סיקור מקיף

דברים שיורמים יודעים: האם האדם אכזרי מטבעו?

יניב תוהה על טבע האדם: "למה המילה הומניות קיבלה משמעות של אהבת אדם סובלנות סבלנות וכו',  האם מלחמות, מוות, אכזריות ודיכוי החלש פחות אנושיות?"יניב תוהה על טבע האדם: "למה המילה הומניות קיבלה משמעות של אהבת אדם סובלנות סבלנות וכו',  האם מלחמות, מוות, אכזריות ודיכוי החלש פחות אנושיות?"

 

ניסוי הכלא של סטנפורד.  <a href="https://depositphotos.com. ">איור: depositphotos.com</a>
ניסוי הכלא של סטנפורד. איור: depositphotos.com

"כה אמר השופט האדום: 'וכי למה זה רצח פושע זה? ביקש לשדוד' ואולם אנוכי אומר לכם: נפשו ביקשה דם ולא שוד; לאושרה של סכין צמאה נפשו! ואולם בינתו הדלה פיתתה אותו לאמור: ' וכי מה חשוב הדם? וכי לא תרצה דרך אגב לפחות בשוד קטן? או לנקום נקם?” (ניטשה, "כה אמר זרטוסטרה")

על  "אושרה של סכין" אין מרבים לדבר, קשה לנו לשער כי רוצח או אנס עושה את מעשהו פשוט מפני שכיף לגרום סבל לזולת. "אנושיות" משמשת אותנו כמילה נרדפת לחמלה וטוב לב. אכזריות: העונג האקטיבי או הפסיבי מסבלו של הזולת נחשבת לחוסר אנושיות  והזרם המרכזי בפסיכיאטריה קובע כי אכזריות לשמה היא סטיה, תוצאה של מחלת נפש או חוויות ילדות קשות.  אבל יש מי שמעז להציע שאכן "יצר לב האדם רע מנעוריו" אוכזריות היא חלק מטבענו .  

ניסוי סטנפורד

בשנת 1971 ביצע החוקר  זימברדו   מאוניברסיטת סטנפורד נסוי בו חולקה קבוצת סטודנטים מתנדבים בהגרלה ל"אסירים" ו"סוהרים" כשהחוקר עוקב אחר הדינמיקה של חיי הכלא. התוצאות טלטלו את מדע הפסיכולוגיה: תוך זמן קצר גילו  ה"סוהרים" אכזריות קשה כלפי ה"אסירים" שבפיקוחם – עונשים משפילים, טקסי ספירה אינסופיים, תרגילי  "ספורט" כפויים ומפרכים, מניעת שמוש בשרותים ואילוץ ה"אסירים" לישון על רצפת הבטון היו חלק מהווי הכלא שהגו ה"סוהרים". הניסוי נמשך שישה ימים בלבד עד שנקטע מחשש לחייהם ובריאותם של ה"אסירים".

אכזריות. איור: depositphotos.com
אכזריות. איור: depositphotos.com

 כשליש מהסטודנטים שהוגרלו לתפקיד הסוהרים גילו נטיו סדיסטיות מובהקות ורובם  התנדבו בנפש חפצה לתרום שעות מזמנם הפנוי להמשיך  בהתעללות. מניסוי זה ומהניסוי המפוסם של מילגרם בו הסכימו אנשים מן היישוב לתת "מכות חשמל" בעצמה גבוהה לאנשים אחרים בהוראה סתמית של חוקר נראה שכל מה שצריך כדי שנסכים או אף נהנה לנהוג באכזריות הוא הזדמנות.

המבוך האבולוציוני

במאמר שנוי במחלוקת מנסה הפסיכולוג ויקטור נל לאתר את שרשי האכזריות האנושית במורשת האבולוציונית שלנו וליתר דיוק בחוויית הציד. נל טורח להזכיר כי המילה האנגלית לאכזריות Cruelty  מוצאה מהמילה הלטינית Crudus שפירושה "גולמי" או "מחוספס", זרעי האכזריות טמונים , על פי נל,בחומר הגלם ממנו צמחה ההכרה האנושית. ציד אצל יונקים הוא סדרה מאורגנת של פעולות הכוללות מעקב, רדיפה, הכנעת הטרף ואכילתו והוא מבוקר במנגנון עצבי ייעודי ונבדל מזה האחראי לסוגים אחרים של תוקפנות לשם הגנה או תחרות.

נראה שמוחם של טורפים עוצב כך שפעולות הקשורות בהרג הזה יהיו מתגמלות. מתוך תצפיות באריות, צבועים, זאבים ושימפנזים בטבע נראה כי למרות שהפעולות המקדימות: התקבצות להקת הציידים וחיפוש הטרף נעשות עוד לפני שאותר הקרבן הרי שגרויים הקשורים בפחד, בסבל ובמיתתו של הנטרף מחזקים את ההתלהבות שמראים הטורפים מהצייד. ציד הוא פעולה מפרכת, כואבת ומסוכנת והטורף צריך להתגבר על עייפות, כאבים וחבלות הנגרמות במרדף או ממאבקו של הקרבן ולהשאר ממוקד במטרתו. לצורך כך מספק מוחו של הטורף "פרסים" בדמות הפרשה של דופאמין ממכר וחומרים ממשפחת האופיואטים, האופיום הטבעי, המקלים על הכאב והעייפות. מנגנוני תגמול אלו הם היסודות הביולוגים עליהם תיבנה האכזריות האנושית בשלב מתקדם יותר באבולוציה.

לביאה מביאה ציד לגוריה. <a href="https://depositphotos.com. ">איור: depositphotos.com</a>
לביאה מביאה ציד לגוריה. איור: depositphotos.com

הצייד הוא פעולה שיש בה את כל מאפייני האכזריות פרט לכך שסבלו של הטרף אינו מטרה כשלעצמה. אצל יונקים האכילה מתחילה עוד כשהקרבן בחיים: עוויתות  הגסיסה, קולות היללה, היבבות וחרחורי החנק וכמובן הדימום הם חלק מחווית הציד. צבועים מתחילים לנגוס ולתלוש חלקי גוף כזנב ואשכים עוד בשלב הרדיפה, משהוכרע הנטרף הבטן מבוקעת והמוות גואל את החיה מייסוריה תוך שאבריה הפנימיים נאכלים. אריות ממיתים את טרפם באחיזה בגרונו: חנק איטי שעשוי להמשך כשעה, כל אותו זמן חשוף הטורף לשפע של קלט חושי שמקורו בסבלה של הארוחה וגירויים אלו הופכים, כמו הפעמון עבור הכלב של פבלוב, למעוררי תאבון. אולי לא מקרי הוא שההתמודדות הראשונה של החוק המקראי עם אכזריות היא עידון אופן צריכת הבשר, איסור איבר מן החי "כָּל רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא חַי, לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה:  כְּיֶרֶק עֵשֶׂב, נָתַתִּי לָכֶם אֶת כֹּל. אַךְ בָּשָׂר, בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ."(בראשית פרק ט').  "אכזריות חייתית"  בולטת במיוחד אצל קרובינו השימפנזים: ציידים מיומנים המחבבים בשר של גורי קופים אחרים. הציד גורם לזכרים התרגשות עזה שהם מביעים בהתרוצצות מרובה, ניעור ענפים, צעקות, שריקות וקטטות על השלל.  הקרבנות נאכלים לעיתים בעודם חיים והשימפנזים נהנים בעליל מסוג זה של ציד למרות שהשלל זעום: קבוצה של 20 ציידים עשויה להסתפק בסופה של החגיגה בקילוגרם אחד של בשר גור קופים.

להכאיב לקורבן

מוחו הגדול של האדם והמורכבות הגדולה של החברות שהוא יוצר מאפשרות לו מה שכנראה בלתי אפשרי לכל חיה טורפת אחרת: מודעות לסבלו של הקרבן. האכזריות האנושית ייחודית בשל הכוונה לגרום כאב ולכן נדרשת לה יכולת הזדהות: ההנאה הסדיסטית מבוססת על הבנה של התוקף שמה שהקרבן חש הוא כאב מסוג שהמתעלל יכול לדמיין. המעבר של האכזריות משדה הציד לעולם החברתי האנושי שארעה, לפי התיאוריה הזו בערך עם הופעת "הומו ארקטוס" לפני כמיליון וחצי שנים היו יתרונות ובראשם צמיחתה של אכזריות השיפוטית. העונש, פעולה שמטרתה סבל של חבר בקבוצה עומד  בבסיס מערכות אכיפת החוקים. היתרונות של קבוצה ממושטרת וממושמעת על יריבותיה ה"אנרכיות" שמרו את המוטיבציה לאכזריות.  מההמונים שהצטופפו לחזות בהוצאות להורג בציביליזציות הראשונות ועד לגולשים המקליקים על כל קישור לחדשות על גזר דינם של פושעים הענישה מרתקת את קהל הצופים. אנשים נהנים לראות או לפחות לקרוא על עונשים: נוסף ל "אושרה של סכין" מבקשים בני אדם נחמה ב"אושרם של אזיקים" והטוקבקיסטים מביעים אכזבה מרובה שכשאושר הזה מוגש להם במנות קטנות מדי.

ה"קרקס" הרומאי

נראה שנמצא קהל צופים למעשי אכזריות בכל מקום בו הדבר היה אפשרי ומותר. האימפריה הרומאית הייתה מעין "מעבדת אכזריות" משום שהיא זכתה לשטף ממושך של מנוצחים שניתן להתאכזר אליהם ולאזרחיה היו המשאבים והזמן הפנוי להתענג על אכזריות. כך, למשל, מתאר הפילוסוף סנקא בלוי של יום חולין ברומא "המקרה גרם שנכנסתי בצהרים לקרקס, חיכיתי לשעשועים אבל..נשארה רק שפיכת דם פשוטה. אין ללוחמים כל הגנה, בכל גופם הם מופקרים למכת המוות..רוב העם בוחר במחזות כאלה ואיך לא יבחר בהם? למה כלי הגנה? למה אומנות? הלא כל אלה רק מעכבים את המוות..בבוקר משליכים אנשים לפני אריות ודובים, בצהריים משליכים אותם בפני ההמון הבא לראות, את מי שמנצח מניחים להמתה בשעה אחרת. סוף כל הלוחמים הוא המוות. הדבר נעשה בברזל ובאש והוא נמשך עד שהזירה מתרוקנת". הצגה כזו הייתה מעין תוכנית ריאליטי יומיומית אך בהזדמנויות מיוחדות היו נערכים מופעים בהם מצאו את מותם מאות גלדיאטורים בבת אחת וקיסרים התחרו זה בזה בעריכת חגיגות דמים גדולות יותר לבקשת הקהל.  אפילו קיסרים שנתפרסמו במתינותם ובנועם הליכותיהם כאוגוסטוס וקלאודיוס היו חובבים מושבעים של שעשועי זוועה. אוגוסטוס ניקר פעם במו ידיו את עיניו של עבריין ותחביבו היה צפייה במתאגרפים שצוידו בכפפות עור מחוזקות במטילי עופרת וברזל. קלאודיוס היה להוט לצפות מקרוב בהוצאות להורג והיה מסובב אגודלו למטה גם כשגלדיאטורים נפלו במקרה משום שאהב לצפות בהבעות פניהם ברגע ההמתה.  

מסקנתו של נל היא שהיכולת להנות מאכזריות טבועה במנגנונים העצביים היסודיים והקדומים המשותפים לנו ולקרובינו הטורפים ושכל מה שנדרש להפעלתם הוא פשוט ההזדמנות. כתב העת שפרסם את מאמרו של נל הביא גם שפע תגובות חוקרים שתקפו בחריפות את הרעיון: האכזריות לדעתם אינה תכונה אנושית כללית אלא "חוסר אנושיות" או פגם ביכולת לחוש אמפתיה. אחד המבקרים ציין למשל שבתחרות הרייטינג זוכות בעקביות קומדיות ולא סרטים עתירי דם ואלימות. התעללות כשלעצמה לא תגרום הנאה לרובם המכריע של בני אדם טוענים חוקרים אחרים והיא נעשית לרוב לא כבילוי אלא בהקשר תרבותי חברתי בו היא מבססת מעמדו של המתעלל בהיררכיה. יש המצביעים על הבדלים גדולים בין בני אדם ביכולת להנות מגרימת סבל. מתברר כי ניתן למצוא מאפיינים סאדיסטים אצל  קבוצה מובחנת באוכלוסייה ואנשים אלו שונים בגישתם לגרימת כאב והתעללות מרוב בני האדם. בניסוי בו הוערכה הנטייה הסדיסטית של נחקרים באמצעות שאלון בו שולבו היגדים  דוגמת "לפגוע באנשים זה מרגש" התברר כי בעלי נטייה סאדיסטית התנדבו למשימות דוגמת מעיכת חרקים בעוד רוב חבריהם העדיפו משימות קשות יותר ואכזריות פחות דוגמת ניקוי חדר שירותים.

טרוליות ברשת – אינדיקציה לסאדיזם

נטייה סדיסטית שונה מהפרעות אישיות כמו פסיכופתיה, נרקיסיזם או מקיאבליזם. פסיכופת (אדם המאופיין בהתנהגות אנטי חברתית והיעדר אמפתיה) יתאכזר לאנשים אחרים כדי להשיג מטרות אישיות אבל לא יתענג על סבל כשלעצמו. כיום זירת פעולה משמעותית עבור בעלי אישיות סאדיסטית היא האינטרנט: מחקר שבחן מאפייני אישיות של "טרולים" כלומר אנשים הנהנים מהצקה, השמצה שלהוב יצרים ושיבוש דיונים ברשתות חברתיות ובאתרי חדשות מצא כי לטרולים ברשת מאפיינים סאדיסטים מובהקים. המובהקות הסטטיסטית הייתה ברורה,   מאפייני אישיות סאדיסטית ניבאו טרוליות רשת והתנהגות "טרולית"  היא אינדיקטור אמין לסאדיזם. העובדה שכולנו משתתפים מידי יום בניסוי החברתי האינטרנטי ושרובנו איננו טרולים  מרמזת אולי שהאכזריות אינה כל כך אוניברסלית.  היכולת האנושית הייחודית לחוש הזדהות וחמלה הופכת את האדם ליצור התומך ביותר בבני מינו וקשה להבין כיצד אותה אבולוציה הפכה אותנו גם לממציאיה של האכזריות. פרידריך ניטשה, הפילוסוף שהוציא מהארון את האכזריות האנושית מסכם את החידה בדרכו הפיוטית "הלא כאילן האדם. ככל אשר ירבה לשאוף אל על ואל אור יגבירו שורשיו כמיהתם ארצה, מטה, לחושך, לתהום -לרשע".


עלתה בדעתכם שאלה מעניינת, מסקרנת, מוזרה, הזויה או מצחיקה? שלחו ל  [email protected]

עוד בנושא באתר הידען:

2 תגובות

  1. לאדם יש יכולת לבחור. אם נגמרו החיות בערבה אריה לא יתחיל לאכול בננות (אם יהיו כאלה בסביבה). אין לאריה בחירה. לאדם יש. יכול לבחור בחמלה או בצד האפל.

  2. חוששני שהכותב כל-כך התלהב מפירוט יתר של היסטוריית האכזריות האנושית, עד שהוא שכח את השאלה לשמה התכנסנו. אז אני לא הולך לענות עליה, אבל ויקיפדיה מגדירה: "הומניזם (או אֱנוֹשָׁנוּת[1]) הוא גישה פילוסופית מוסרית מרכזית ומרובת ענפים, המבוססת על הרצון החופשי של האדם ומדגישה את היותו סוכן מרכזי, המשפיע על הסביבה שלו כאדם יחיד וכקבוצה אנושית" וטורחת לציין במשפט הבא שמקור הזרם באיטליה של הרנסאנס. היהדות, למשל, היא דת הומאנית, מפני שהיא שמה את האדם בנקודה המרכזית שלה, מעצם הכוונה האלוהית 'נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ, וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ'. נראה שהעולם נברא כבמה עליה ישחק השחקן הראשי – האדם, והוא יבחר בחיים מוסריים ובעבודת האלוהים, או שלא. לכן יש לו רצון חופשי "לעשות את הרע בעיני ה'".

    כניגוד לכך יש להעמיד את כתות הטבע למיניהן, שרואות בכל מעשי האדם כמשהו שלילי מעיקרו. הקיצוניות שבהן מבקשות לצמצם את האוכלוסייה האנושית לכמאה מיליון (לצמצם את כולם, כמובן, חוץ מאת הדוגלים בשיטה) ולהחזיר אותנו לימי ביניים חשוכים וקרים שבהם "היינו קרובים לטבע". משום מה נוטים לראות ברצון שלהם משהו "הומאני" למרות שהוא סותר את הגדרת ההומאניות.

    בהקשר הזה, של משמעות הזרם ההומניסטי ניתן להבין למה מתייחסת המילה דווקא לסבלנות ולסובלנות, ולפעמים אפילו לשחרור מוקדם מדי של פושעים, בטרם נוצר אפילו בדל של הרתעה (לפיהם וכלפי אחרים), מה שגורם לגל הפשע המסחרר ששוטף כעת את הערים הגדולות של ארה"ב ואירופה.

    פרט לכך, כפי שראינו, אכן מישהו טורח לעוות את משמעות המילה "הומאניות" ולהשתמש בה למטרות מאוד לא הומאניות (ראית מה עשיתי כאן?), וזו רק אחת המילים שאיבדו את משמעותן בעשורים האחרונים, כמו ליברליזם. דמוקרטיה, גזענות (ובעיקר "אנטי גזענות"), פאשיזם וכיו"ב.

    [1] בושה שויקיפדיה מוצאת לנכון להפנות לינק כזה למתווך שהוא בעצם אתר פורנוגרפי סוג ז' במקום אשכרה לחפש את הפמפלט של האקדמיה ללשון העברית ולהפנות לשם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן