איך ייראו ישראלים בחלל

על סופרים ואידיוטים בכנס השנתי של האגודה למדע בדיוני ופנטסיה בישראל. דיווח קצת מאוחר אך מדויק

עדו רייף , הארץ

גאי גבריאל קיי (משמאל) בכנס המדע הבדיוני. פנטסיה לא חייבת להיות אסקפיסטית

בכל שנה מוצא עצמו הסינמטק השלו בתל-אביב קורבן לפלישת אלפי ברברים. אירוע טראומתי זה, הידוע בתור "הכנס השנתי של האגודה למדע בדיוני ופנטסיה בישראל", או בקיצור ICon, מותיר אחריו עקבות: זמן רב עוד היה אפשר לראות שם ספיחי כרטיסים ל"מופע הקולנוע של רוקי", וחוברות של "הממד העשירי" ו"חלומות באספמיה" (בהתאמה, מגזין האגודה למד"ב ומגזין סיפורי מד"ב קצרים) מושלכים בפינות מאובקות. קורות הבניין כולו רעדו והידהדו, משל נתנסו בדהרת פרא של עדר ביזונים עצבנים. את האווירה ששורה על המקום בשלושת ימי הפסטיבל קשה לתאר בלי להיגרר לסופרלטיווים. אינסוף חובבים נלהבים גודשים את המסדרונות, את חדרי ההרצאות ואת הקפטריה.

בשנה שעברה קיבל שם סופר המד"ב אורסון סקוט קארד, מחברם של "המשחק של אנדר" ו"תצפית עבר" והשם הכי גדול בתחום שהתארח בארץ מאז אייזיק אסימוב, יחס של אליל רוק לפחות. האולם הראשי של הסינמטק היה מלא עד אפס מקום, ותורים של מעריצים השתרכו על פני עשרות מטרים בהמתנה לחתימה. קארד עצמו היה קצת המום: "אני לא רגיל להיות האטרקציה", אמר. "בדרך כלל אני פחות מבוקש מבחור ששיחק קלינגון לפני שלושים שנה ב'מסע בין כוכבים'. אתם אפילו לא קולטים כמה שאתם קוראים בהשוואה לארצות אחרות".

השנה, אורח הכבוד של הכנס ("פסטיבל!" מתעקש נציג עיריית תל-אביב, כנראה מפני שהמונח "כנס" מרתיע אותו ומעורר בו אסוציאציות של רופאים ופילוסופים), עמד הסופר הקנדי-היהודי גאי גבריאל קיי, מול קהל עצום כמעט באותה מידה באולם הראשי. "זהירות", הוא מתלוצץ. "אם תמשיכו להתייחס אלי ככה, אני עוד אחזור".

פגשתי את קיי ב"צומת ספרים", בקניון עזריאלי, שבו חתם על ספרים למען מעריצים. אחר כך שמנו את פעמינו לעבר בית קפה סמוך, רק כדי לגלות שגבירה כבודה בעלת שיער מחומצן הסתערה על השולחן האחרון שאליו צעדנו. עוד אני עומד חסר ישע, וקיי משתלט על המצב. "רוצה לשבת ליד הבר?" שאל במשיכת כתפיים סובלנית.

שלום וברוך הבא לישראל. אני מקווה שאתה נהנה מהכנסת האורחים שלך עד עכשיו.

"כן, מאוד. למעשה זו הפעם השנייה שאני מבקר כאן. הפעם האחרונה היתה לפני שלושים שנה – יותר מדי זמן".

לעתים קרובות אתה מבסס את ספריך על תקופות מסוימות בהיסטוריה. מדוע?

"לפני 15 שנים התחלתי להתעניין בשימוש בכתיבה פיקטיווית כדי לבחון נושאים חוזרים במהלך ההיסטוריה. מצאתי שכשמשתמשים בז'אנר הפנטסטי, הספר לא עוסק דווקא בהיסטוריה עצמה (מה כן או לא קרה) וכך קל יותר לקורא להתחבר לתחושת העבר. אני מאמין שבדרכים מסוימות ההיסטוריה חוזרת על עצמה, ויש לה הרבה במשותף עם העולם שלנו היום".

לאילו תקופות אתה נמשך במיוחד?

"אני משתמש בעיקר ברנסנס ובימי הביניים כי בהן אני מתמצא, אבל אני לעולם לא יודע בבירור באיזו תקופה אבחר בפעם הבאה שאכתוב ספר".

האם אי פעם שקלת לבסס רומאן על ישראל העתיקה או ממלכת יהודה?

"כן, אבל באותה מידה הרומאן הבא שלי יכול להיות גם על הקיסרות הסינית. מצד שני, כתבתי כבר רומאן הכולל את יהודי ספרד (בספר "אריות אל-רסאן")".

אתה נוטה לשלב בין עלילות אפיות בקנה מידה עולמי לחייהן הפרטיים והמסובכים של דמויות בעלות מניעים חזקים (כמו נקמה או גאולה). האם אתה מחשיב את האחד כחשוב מהאחר, או שאתה מראש מכוון לסיפורים המאפשרים לך את רוחב הפעולה הזה?

"אני חושב שההגדרה של ספר טוב הוא ספר שקורים בו דברים מעניינים לאנשים מעניינים. צריך שהסיפור יהיה מעניין כדי שלקורא יהיה איכפת ממה שקורה. לכן אני מנסה תמיד לשמור על מאזן – העלילה נעה מהר, אבל באופן מספיק אטי כדי לעורר את העניין של הקורא. אני מנסה לשלב בין שני הדברים הללו".

איך היה לעבוד עם כריסטופר טולקין (בנו של גר"ר טולקין)?

"קשה לתת תשובה קצרה לשאלה הזאת. פגשתי את כריסטופר דרך קשרי נישואים בין המשפחות שלנו. הוא היה זקוק לעזרה בארגון הכתבים של אביו. אני הייתי צעיר ונלהב, והוא סמך עלי. זו היתה שנה חשובה בחיי. למדתי הרבה מאוד מהכתבים שטולקין הותיר אחריו. ישבנו לנו באמצע כפר אנגלי ישנוני, וזה עזר לי להסתכל על העולם אחרת. נוסף לכך, היה כל כך שקט שהתחלתי לכתוב וקלטתי עד כמה חשוב לי להיות סופר".

האם אתה חושב שז'אנר הפנטסיה השתנה באופן רציני מאז ימי "שר הטבעות"? באילו דרכים?

"הפנטסיה השתנתה המון מאז. בשנים הראשונות אחרי פרסום הספר, בגלל ההצלחה האדירה של 'שר הטבעות', הרבה מאוד כותבים גרועים ראו הזדמנות להרוויח כסף ו'קפצו על העגלה'. הסדרה שלי, 'מארג פיונבאר', היתה במובן מסוים תגובה שלי לכך. רציתי להראות שאפשר לכתוב פנטסיה בנוסח טולקין בלי לחקות אותו ובלי להיות נוסחתי. מאוחר יותר, קוראים שהיו צעירים כשהספר יצא לאור התבגרו ויכלו לכתוב סיפורים וספרים בוגרים ומקוריים כי נוצרה לכך הזדמנות – הז'אנר קיבל לגיטימציה. עכשיו, כמובן, יש שינוי נוסף: הסרטים החזירו את הספר המקורי – וכתוצאה מכך, את כל הז'אנר – לתודעה הציבורית וחשפו אותו לתשומת לב עולמית שוב. כמובן, יש הרבה סוגי פנטסיה. אני לדוגמה כותב פנטסיה היסטורית, וזה לא אותו דבר כמו, נניח, רוברט ג'ורדן, או גבריאל גרסיה מרקס".

אילו ספרים אתה נוהג לקרוא, ומי משפיע על הכתיבה שלך?

"היום אני קורא הרבה רומאנים היסטוריים, כמו 'כפרה' של איאן מקיואן, או ספרים של פיליפ רות. מי שהשפיע עלי היה שייקספיר מצד אחד, והיסטוריונים מצד שני – דורותי דונלד, מרי ריינולדס, וגם אשתי ובני. נעשיתי הורה, וזה משנה את הפרספקטיווה".

קיי הוסיף בהרצאותיו: "פנטסיה נראית אסקפיסטית, מתחבאת מהעולם האמיתי מאחורי דרקונים וכשפים, אבל למעשה רוב סוגי הכתיבה הם אסקפיסטיים – הם בורחים מהמציאות שלנו. יש הרבה ספרים שמנסים לבדר, כמו רוב הטלוויזיה והקולנוע, אבל לא כל הז'אנר צריך להיות כך. למה אני לא כותב פשוט רומאנים היסטוריים? כי פנטסיה קרובה יותר לתבניות הנפש האנושית – היא עתיקה ובעלת עוצמה, ומאפשרת אוניוורסליות בגישה שלה, בכך שהיא מתנתקת מהקשר צר של תרבות, זמן ומקום ספציפיים.

"ב-1990 התלונן באזני עורך מד"ב פולני: 'בתוך שנה אאבד חצי מהקוראים והכותבים שלי, כי אין יותר קומוניזם וצנזורה, ולכן לא צריך אלגוריות'. זה מראה שמד"ב ופנטסיה לא חייבים להיות אסקפיסטיים, אלא הם יכולים להתייחס למציאות. תמיד התעניינתי בשכתוב ההיסטוריה בידי כובשים. בכך שמיקמתי עלילה שעוסקת בכך בעולם שהמצאתי, הפכתי אותה לאוניוורסלית – זה יכול לקרות בכל מקום. גם בשאלה אם מותר לנו לשים דברים בפיהם של אנשים שכבר מתו; באחד מספרי יצרתי אנלוגיה לאל סיד, גם מפני שרציתי לכתוב לו הומאז' וגם מפני שחשתי שאינני מכיר אותו ואת חייו מספיק טוב כדי לכתוב עליו.

"בכתיבה היסטורית גם קל יותר לכתוב סיפורים על ערכים. בהווה יש משהו שמקטין אותנו, יש התנגדות לרעיון הגיבור הגדול מהחיים. דמויות כאלו נוטות להפוך לקריקטוריסטיות, או במקרה הטוב – לגיבור-הטכנאי של טום קלנסי".

מובן שהיה הרבה מה לראות בכנס מלבד ההרצאות של קיי. האירועים המגוונים נעו בין הצגת בכורה של הסרט "הנוסע השמיני נגד הטורף" להרצאות על תפישת החיים והמוות בתרבויות עתיקות, בין הקרנה של הסרט התיעודי "טרקיז 2" על השוליים הסהרוריים (יותר) של מעריצי "מסע בין כוכבים" לקרבות גלדיאטורים והדגמות כלי נשק מימי הביניים בכיכר ממול הסינמטק. סא"ל איציק מאיו סיפר על תוכנית החלל של נאס"א, ועמנואל לוטם העביר סדנת תרגום. בסוף הכנס הוענק פרס גפן לספר המד"ב המתורגם, ספר הפנטסיה המתורגם והסיפור המקורי הטובים ביותר. הכל התרחש במעין תחושת חדווה כללית.

"זה הכנס הראשון שלי", אומר לביא תדהר, 27, אחד מסופרי המד"ב בעלי הפונטציאל בזירה המקומית, ובעל הראסטות המרשימות ביותר שראיתי מעודי על איש לבן. "עזבתי לחו"ל בגיל 18, ועכשיו אני בעצם רואה את כל זה בפעם הראשונה, ואני חייב לומר שאני מתרשם מהגודל, מכמות האנשים כאן".

תדהר, קיבוצניק במקור, פירסם לראשונה בירחון הספרות "מאזניים" כשהיה בן 17, הוציא ספר שירים ב-1998 ונעשה מבקר ספרים באנגליה. לפני שנתיים וחצי החליט לכתוב באופן רציני ותרם סיפור לאנתולוגיה "נמונימוס" שבה יוצאים לאור סיפורים בעילום שם, ושמות הסופרים מתפרסמים רק שנה לאחר מכן, במהדורה הבאה. בסיפור שכתב בתחרות לסופרים צעירים על טכנולוגיה מעשית ליישוב מערכת השמש, הוא בחר את האינטרנט, תחום העיסוק שלו. הסיפור זכה בפרס בראדבורי-קלארק היוקרתי. אחד משני הסופרים שעל שמם קרוי הפרס, אגדת המד"ב ארתור סי. קלארק כעס עליו מפני שהגיע לרעיון הזה לפניו. תדהר התבשר על זכייתו כשעמית לעבודה הודיע לו: "יש מישהו מסוכנות החלל האירופית על הקו בשבילך".

היום הוא כותב את הרומאן הראשון שלו: ספר פנטסיה ראשון בטרילוגיה שיתבסס על עקרונות תרבות יהודיים, במקום אירופיים כפי שמקובל. "כולל קיבוצים", הוא מבטיח, בהתייחסו למוטיב חוזר בסיפוריו.

ואיך אפשר בלי אנקדוטה קצרה לסיום על אידיוטים? רצה הגורל ופגשתי חלק ניכר מאלו שהיו בכנס זה דווקא בהרצאתו של תדהר על כתיבת מקור בארץ. כאלה היו פני הדברים:

תדהר: "כתיבת מקור בארץ היא בהחלט אפשרית, ואין טעם לנסות לחקות סופרים מחו"ל. למשל, אם אתם כותבים על מסעות בחלל-"

טמבל: "כמו ב'מלחמת הכוכבים'!"

תדהר: "אהם, כן, כלומר… זאת אופציה, אבל הרעיון הוא דווקא לא לחקות. תהיו מקוריים, תמציאו עולמות וצורות חיים חדשות, אל תלכו בתלם -"

דביל: "כן, בדיוק כמו 'מסע בין כוכבים'!"

תדהר: "כן, אה, למעשה זו דווקא דוגמה טובה. תחשבו למשל איך יתנהלו חיים בחלל, איך ייראו ישראלים בחלל -"

אוויל: "ישראלים בחלל יהיו כמו פרנגים! (גזע דמוי קריקטורה אנטישמית דוחה של חייזרים תאבי בצע)"

אני (מתעצבן): "מה אמרת?"

אוויל (נרתע): "הו, זה לא אישי, באמת! הייתי אומר את זה על כל תרבות שסוגדת לכסף!"

http://www.hayadan.org.il/BuildaGate4/general2/data_card.php?Cat=~~~33041516~~~72&SiteName=hayadan

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן