הביצה או התרנגולת? הרהור בין חַג לחָג

מה קדם למה – ה"חַג" בניקוד פתח, או ה"חָג" בניקוד קמץ? הראשון – דן בחגיגה, במועד שמחה לרגל ארוע מסויים והשני בפעולה גיאומטרית משהו, כלומר – שירטט עיגול, מעגל, הקיף אובייקט כלשהו, עוף שחג בשמים ועוד

מעמד הקהל בירושלים בעת העתיקה.    <a href="https://depositphotos.com/">המחשה: depositphotos.com</a>
מעמד הקהל בירושלים בעת העתיקה. המחשה: depositphotos.com

כותרת המאמר מוזרה לכאורה היא ועניינה בשאלה הבלתי פתורה – מה קדם למה הביצה לתרנגולת או להיפך? ולעניננו – מה קדם למה – ה"חַג" בניקוד פתח, או ה"חָג" בניקוד קמץ? הראשון – דן בחגיגה, במועד שמחה לרגל ארוע מסויים והשני בפעולה גיאומטרית משהו, כלומר – שירטט עיגול, מעגל, הקיף אובייקט כלשהו, עוף שחג בשמים ועוד ממין אלה.

ושמא הא בהא תליא? כרונולוגית ופרקטית. היינו החג, מועד השמחה כלל בתוכו פעולות הכרוכות בהקפה, בסיבוב ואולי אף בפיזוז מעגלי, בריקוד בלוויית כלי זמר.

מן ה"חג" המעגלי משהו נגזרו פעולות, מונחים וסמלים כדלקמן: “חוק חג על פני המים" (איוב כג 10), “היושב על חוג הארץ" (ישעיהו מ’ 22), “יעשהו במקצועות ובמחוגה יתארהו" (שם מ"ד 13).

משם ומפועל זה נגזרו המונחים המושגים הבאים למשל – "חוג" – קבוצת אנשים הנאספים לטובת פעילות כלשהי כגון חוג למוסיקה, חוג קריאה וכדומה. "חוג" גם הינו מתיחת קו מעגלי, דימיוני, ולעיתים ארוך ועצום כגון "חוג הגדי" ו"חוג הסרטן" סביב הגלובוס המקבילים לקו המשווה. “מחוג" או "מחוגה" לפעילות גיאומטרית. “חוגה" טבעת או עיגול בכלל המסתובבים סביב צירם כגון "חוגת הטלפון" הישן.

להנחתי קדמה כרונולוגית פעולת הסיבוב, ההיקף, המעגליות ליום השמחה, למועד … לחג בהיבט הפרגמטי, ושמא השתלבו התערבבו אלו באלו לבלי הכר, כשפעולת ההיקפיות בלטה בימי המועד והחג.

ונמשיך, בדתות הקדומות, תפס המעגל מקום מרכזי,  בעיקר בחגים, ולראיה –  גלגל החמה במיתולוגיה המצרית והמסופוטמית, המעגליות בפולחן דיוניסוס היווני ובקכוס הרומי, ב-pomerium הרומי (כלומר בשטח המקיף את העיר) ובגלגל המזלות/החודשים ביהדות כגון בציפורי ובבית שאן, מה שבטאו שלימות , מחזוריות וכמובן ביטחון אישי וקהילתי/אתני.

יצויין כי ה"פומריום" הרומי היה מקביל לדייק אותו מתחו סביב העיר על מנת לציין את גורלה הצפוי מעבר לתפקיד הטקטי של הדייק. בסיום המצור ובזיקה לעיר המורדת, קרתגה, טרסוס, לונדיניום ואף ירושלים, חרשו הרומאים טבעת חרישה סביב העיר בצמד בקר על מנת ליצוק את האמירה המקודשת של חורבן מוחלט, מושלם ללא עתיד של קיום.

ניזכר גם בסיפור המיתולוגי של הפלת חומות יריחו בניצוחו של יהושע כשהכוהנים, שבעה במנין, נשאו את ארון ברית האלוהים הקיפו במצוות המנהיג את יריחו שבע פעמים כשהם תוקעים בשופרות והעם עימם, ובגמר טקס זה נפלו והתמוטטו חומות יריחו. היה זה מהלך מקודש, פולחני ומיתולוגי משהו, כשבסופו הוחרמה העיר ליהוה והיתה לחרם, וקשה שלא לכרוך תופעה זו עם ארועים ארכאים קדומים ומאוחרים לנפילת יריחו כמו בזיקה לפומריום הנ"ל.

שלושת הרגלים וחגי תשרי

המילה, המונח "חג" בספרות המקראית ביטא בדרך כלל מועד ידוע כגון פסח, ראש השנה, שבועות ובעיקר היה טרמינוס טכניקוס למועד הסוכות, כפי שנראה מיד בהמשך. ולעיתים אנו מוצאים את המילה "חג" בהקשר אחר, ובעיקר כזה המחובר לאמונה ולמיתולוגיה כגון הסיפור המפורסם בעקבות פרשת פילגש בגבעה, כששבטי ישראל נדרו נדר שלא להשיא מבנותיהם לאנשי שבט בנימין. לימים לא רבים התברר כי עלול שבט זה להיעלם מעל מפת השבטים, אשר על כן טכסו ביניהם עצה והחליטו לאפשר לגברים שבשבט בנימין להינשא לבנות שבטים אחרים בתנאי שהנדר "יופר" בדרך של אלימינציה של מנהג מקודש אחר (=משוואה שערכה אפס). פיתרון זה מסופר בספר שופטים (כ"א 23-19) כדלקמן: “ויאמרו (זקני העדה) הנה חג יהוה בשילו (שילה) מימים ימימה … ויצוו את בני בנימין לאמור: לכו וארבתם בכרמים (ימי בציר היו) וראיתם אם יצאו בנות שילו לחול במחולות ויצאתם מן הכרמים וחטפתם לכם איש אשתו מבנות שילו והלכתם ארץ בנימין … ויעשו כן בני בנימין וישאו נשים למספרם מן המחוללות אשר גזלו וילכו וישובו אל נחלתם ויבנו את הערים וישבו בהם". ראשית, מדובר במנהג קדמון, מקודש ב"חג ליהוה" בשילו שהיתה מרכז דתי ופולחני חשוב, ומתוך זכה המנהג הנ”ל ללגיטימציה מקודשת; שנית – אין מדובר על חטיפה אגרסיבית בנוסח של חטיפת הסבינות ברומא (ואולי גם שם היה מדובר על מנהג), אלא על ביום מעין תיאטרלי של חטיפה (מה שאנו מוצאים בקרב מספר שבטים באפריקה, בקרב כמה משבטי הבדואים שבדרום הארץ, ואף כפי שסופר לי בקרב גיאורגיה; שלישית, המחוללות רקדו במעגל כמקובל בדרך כלל בפולחנים פסטיבליים קדומים לציין את אווירת הקדושה, והנה לנו הזיקה בין חג לריקוד ולמעגליות. רביעית, נוהג זה של "חטיפת" הנשים המחוללות (הבתולות מן הסתם) נהג ביהודה מאות רבות של שנים אחר כך ועל כך מעידים מקורות חז"ל בשמו של הנשיא רבן שמעון בן גמליאל הזקן, שקדם לחורבן בית שני או לנכדו מלאחר מרד בן כוסבה (135 לספ’) בעניין חטיפת הבתולות : “אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב … ובנות ירושלים יוצאות וחולות (רוקדות ומפזזות). ומה היו אומרות (למחזרים הפוטנציאליים) – בחור, שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך (כנראה בשירה)! (משנה תענית ד’ 8), בבחינת תצוגה גופנית רוויית רמזים וסימנים. ומה היה אומר התלמוד הבבלי בנידון? – “בנות ישראל יוצאות וחולות בכרמים. תנא (יש לשנות) – מי שאין לו אשה נפנה לשם. מיוחסות שבהן (בין המחוללות) היו אומרו (אולי שרות): בחור (שא נא עיניך …). תנו רבנו – יפיפיות שבהן מה היו אומרות (שרות ומצודדות)? תנו עיניכם ליופי, שאין האשה אלא ליופי …” (תענית ל"א עמ’ א). "מפגשי פו"פ" (פנויים-פנויות) שהתקיימו בזמן הבציר באזור הכרמים מרומז אולי במקורות כ"מחול הכרם" (מקום פנוי בכרם שם נערכו המחולות בגמר הבציר) – (משנת כלאיים ד’ 2).

שיחזור בית המקדש מתוך מיצג הולילנד, כיום במוזיאון ישראל.  <a href="https://depositphotos.com/">המחשה: depositphotos.com</a>
שיחזור בית המקדש מתוך מיצג הולילנד, כיום במוזיאון ישראל. המחשה: depositphotos.com

לפנינו איפוא שימור בן אלפי שנה של מינהג קדום, שעניינו למאמרנו זה נעוץ בזיקה בין חג לריקוד, לפיזוז וחשוב מכאן – למעגליות, מה שמודגש כי מדובר על מנהג שנחגג מימים ימימה, שנה אחר שנה.

עדות נוספת למינהג קדום, מקודש, ויזואלי, כוריאוגרפי משהו, התנהל בימי נחמיה לאחר הרפורמות המשותפות שלו ושל עזרא, אי שם לאחר שנת 445 לפנה"ס. השניים חגגו את סיום שיקום חומות ירושלים בדמות שתי תהלוכות, ובלשון המקרא "שתי תודות" אשר הקיפו את חומות ירושלים ונפגשו בנקודה אחת בסיום ההקפה בהשתתפות הלויים "…לעשות חנוכה ושמחה ובתודות ובשיר מצלתיים, נבלים ובכינורות" (נחמיה י"ב 10) ועימם בני המשוררים, הכוהנים על חצוצרותיהם ונציגי העם לרוב, “ויטהרו הכוהנים והלוויים, ויטהרו את העם ואת השערים(סביב החומה) ואת החומה ואעלה את שרי יהודה מעל לחומה ואעמידה שתי תודות גדולות ותהלוכות לימין מעל לחומה לשער האשפות … והתודה השנית ההולכת למואל ואני (נחמיה) אחריה וחצי העם מעל להחומה … ותעמודנה שתי התודות בבית האלוהים (קרי המפגש מול השער למקדש עצמו) ואני (נחמיה) וחצי הסגנים עמי …” (שם 41-30). טקס ההקפה נחתם בקריאה "בספר משה באזני העם" (שם י"ג 1).

הנה לנו ולפנינו מפגן אדיר של הקפה מקודשת הנחתמת בקריאה בתורה.

טקס התודות

יצויין כי בטקס ה"תודות" המקיפות את המקדש וסביבותיו היה גם משום הרצון להנציח את התרחבות תחום המקדש. תחילה היו מקיפים אותו ואחר כך מספחים את השטח של הגזרה העגולה, הטבעתית משהו לתחום המקדש ומגדילים כך את שטחו. 

ואולי בהמשך ולהמשך מינהג זה נועדו שני הפסוקים מתוך ספר תהילים, “שיר מזמור לבני קורח" בזו הלשון: “סובו ציון (כך נקראה ירושלים) והקיפוה. סיפרו מגדליה. שיתו לבכם לחילה (=לחומתה) פסגו ארמונותיה, למען תספרו לדור אחרון" (תהילים מ"ה 14-13). שמא שרו ונגנו פסוקים אלה בשעת הקפת העיר?

בשנת 164 לפנה"ס לאחר שחרור המקדש משליטת ההלנים במרוצת המרד המקבי ומיד עם טיהורו של המקדש בכ"ג בכסלו (מועד חג החנוכה מני אז) כי זה היה כנראה החג הראשון שבוטל בעקבות גזירות אנטיוכוס הרביעי "אפיפנס",  החג נחגג ברוב פאר והדר "כחג הסוכות בזכרם את רעותם לפני זמן-מה (בתקופת גזירות אנטיוכוס מאז שנת 167 לפנה"ס) בחג הסוכות בהרים ובמערות כחיות השדה. ועל כן בענפי עץ עבות (במקלות של קיסוס – ביוונית תירסוס – או של גפן העטופים בעלי קיסוס, שהוא, אגב, מופיע בחגיגות דיוניסוס אל היין ההלני) ובענפי הדר (מיוונית – אוראיוס) ובכפות תמרים  (מיוונית – פאיניקאס). ומיד בהמשך נבין מה הקשר בין חג סוכות ו"חג חנוכה" (שלמעשה בימי יהודה המקבי נחגג בחורף והתכנה בשם "חנוכת המזבח" בן שבעת הימים.

מעגליות במובן של הגנה מקודשת מופיעה בזיקה לחוני המעגל בן דור הזוגות ברבע הראשון של המאה הראשונה לפנה"ס, שעג סביבו עוגה/חוגב/מעגל וסרב לצאת משרטוט זה עד שיואיל האל להוריד גשמים על הארץ באותה שנה שחונה. ובנסיבות אחרות – לטובת הפסקת המריבה בין יוחנן הורקנוס השני לבין אחיו יהודה אריסטובולוס השני באותה עת.

המשמעות הסמלית של המעגל

המעגל בעל יסודות הקדושה וההגנה האימננטית והמרחבית מופיע כסמל בתרבויות שונות, מודרניות כקדומות, שיש בו כדי לגונן על החבורה, היחיד מפני כוחות רעים, מאגיים ולכך קשורים כנראה מעגלי אבנים בתרבויות מאד קדומות למן האלף הששי לפנה"ס בפורטוגל, לנאוליתי, ליהושע המקראי שהקים  מרכז פולחני מתריסר האבנים שנטל מן הירדן ומה היה שמו? “גלגל" בעל יסוד גיאומטרי וודאי המופיע במקורות לא מעטים במקרא כגון גלגל רכב, מגילה, גולגולת ועוד. בני ישראל לאחר שחצו את הירדן הקימו תשתית פרימיטיבית למרכז פולחני/מקדשי בדמות מעגל בן תריסר אבנים, לסמל את אחדות שבטי ישראל. את המלך שאול אנו מוצאים במהלך העימות בינו לבין דויד – “ויקם דויד ויבוא אל המקום אשר שכב שם שאול ואבנר בן נר שר צבאו, ושאול שוכב במעגל והעם חונים סביבותיו … ויבוא דויד ואבישי (בן צרויה) אל העם לילה והנה שאול שוכב ישן במעגל וחניתו מעוכה בארץ מראשותיו ואבנר והעם והעם שוכבים סביבותיו" ( שמואל א’ כ"ו 7-5). וכן תיזכר זיקה בין המעגליות להגנה מקודשת כלשהי כגון למקדשי האצטקים, לסטונהנג’ הבריטי, לאחיזת ידיים בתהליך הסיאנס (העלאת רוחות של נפטרים) ואף למחזה הידוע משל ש. אנ-סקי "הדיבוק", כשביה"ד המסתורי מבקש להוציא את הרוח הרעה מגופה של לאה וחג מעגל סביבה על מנת לגונן עליה מפני אותה רוח.

חג סתמי במקרא משוייך במינוחו בדרך כלל לסוכות, בבחינת אחד משלושת הרגלים. ולא זו בלבד אלא שבמועד זה, ירח בול, הוא החודש השמיני, היינו חודש חשוון, "כלה הבית לכל דבריו ולכל משפטו, ויבנהו שבע שנים" (מלכים א’ ו’ 35). והכוונה כמובן להקמת בית המקדש ביוזמת המלך שלמה. סיום הבניה נחגג בהוד ובהדר ברוב עם והוא נקרא, לא פחות ולא יותר בכינוי "חג" וכדברי המקרא – "ויעש שלמה בעת ההיא את החג וכל ישראל עימו, קהל גדול מלבוא חמת עד נחל מצרים" (מלכים א’ ח’ 65). ובספר דברי הימים ב’ (9) נזכר החג בן שבעת הימים כ"חנוכת המזבח".

נעיין כעת בנושא ההקפות בבית המקדש בזיקה לחג המסויים, הנידון כאן. נפתח את מסכת סוכה במשנה ונקרא להלן את השורות המצויירות הבאות: “מצוות ערבה כיצד? מקום היה למטה (מדרום מזרח) מירושלים ונקרא מוצא. יורדין לשם ומלקטין משם מורביות (ענפים שגובהם כאחת עשרה אמות = מעל 6 מ’) ומתוך כך ראשיהן כפופים/מושפלים/משתחווים על המזבח) שלערבה (כך בנוסח), ובאין וזוקפין אותן בצידי המזבח, וראשיהן כפופין על גבי המזבח. תקעו והריעו ותקעו. בכל יום מקיפין את המזבח פעם אחת ואומרים: ‘אנא ה’ הושיעה נא, אנא ה’ הצליחה נא’. רבי יהודה אומר: ‘אני והו (אולי כך הגו את המלים דלעיל הושיעה נא’. ואותו היום מקיפין את המזבח שבעה פעמים. בשעת פטירתן (כשהיו מסיימים ופורשים מן המזבח בכל יום), מה הן אומרים? ‘יופי לך מזבח, יופי לך מזבח’ (דברי שבח וקילוס). רבי אליעזר אומר: ‘ליה ולך מזבח, ליה ולך מזבח".

ונמשיך באותה משנה – ”החליל (בו היו מנגנים, מחללים בשמחת בית השואבה). זהו החליל שלבית (כך בנוסח) השואבה (יש לומר ולקרוא – השאובה) … אמרו – כל מי שלא ראה שמחת בית השואבה (בסיום חג סוכות), לא ראה שמחה מימיו" (סוכה ה’ 1). ובהמשך – “החסידים ואנשי המעשה (שבצעו מעשים טובים) היו מרקדים לפניהם (לפני הכוהנים שבצעו את ההדלקה (של מנורות השמן) באבוקות שלאור (כך בנוסח) שבידיהן ואומרים לפניהן דברי שירות ותשבוחות. והלויים בכינורות ובנבלים ובמצלתיים ובחצוצרות ובכלי שיר בלא מספר על חמש עשרה מעלות (שבחזית המקדש) היורדות מעזרת ישראל לעזרת הנשים כנגד חמישה עשר שיר המעלות שבתהילים, שעליהן הלויים עומדין בכלי שיר ואומרים שירה. ועמדו שני כוהנים בשער העליון, שיורד מעזרת ישראל לעזרת הנשים ושתי חצוצרות בידיהן. תקעו והריעו ותקעו. הגיעו לעזרה, תקעו והריעו ותקעו. היו תוקעין והולכין עד שמגיעין לשער היוצא למזרח (ומשם הלכו הכוהנים והעם לשילוח לשאוב מים לניסוך). הגיעו לשער היוצא למזרח, הפכו פניהן למערב (לצד העזרה וההיכל) ואמרו: אבותינו שהיו במקום הזה ‘אחוריהם אל היכל יהוה ופניהם קדמה, והמה משתחווים קדמה לשמש’ (יחזקאל ח’ 16)…” (סוכה ה’ 4). עד כאן כנראה במין זיקה ל"תודות" בימי עזרא ונחמיה.

בהקשר הנ"ל נזכיר את ה"דיאדמה" היוונית, הזר שמקיף את ראשי האלים, כלומר סימן לקדושה אלוהית ולמושלמות כגון הפרס האולטימטיבי למנצח במשחקי האולימפיים היה זר קלוע מענפי עץ הזית, עץ המקודש במיוחד לזאוס, והמנצח במשחקים הפיתיים היה זוכה לזר הקלוע מענף הדפנה או הכרפס

ללמדנו עד כמה חג הסוכות היה מרכזי בתפיסה הקדומה היהודית וכפי שהודגש לעיל בזיקה לבניין בית המקדש וחנוכתו ביוזמת המלך שלמה, מופיעים ביטויים ויזואליים, שאולי לא היינו מצפים לפוגשם ובמיוחד בהשתתפותו של נשיא הסנהדרין, ומדובר על רבן שמעון בן גמליאל, כנראה "הזקן" של ערב חורבן הבית השני. בהקשר אליו נאמר במקורות כך: “מעשה ברבן שמעון בן גמליאל שהיה מרקד בשמונה אבוקות (נרות חרס) של אור (של אש בוערת)ואין אחד מהן נוגע (נופל) לארץ (ו)כשהוא משתחווה, (הוא) מניח אצבעו על הרצפה שוהה (משתהה) ונושק (את הרצפה) וזוקף מיד" (תוספתא סוכה ד’ 4). לפנינו מופע יחיד של מנהיג הסנהדרין בשמחת בית השואבה ובנוכחות קהל המבצע תרגילי אקרובטיקה, שיווי משקל וגילוי כוח גופני מעולה וסביר להניח שדמות זו היתה מתאמנת בביתה קודם לכן על מנת שלא לחולל בושות מיותרות. התלמוד הבבלי מפליג כדרכו ומציין ראשית שארוע זה התרחש בשלהי סוכות, בשמחת בית השואבה במיתחם המקדש. ושנית הוא מספר לגבי האבוקות הנ"ל, כי "…וזורק אחת ונוטל אחת (בו זמנית) ואינן נוגעות זו בזו". ומוסיף כי המונח "שוהה ונושק" אינו אלא "שוחה ונושק", כלומר מבצע מנח גופני מושלם. והטקסט מסתיים בסיפא "ואין כל בריה יכולה לעשות כן" (סוכה נ"ג עמ’ א), שאולי היו שניסו לאתגר את הופעתו ונכשלו.

התלמוד הירושלמי מוסיף דמות נוספת – בן יהוצדק, שלעדותו של התלמוד "היה משתבח בקפיצותיו" (סוכה פרק ה’ נ"ה עמ’ ג) כמין תוספת לאווירה החגיגית של שמחת בית השואבה.

מה עולה לענייננו מהטקסטים הנ"ל? ראשית – הסדרה קבועה של ההקפות סביב המזבח ולבעלי תפקידים והסמכות בלבד. ההקפות כך דומה ציינו את האירוע המיתולוגי של הפלת חומות יריחו בימי יהושע; שנית – כל האירוע היה מלווה בשימוש אינסטרומנטלי ווקאלי; שלישית – רמיזה מעניינת אודות פולחן השמש שנהג בתקופת בית המקדש הראשון ונרמז ארכיאולוגית בפסיפס גלגל המזלות/החודשים; רביעית – הופעות גופניות של חכמים ובראשם נשיא הסנהדרין העניקו לארוע החגיגי של שמחת בית השואבה ובדרך אגב עודדו פעילויות גופניות בקרב הציבור. ואגב אורחא, עד היום מקובל בקרב חצרות חסידים להפגין גופנית את יכולות הצעירים בחגיגות של שלהי מועד הסוכות.

מצוות החאג' באיסלם - עליה לרגל למכה והקפת סלע הכעבה.   <a href="https://depositphotos.com/">המחשה: depositphotos.com</a>
מצוות החאג' באיסלם – עליה לרגל למכה והקפת סלע הכעבה. המחשה: depositphotos.com

ההקפות – הגרסה המוסלמית

ועדיין מבקש אני לאתר את ראיית הזהב, שעשויה לשפוך אור על הזיקה בין חג לבין ההקפות, ובעיקר שבע במספר. ולצורך זאת אפנה לתרבות הערבית המוסלמית, שבתוכה שוקעו שמות, מונחים ומנהגים שהיו מקובלים על הציבור היהודי בתקופות הקדומות, ואולי את הקרדום לחפור בו ,תרתי משמע, אמצא, ועל כך ישנן קבלות ארכיאולוגיות ברורות, כשמאחורי שם מקום בלשון הערבית עשויים להסתתר שמות של מקומות יהודים בעידן הקדום וזאת בשל העיקרון של שימור שמות לאורך ההיסטוריה. ובכן, אבקש כאן, בזיקה לענייננו לתת ביטוי למינהג המוסלמי המקודש של העליה לרגל למכה, מה שמכונה בשם "חאג’". העולים לרגל למכה מחוייבים להקיף את הכעבה, האבן השחורה, הקדושה, שבע הקפות (נזכרים בשבע ההקפות שבסוכות באירועי הושענא רבה?!), מהן ארבע איטיות ושלוש מהירות. הדימיון בין … לבין … פשוט מדהים.

דומה איפוא כי ההקפות בחג השתמרו בתרבות המוסלמית, ועניינם הכה מקודש מצא ביטוי בחאג’ במכה.

למרות שהביטוי, המונח "עליה לרגל", אינו מופיע במקרא ועל כך ניתן להרהר ולתמוה, ותחת זאת נמצא הביטוי – “שלוש (כך בנוסח) רגלים תחוג לי בשנה" (שמות כ”ג 14). כלומר לכל חג מרכזי כגון סוכות או פסח נועד הציווי של חגיגה ואולי השימוש במונח "רגל", כלומר רגלית כך דומה, עשוי לרמז על הקפה צרה של הלוך-וחזור לכיוון המקדש וממנו הביתה..

ועוד נציין מינהג ביהדות כשהכלה נוהגת להקיף את החתן 3 או 7 פעמים מתחת לחופה.

אסיים בשני פסוקים הלקוחים מספר ישעיהו כדלהלן – “הוי אריאל, אריאל, קרית חנה דוד, ספו שנה על שנה חגים ינקופו. והציקותי לאריאל והיתה תאניה ואניה והיתה לי כאריאל. וחניתי כדור עליך וצרתי עליך, מוצב הקימותי עליך מצורות" (כ"ט 3-1).

אריאל הינו כינוי לבית המקדש ובאופן כללי לירושלים וחבוי בו דימוי פגאני לחלוטין, היינו אליל דמוי אריה, סמלו של שבט יהודה כמקובל בציביליזציות הקדומות ואם נתייחס לכרובים שבמקדש לא נתפלא על שיוכו הפיזי למקדש, מה שעולה מעצם שמו ומה שמופיע ויזואלית בבתי כנסת מעל ארון הקודש וכיום סמלה של העיר ירושלים. מיד בהמשך הקטע הנ"ל מדובר על מחזוריות של שנים, מעין מעגליות, ודימוי מעניין לחורבן של המקדש/ירושלים/יהודה בסיומו ההיקפי/מעגלי של המצור (כדור, “וצרתי עליך…") וניזכר בהקשר זה בפומריום הרומי המזוהה עם סיום כל מצור.

אז מה היה לנו?  שאלנו מלכתחילה האם הביצה קדמה לתרנגולת או להיפך כשהמענה הינו דו צדדי. חג ו"חוגה" כמו ירדו יחדיו כרוכים לעולם, בחינת הא בהא תליא. החג המוביל, הדומיננטי משהו, אפוף בשירה, באפקטים כליים, בפעולות גופניות … ובהקפות בעלות הדימוי המעגלי, המושלם משהו והמקודש ללא ספק, החל מן העידן הקדום ועד ימינו אנו. שתי ה"תודות" ביוזמת נחמיה אולי השפיעו ביותר על נוהג ה"הקפות" בסוכות, כשברקע מהדהדת נפילת חומות יריחו בימי יהושע, והמספר המקודש – שבע – היה דומיננטי באירועי החגים. תמונה זו שלטה היטב בחג הסוכות ובעיקר במועד שמחת בית השואבה. מנהג ההקפה בחג ימצא את ביטוי המאוחר יותר, ושוב בהקשר מעניין לעידן הקדום, במינהג ה"חאג’" המוסלמי ופה-ושם באירועי חתונה יהודית.

עוד בנושא באתר הידען:

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

5 תגובות

  1. פנחס שלום. תודה על תגובתך. בחינתי ההיסטוריון היא לבדוק הן את הניקוד והן את ההגדרות ההיסטוריות והיסטוריוגרפיות וזאת בבדיקה קפדנית בספרות המקראית, התנאית והאמוראית ולאור זאת כריתי ובזהירות את מסקנות וכמובן נוכח הממצאים האפיגרפיים ו הארכיאולוגיים

  2. החג חוזר כל שנה, זוהי מעגליות בזמן.
    אין צורך להניח קשר לריקודים מעגליים.

  3. ההבדל בין חג בפתח לבין חג בקמץ:
    בגזרת הכפולים, כשהאות האמצעית של השורש והאות האחרונה של השורש זהות: ח.ג.ג תנוקד המילה חג, כשאינה מיודעת, בפתח.
    משהוסיפו למילה את היידוע: "החג", תנוקד החי"ת של המילה חג בקמץ. ה"א הידיעה תנוקד בסגול ( לפני חי"ת קמוצה). אין קשר בין מה שנכתב במאמר לכללי הדקדוק. השם חג, בקמץ או בפתח פירושו עשה תנועה מעגלית. ממנה נגזר מחוג של שעון. חג איננו מקור שמחה, נקרא כך משום שבמועדים, בשלושת הרגלים, נוהגים להקיף אובייקט קדוש כלשהו. כך גם בדת האסלאם: "חג" באה מן "אלמצ'עף" (גזרת הכפלים, הקיימת גם בשפה הערבית).
    וכך במילים מגזרת הכפולים: דל בפתח, אך הדל בקמץ מתחת לדל"ת, עם בפתח, אך העם בקמץ מתחת לעי"ן. שר בפתח, אך השר בקמץ מתחת לשי"ן.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן