סיקור מקיף

דברים שיורמים יודעים: למה כלבים לא מזהים את עצמם במראה?

היה לנו כלב שכשעמד מול מראה נבח בפראות על ההשתקפות שלו, לעומתו  הכלב הנוכחי בכלל לא מתייחס לדמותו במראה עד שאנחנו תוהים אם הוא מבחין בה. יתכן שבעלי חיים מסוימים מבחינים בדמותם במראה ואחרים לא?  

כלב מביט על עצמו במראה.  <a href="https://depositphotos.com. ">המחשה: depositphotos.com</a>
כלבה מביטה על עצמה במראה. המחשה: depositphotos.com

הסתכלות במראה היא פעולה כה מובנת מאליה ויומיומית שקצת קשה להבין כי היא מייצגת יכולת ייחודית המבדילה אותנו לפחות מרובם המכריע של היצורים החיים. גם אצל תינוקות וגם אצל בעלי חיים ניתן להבחין באותם שלבי התייחסות לראי. כשנתקל הפעוט או בעל החיים לראשונה בראי ההשתקפות מתקבלת פשוט כזר המופיע לפתע. זה המצב אצל דגי קרב שמפגינים תוקפנות כשמוכנסת מראה לאקווריום וזוהי גם התנהגותו של כלבך הנובח על השתקפותו. השלב השני הוא בדיקה פיזית של הדמות המשונה, לרוב יכלול השלב הזה בדיקה מאחורי המראה בניסיון למצוא שם את הזר. בשלב השלישי נערכים ניסיונות הבודקים את הקשר בין העוויות או תנועות לתגובותיה של הדמות שבראי. רק בשלב הרביעי ואחרון ניכרת אצל תינוקות ושימפנזים ההכרה בדמות כהשתקפות של הגוף.  

ביאליק, בסיפור "ספיח" נותן תיאור פיוטי של התמודדות ילד עם חידת המראה שפתרונה מסמן את קץ הינקות "מכל כלי הבית משכה ביותר את לבי המראָה הישנה, זו שהיא תלויה למעלה מן המסב.  בעיני היא הגדולה שבחידות עולמי, כל פעם שאני מזדקף על המסב כנגדה, אני רואה בתוכה שוב חדר וכלים, את עצמי ואת הארון שכנגד… מאין באו כל אלה לתוך המראָה?  קפצתי ועליתי על המסב ושרבבתי את עצמי כנגד המראה – יש ויש!  שמואל'יק שני עומד כנגדי ממש וחוטמו נוגע בחוטמי.  נרתעתי קצת לאחורי – ואף הוא נרתע.. אני מעַוֶּה את פני ושולח לשון – ואף הוא כך.  "חי-חי-חי" משׂחק אני – ואף הוא משׂחק, אבל בלא "חי-חי-חי", שאין קולו נשמע.  הדבר תמוה, ואני מתיָרא קצת.. מאחורי המראה ודאי יושב לו שם איזה לץ או "מזיק" נעלם והוא העושה בלהטיו את כל הקסמים האלה.  "להציץ לשם או שלא להציץ?…"   

שימפנזים מזהים את עצמם במראה

מאז גילה  G. Gallup בשנת 1970 כי שימפנזים מזהים עצמם במראה הפך הפריט הקוסמטי הזה לשדה מחקר פורה במיוחד. זיהוי עצמי במראה הוא מבחן סטנדרטי:  החיה מורדמת ומסומנת בכתם צבע ואז מוצגת לפניה מראה.  רק קבוצה קטנה של בעלי מוחות גדולים : השימפנזה, האורנגאוטן פיל הודי והדולפינים ינסו לנקות את עצמם מהכתם בהתאם להשתקפות. בעלי חיים אחרים כולל כלבים, חתולים ותוכים נכשלים במבחן הזה. יש  מי שמרחיבים את היכולת הזו לבעלי חיים אחרים אבל בחינה ביקורתית מעלה חשד כי אין מדובר בזיהוי עצמי אלא פשוט באילוף: בעל החיים מתוגמל כאשר הוא נעזר במראה ככלי. מחקר חדש ושנוי במחלוקת טוען כי נַקַּאי אֵילָתִי, דג המתפרנס מכרסום עור מת וליקוט טפילים מעורם של דגים אחרים. החוקרים בחרו דווקא בנקאי בזכות יכולות הלימוד הגבוהות  שלו ויכולתו לזהות שינויי גוון בעור של "לקוחותיו". החוקרים מדווחים כי רוב הנקאים הצליחו לעמוד במבחן הזהוי העצמי. הדגים לא רק הגיעו לשלב השלישי של "ריקודים" מול המראה כשכל דג מאמץ סגנון ריקוד משלו אלא ניסו להתחכך ולגרד מעצמם כתמים אותם יכלו לראות רק בהשתקפות ממנה.  

אצל שימפנזים ניתן להבחין לאחר החשיפה הראשונית בה הם מתייחסים לדמות שבמראה כקוף חדש בחדר בשלב "משחקי" בו השימפנז עורך מעין ניסויים ומניע את גופו מול המראה ובשלב השלישי, הייחודי, כאמור למספר קטן מאוד של מינים הוא בוחן באמצעות הראי חלקים נסתרים בגופו: הוא מביט לתוך לועו, בוחן את השתקפות אברי המין ופי הטבעת ומשתמש במראה לניקוי הפרשות מזווית העין.   

ואצל התינוקות?

סיבת הכשלון במבחן אינה קשורה לכושר הראיה או עיבוד התמונה במוח, יש בין הנכשלים גם מי שמסוגלים בהחלט להשתמש בהשתקפויות מראה למציאת מזון.  ההכרות עם הדמות שבראי חשובה כל כך משום שהיא מסמנת שלב התפתחותי מכריע ביצירת ה"אני" אצל ילדים. עד גיל שנה וחצי-שנתיים הילד לומד הרבה: מתוודע לגופו ולסביבה הפיזית והאנושית אך רק בגיל הזה נוצרת הזהות העצמית המתבטאת בין השאר בזיהוי של הילד את דמותו במראה. עוד מטלה הקשורה ברכישת הזהות הזו היא השימוש בשמות גוף (pronoun) כגון "אני" "אתה" במקום בשמות פרטיים, אמא, אבא וכו'. כדי ש"אני רוצה שוקולד" יחליף את "דני רוצה שוקולד" נדרשת הבנה של הילד את עצמו "מבחוץ" ממש כשם שהמראה מציגה אותו כפי שהוא בעיני מתבונן חיצוני. הילד נדרש להבין ש"דני" הוא ה"אני" שלו ממש כשם שאמא היא "אני" עבור עצמה. האני הזה ילווה את הילד מאותו גיל כל חייו ובהתאם "אני" תהיה המילה בה ישתמש יותר מכל מילה אחרת במילון. דווקא המרכזיות הזו של האני הופכת אותו לשקוף: קשה לנו להבין שאצל יצורים אחרים תתכן למידה, רגש, זיכרון ושאר מאפיינים תבוניים בלי שיתלווה אליהם בהכרח "אני".

הכלבים, כחיות להקה,  דומים לנו מאוד בחיי הרגש והחברה שלהם. קל לנו להבין ולזהות ביטויי רגש כלביים: משמחה ושובבות ועד כעס ועצב והדמיון הזה מקשה עלינו להבחין בהבדל הגדול באופן בו אנו תופסים את עצמנו ואת העולם. לכלב אין "אני" קבוע בזמן שהוא יכול לבחון מבחוץ, כלבים אדישים לביטויי סבל של כלבים אחרים לא משום שהם חיות אנוכיות וקרות אלא משום שחסרה להם היכולת לשים את עצמם במקומו של הכלב האחר (אמפתיה). יכולת כזו, לדמיין עצמך בזמנים אחרים או במצבים שונים מצריכה, כנראה, זהות עצמית קבועה הקשורה ליכולת הזיהוי העצמי מבחוץ (באמצעות מראה). 

הכלבים מבינים שאין באמת כלב נוסף ומאבדים עניין

דגי הקרב נשארים בשלב הראשון ולכן ניתן לגרום להם לפרוש סנפירים כל עוד יש ראי במיכל. כלבים, חתולים וחיות אחרות מאבדים עניין במראה אחרי שניסיונות הבילוש (השלב השני) מעלים שאין אף חיה מאיימת ולכן מוטב להתעלם מהגירוי. יש, כאמור, בעלי חיים שמתקדמים הלאה בשלבי ההכרה העצמית אך משמעות התצפיות הללו נתונה במחלוקת קשה. יש הטוענים שלא ניתן לשלול מכלבים את ה"אני" בשל כישלונם במבחן הראי. יתכן שאנו נופלים במלכודת לוגית של זיהוי יכולת אינטלקטואלית עם התנהגות כמו-אנושית. כלבים  מזהים את חבריהם ויריביהם לא רק ואפילו לא בעיקר בראיה אלא בחוש הריח.

בחינה הוגנת של יכולת הזיהוי העצמי אצל כלבים תהיה ניסוי של "מראת ריחות".  בניסוי כזה בו בחנו את מידת ההתעניינות שגילו כלבים בניחוחות שתן התברר שמירב תשומת האף הושגה כאשר הכלב רחרח שתן של עצמו עם  תוסף ריחני (המקבילה לכתם צבע על המצח בניסוי המראה). הכלב, מתברר, מגלה עניין בשינויי ריח השתן של עצמו ומבחין בינו לריח הסימנים שמשאירים כלבים אחרים ובין שתן עצמי טהור לכזה שעבר שינוי.  בעיה נוספת בניסויי מראה היא שכדי לחקור את הדמות  כלומר להתקדם מעבר לשלב השני יש צורך לנעוץ בה מבט בוחן, יש בעלי חיים כדוגמת הגורילה עבורם מבט כזה הוא מחווה תוקפנית ואולי זה מה שמכשיל אותן.

חוקרים אחרים קנאים למותר האדם על הבהמה טוענים ששימוש במראה לצורך התנקות אינו מעיד בהכרח על תודעת עצמית אצל חיות. אם חיה יכולה להשתמש במראה כדי למצוא מזון אולי היא מסוגלת לעבד את המידע שנותנת ההשקפות גם למטרות טיפוח בלי לזהות את הדמות עם "אני" הדומה לזה שלנו.  הזיהוי העצמי במראה הוא הישג שכולנו משיגים בגיל צעיר ושומרים עליו כל חיינו. אצל השימפנזים רק כ75% מצליחים במשימה ורק כמחציתם משמרים את היכולת הזו בבגרותם. כאמור, ה "אני" חשוב ליצירת קשרים חברתיים משום שהוא מאפשר לנו לראות את עצמנו בעיניהם של אחרים בקבוצה ולהבין את תחושותיהם ומניעיהם. משום כך מוזר למצוא בקבוצת המצליחים במבחן המראה את האורנגאוטן הביישן והמתבודד ומוזר לא פחות כישלונה של הגורילה החברתית.

עלתה בדעתכם שאלה מעניינת, מסקרנת, מוזרה, הזויה או מצחיקה? שלחו ל  [email protected]

עוד בנושא באתר הידען:

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

2 תגובות

  1. אני לא בטוחה שהמבחן מעיד בהכרח על האינטליגנציה . הכלבה שלי מתבוננת בהשתקפות שלה בחלון. והחתול שלנו מכל הפציפקס בחר להפיל פיסלון סברובסקי של חתול.
    בבית חולים בעת ביקור נכנס חתול התקרב לפסל של חתול שהיה ובין אותו בעניין.
    בקיצור יש להם משהו שם גם במוח הקטן.

  2. איבדתם אותי כשכתבתם שתוכים נכשלים במבחן מה שבהחלט לא נכון ,היורמים שלכם לא מספיק מעודכנים חבל

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

לוגו אתר הידען
דילוג לתוכן