אולם התנאים החריפים והחומציים של הקיבה גורמים להתפרקות ונטרול ההורמון החשוב הזה עוד לפני שהוא מספיק להגיע למעיים ומשם למחזור הדם. כדי להתגבר על כך החוקרים מוציאים את מולקולות האינסולין דרך דפנות הקיבה באמצעות מעין רובוט
[תרגום מאת ד”ר משה נחמני]
עבור מיליוני החולים בסכרת, אינסולין מהווה תרופה מצילת חיים. למרות זאת, ובניגוד לתרופות אחרות, לא ניתן ליטול בקלות אינסולין בבליעה דרך הפה, וצריך להזריק אותה מתחת לעור בעזרת מזרק או משאבה. חוקרים הצליחו להתקדם לקראת כמוסת אינסולין לבליעה, וכעת הם מדווחים בכתב העת המדעיACS Nano , כי הם הצליחו להעביר אינסולין למעיים של חולדות תוך שימוש בטבלייה לנטילה פומית (דרך הפה, בבליעה) בעזרת ‘מיקרו-מנועים’ כימיים.
חולי סכרת מתקשים לאזן את רמות הסוכר שבדמם לאור העובדה כי הגוף שלהם מייצר אינסולין מועט, או לא מייצר אותו כלל. אינסולין סינתטי קיים כבר למעלה ממאה שנים, אולם הוא ניטל בעזרת הזרקה או משאבה המוצמדת לגוף החולה. מטופלי סכרת נדרשים ליטול מנות אינסולין מספר פעמים ביום, כך שההזרקות התכופות עשויות להיות מכאיבות, בעיקר עבור ילדים, וכתוצאה מכך, חלק מהחולים לא מצליחים ליטול את הכמויות המומלצות במועדים המתאימים.
תצורה פומית של אינסולין תהיה דרך הנטילה המיטבית, אולם התנאים החריפים והחומציים של הקיבה גורמים להתפרקות ונטרול ההורמון החשוב הזה עוד לפני שהוא מספיק להגיע למעיים ומשם למחזור הדם. ניסיונות קודמים לנטילת אינסולין בדרך פומית התבססו על הגנת ההורמון מחומצות הקיבה בעזרת מיקרו- או ננו-נשאים. אולם, רעיונות אלו התבססו על פעפוע סביל של האינסולין לתוך התאים המרכיבים את המעי, שיטה שהוכחה כלא יעילה מספיק. במקום זאת, גישה טובה יותר תהיה העברה פעילה של התרופה לתוך הגוף עצמו, כפי שמתרחש בעזרת רובוט-כמוסה המעביר את המטען שלו (התרופה) על ידי “קידוחה” דרך השכבה העבה והרירית של המעי הדק.
צוות החוקרים רצה להשיג תוצא דומה עם מיני-הטבלייה שלהם הכוללת בתוכה אינסולין, ביחד עם “מיקרו-מנועים” כימיים המסוגלים להעביר אינסולין למעיים בצורה בטוחה ויעילה. על מנת להכין את הטבליות הללו, החוקרים ציפו מיקרו-חלקיקים של מגנזיום בשכבה של תמיסת אינסולין ובשכבה של ליפוזומים. בשלב הבא מערבבים את שני הרכיבים הללו יחד עם נתרן דו-פחמתי (סודה לשתייה), דוחסים את התוצר המתקבל לכדי מיני-טבליות באורך של שלושה מילימטרים, ואז מצפים אותן בתמיסת עמילן-אסטר. העמילן מגן על הטבליות (החומר הפעיל אינסולין) מפני חומצות הקיבה, ומאפשר להן להגיע למעיים. ברגע ההתפרקות שלהן, מיקרו-החלקיקים של המגנזיום מגיבים עם מים שיוצרים זרם של בועיות גז מימן, המשמשות כ”מיקרו-מנועים” הדוחפים את האינסולין לכיוון דופנות המעיים לשם ספיגתו שם ביעילות ובמהירות. צוות המחקר בדק את מיני-הטבליות הללו גם בעכברים ומצא כי הן הצליחו להפחית במידה משמעותית את רמות הסוכר שלהם בדם גם לאחר כחמש שעות. למעשה, הטבליות החדשניות הצליחו לשמר רמות סוכר נמוכות כמו לאחר הזרקה של אינסולין תחת העור. הגם שנדרש מחקר נוסף, החוקרים אומרים כי הממצאים שלהם עד כה מהווים צעד ממשי לקראת הפיתוח של תכשירים חדשים שיחליפו תרופות הניתנות בהזרקה בלבד.
עוד בנושא באתר הידען:
