך היו “כוברים” אותו מלשון כברה כדברי רבי שמעון, או מעמידים אותו ברוח על מנת שיועף ממנו המוץ הקל. את הבהמה האכילו בתבן מעורב באספסת ובשביעית התירו החכמים להשתמש בתבן לשם האבסה.
מקורות חז”ל מונים כמה סוגי מספוא למאכל הבהמות כגון אזוב, קורנית, סיאה ואף חרובים, בקיא ולוף צמחים אלה מופיעים אצל הסופרים החקלאים הרומים כגון ווארו וקולומלה.
יצויין כי בשל מדיניות הייצור הרומית, הדרישה הגוברת וההולכת למוצרים בשר ועור בקרב הצבא והפקידות הרומית בארץ, הונעו החקלאים היהודים להשביח ולטפח את ענף גידול הבהמות וחברי הסנהדרין הפליאו בתקנותיהם המקלות בנידון ובכלל זאת בתקופת שביעית.
הכלבים היו חלק בלתי נפרד מן העדר, ונקרא בנידון את הפסקה הבאה: “כשם שאין מגדלין מגדלין בה, כך אין מגדלין חיה דקה. רבי שמעון בן אלעזר (מתלמידי רבי מאיר) אומר: מגדלין כלבים כופריים … אף על פי שאמרו: אין מגדלים כלבים ביישוב, אבל מגדלין אותן בעיירות הסמוכות לספר …” (תוספתא בבא קמא, ח’ 17). במקום אחר מתפלמס רבי מאיר עם הדעה הרווחת בזו הלשון: “כלב מין חיה (באופן סתמי). רבי מאיר אומר: מין בהמה” (שם ח’ 7). כלומר לדעתו הכלב משתייך ליישוב, לחווה החקלאית, לעדר … ואכן הבחנתו מתאימה בהחלט למיקום היישובים הנ”ל.
“כופרי”? האם מלשון כפר, האם מקורו אולי מקיפרוס (קפריסין ההלנית), ואולי מלשון עז בלטינית, רוצה לומר capra, היינו כלב עדר. הרומאים הבחינו כללית בין כלב ציד (canis venaticum) לבין כלב שמירה (canis custodiae).
לאור המשנה – “אין מגדלין בכל מקום” (בבא קמא ז’ 7) והתוספתא – “רבי אליעזר אומר: המגדל כלבים כמגדל חזירים” (תוספתא שם). ונראה שזו האחרונה מעט הסבירה את המשנה הנ”ל בהטעימה כי “לא יגדל אדם את הכלב, אלא אם כן היה קשור בשלשלת …”. כלומר לפנינו תהליך היסטורי מעניין של הטבת היחס כלפי הכלבים בכלל, אם כי במגבלות מסויימות.
לטעמי ראינו כי תהליך דומה שעבר על גידול הבהמה הדקה, עבר גם על גידול כלבי העדר וטיפוחם. זאת ועוד נוכל מכלל לאו ללמוד על הן. כלומר מכלל השלילה והביקורתיות נלמד על נפיצות המנהג של גידול כלבים וטיפוחם בקרב הציבור היהודי ובמיוחד באזורים הסובלים בעיות ביטחוניות ובטיחותיות. בכל מקרה הוכרה חשיבות עבודתו ובכלל הסימביוזה של הכלב בעבודת המרעה.
מתקופה זו, קרי ממהלך המאה השניה לספ’, מתרבות העדויות לגבי גידול כלבים ובעיקר בזיקה לעדרים ובכללן נתונים לגבי סימנים לרביית כלבים ובעיקר במדרשים שהם משקפים תקופה יותר מאוחרת – מאות שלישית לספ’ ואילך ואפילו משוקע בהם מוסר השכל כגון – “משל לשני כלבים שהיו בעדר והיו צהובין זה לזה (רבו, התרגזו והתנכלו זה לזה אולי בזיקה לבכורת הנהגת העדר). (אבל כאשר…) בא זאב אחד על האחד (זה או זה או אחד מפרטי העדר) … הלכו שניהם והרגו את הזאב” (תלמוד בבלי סנהדרין ק”ה עמ’ א).
לאותם כלבי עדר התקינו קולר קבוע בעל שיני מתכת למניעת נשיכות קטלניות של חיות טרף כגון זאבים, צבועים או תנים.
הרועים הכירו בנושא הזיווג, ההכלאה בין זאב לכלב, הבחינו בין כלב מבויית לבין כלב בר וכזו שהשתדלו לאלפו לעבודות הקשורות בשמירת העדר. רבי שמעון בן אלעזר הטעים כי “אין מוכרין כלבים כופריים לנכרי” (תוספתא שביעית ה’ 9) בשל חשיבותם וערכם למשק המרעה.
לעיתים נוקטים המקורות במספרים אגדתיים של העדר ביחס למספר הכלבים בו, ללמד על נפיצות “תעסוקת” הכלבים בעדרים.
כבפרקים הקודמים אציין אף כאן כי מעורבות חז”ל בפסיקותיהם לגבי הבהמה הגסה, הזיבול האורגני ונוכחות כלבי המרעה בקרב הציבור היהודי מלמדת ראשית על מטען ידיעותיהם הרב והשופע בנידון, שנית – על שאיפתם להיות מעורבים בשלל תקנותיהם בנושא זה בכדי למצוא את המודוס ויוונדי בין הוראות ההלכה לבין המציאות בשטח, שלישית – על גישתם הליברלית והפרגמטית בנידון ורביעית – על רצון למצוא את דרך המיצוע בין תוכניות הרועים ושאיפותיהם לבין המגבלות של הנוכחות הרומית ולעיתים של תוכניותיהם וגזירותיהם בנידון.
אציין כי לפני מספר שנים פרסמתי מאמר “כבד משקל” בנושא כלבים בספרות חז”ל באתר “הידען”. אתם מוזמנים לעיין בו.
עוד בנושא באתר הידען:
