בבר נידח בצפון קניה כתב ליצן “חסכו במים, שתו יותר בירה” מי שיודע חשבון נכון ומכיר את הליך ייצור הבירה – מגידול המרכיבים השונים, ייצור והובלת הבקבוקים, דרך חישוב אנרגטי ועד פינוי הפסולת, ידע מיד עד כמה ה”בדיחה” אינה אמינה ואינה מבטאת את המציאות.
המושג מידרך סביבתי (ההשפעה הסביבתית / העקבות שמוטבעות ), ידוע ומקובל, בדומה לכך ראוי ונכון למדוד את מידרך-המים : איך משפיע השימוש והיצור של מוצרים שונים על משק המים העולמי (והמקומי). העולם המדעי (והתעשיתי) מתחיל להשתמש במדדים לקביעת מידרך-המים: מדידת כמות המים הנדרשת לייצור ולשנוע מוצר עד לשימוש בו.
חישוב מידרך-המים נותן בידי הצרכן מידע והבנה שיעזרו לקבוע את היחס למוצר וליצרן … בעולם בו המים הופכים ליקרי ערך. מדד שיאפשר לצרכן לדעת את עלות וכמות המים שנידרשו כדי לייצר, לשנע ולהגיש את המוצר.
דוגמא למוצרים (צריכה) שליצורם נידרשו כמויות מים עתירות בין היתר הם כותנה ובשר-בקר. באוניב' טוונטי בהולנד University of Twente, הוקם אירגון (התנדבותי) שקורא לעצמו “עמותה למידרך-מים “ Water Footprint Network (WFN).
על פי העמותה :לייצור ק'ג אחד של בשר-בקר ישאבו 16,000 ליטר מים, לייצור חולצת כותנה ישאבו 2,900 ליטר מים.
ארה”ב היא השיאנית במידרך-המים לתושב (כמו בפליטת דת”פ), כאשר עבור כל תושב נשאבים כל שנה 2,9 מיליון ליטר. אחרי ארה'ב נמצאים היפנים ש 65% ממידרך-המים שלהם במוצרים מיובאים.
מאחר והתודעה הציבורית גוברת, מאחר ויותר צרכנים מעונינים לדעת את מידרך-המים שלהם ולהפחיתו, יותר ויותר חברות ואירגונים פונים ל”עמותה” ולשלוחותיה כדי שמידרך- המים שלהם ימדד.
מאחר ופתחנו בבירה הרי שענקית הבירה SABMiller היתה אחת הראשונות שפרסמה את מידרך-המים שלה, בדיון “שבוע המים העולמי” World Water Week conference שנערך בשטוקהולם.
הנתונים נאספו בדרום-אפריקה ובצ'כיה ע'י האירגון העולמי לשימור WWF וה”עמותה” (WFN). התברר כי : כדי לייצר ליטר בירה ב דרא”פ נישאבו 155 ליטר מים, ואילו בצ'כיה לייצור אותו ליטר נישאבו רק 45 ליטר מים ! ההבדלים נובעים מהיות דרא'פ יבשה יותר, כלומר תלות בהשקיה.
98% ממידרך-המים לייצור הבירה בדרא'פ היו ההוצאות בחקלאות (גידול השעורה). נתונים כאלה מאפשרים ליצרן לזהות את יכולת החיסכון בעת הצורך. פרסום מידרך-המים יתן לחברה כלים להפחית את השימוש במים, לצמצם את מידרך-המים.
הצורך לזהות את מידרך-המים אינו רק מצפוני סביבתי או לצרכי “פרסום ירוק”, שכן ברוב המקרים משלמות חברות עבור זכויות למים, או ישירות עבור המים, לכן עלות / מחירי המים מהווים גורם שעל היצרנים להביא בחשבון, ולכן מידרך-המים מהווה נתון שיש לחשבו גם מההיבט הכלכלי.
חברה נוספת שחישבה את מידרך-המים היא קוקה-קולה, החישוב נעשה לבקבוקי חצי ליטר, דובר החברה מסרב לגלות את המספרים אבל מבטיח כי תוך שנתיים יצומצם המידרך ב 20%,
קביעת /חישוב מידרך-המים כרוך בחישובים סביבתיים שמשתנים בכל מקרה, לכן כדי למנוע בילבול יש צורך במדד אוניברסלי שיהיה מקובל. הצורך לקבוע אחידות במדידת מידרך-המים ולפרסם מידרכם/השפעתם של יותר ויותר מוצרים הולך וגובר ככל שבעיית חוסר המים פושטת ומגיעה ליותר איזורים, קביעת מידרך-מים תהווה את הכלי המתאים למניעת ביזבוז, בעיקר באיזורים שהולכים ומתיבשים,
ה”עמותה” אמורה לפרסם מדריך לחישוב מידרך-המים, ע'י בודדים, חברות תעשיתיות, תאגידים או מדינות, כבר היום יש אירגונים סביבתיים שדורשים כי מידרך-מים יהיה חלק מהמידע המפורסם על תוויות מוצרי-מזון, מידע שיאפשר לצרכן להשפיע על מידרך-המים האישי.
יצרנים רבים מביעים ספקנות לגבי סימון מידרך-המים בטענה כי סימון זה אינו מעשי בגלל ריבוי המוצרים, ריבוי שיגרום ליצרנים בילבול וסיבוך מיותר? לטענת יצרנים רבים מידרך-המים אינו מדד יעיל ולכן מבלבל.
בעוד אלה מתנגדים יש כבר מי שמציע תווית בדמות פרח, התווית תסמל את ההשפעה הסביבתית על פי נושאים כאשר אחד מעלי הכותרת יסמל מים, במקום להראות כמה מים ניצרכו לייצור ק”ג, תסמל המדבקה התנהגות/כלכלת מים נכונה. כבר היום יש חברות פיניות ויפניות שעל מוצריהן יש ציון כמויות המים שנידרשו לייצור המוצר. יצרנים מבינים כי ככל ש”סיפור המוצר” ברור, כך יתרבו הצרכנים (האחראיים) שסביבתם חשובה להם.
אצלנו: בעבר התיחסתי לתשישות בה לוקות הרשויות בארצנו ביחס למשאב החסר, אלא שלמזלנו גופים עצמאיים למדו את לקח הצורך שבהפחתת מידרך-המים, חקלאים ותעשיינים כאחד עושים לחיסכון במים, היו “חכמים” שרמזו כי “יצוא פירות וירקות מארץ שחציה מדבר דומה ליצוא מים”, ולא היא שכן מידרך-המים של כל מוצרי החקלאות שלנו קטן עשרות מונים ממוצרים דומים בארצות אחרות, המצאת ופיתוח מערכות השקיה חסכוניות (טיפטוף) מאפשר לחקלאים לצמצם למזער את מידרך-המים ולעמוד במדדים שבעתיד יחייבו יצרנים בעולם כולו.
עד 2025 יסבלו כ 3 מיליארד אנשים מחוסר מים, אחת הדרכים /האפשרויות הנכונות למנוע צמא היא ע”י חיסכון והפחתת מידרך-המים.
17 תגובות
ל-15 (פרקליטו). צריך לזכור שמים טריים צריך לשאוב (או להתפיל) ולהוביל
לצרכן ואז להחזיר למתקני הטיהור (שלא תמיד הם קיימים והנחלים בארצנו הם
עדות לכך) ומשם למכור במחיר מוזל לחקלאות בלבד.
איני מכיר את המספרים אך זה נראה לי חסכון עצום באנרגיה ומים (כולל כל
הנזילות שבדרך) אם נמחזר מים אפורים – כך נתפיל (או נשאב) ונוביל בסופו של
דבר פחות מים לצרכן הסופי, נחסוך בנזילות – וגם נצטרך לפנות פחות מים.
בכל מקרה, לא נראה לי שמישהו במדינה הזאת באמת מתכוון לבדוק את הסוגיה
הזאת ברצינות.
פרקליטו:
אני לא שמעתי את אותו אורי שני אבל ניחשתי בעבר שזו עשוייה להיות הסיבה:
https://www.hayadan.org.il/saving-water-2704093/#comment-209203
אלא שברבות הימים דווקא יצא לי לקרוא באיזה מקום (אינני זוכר איפה) שהסיבה איננה זו אלא החשש מן התחלואה שפעולות אלו עלולות לגרום.
האם יש לך (או למישהו אחר) מידע רשמי בעניין?
הסיבה שלא חוקי בישראל למחזר מים אפורים בצורה פרטית, היא (כפי שהתראיין בנושא אורי שני אחד) שמדינת ישראל מטפלת בעצמה ברוב מי הביוב ומפנה את המים המטופלים לאן שהיא חושבת שצריך (חקלאות), אם כל אחד יטפל לעצמו למדינה לא יהיה את המשאב הזה, והיא תאלץ למצוא לחקלאים מים במקום אחר.
זה אגב הרבה יותר הגיוני להקים מתקני טיפול גדולים מאשר כל אחד יקים לעצמו משהו קטן בחצר. זה גם הרבה יותר בטוח לשימוש, מפוקח ועוד כמה דברים בהם זה יותר…
זה שהמדינה לא מטפלת בהכל הכל אלא רק ב70% (לפי מקורות זרים), זה אולי קצת חבל אבל סביר להניח שהקצת האלה זה ממקורות מרוחקים (פריפריה, ישובים פלסטינים), וגם אז, עדיף להקים מתקנים קטנים ישוביים ולא כל אחד לעצמו.
אישית אני לא מאמין שאפשר לגרום לאנשים לצמצם את צריכת המים מעבר לאחוזים בודדים, והעליה בצריכה תימשך עם העלייה באיכות החיים כמו בכל העולם… לכן בסוף התפלה של מים בכל זאת תהיה הפתרון.
אחלה טיעונים אסף. דומים לכתבות.
אין נתונים אין מחקרים יש אסונות.
לתמיר
חיפוש פגמים כדאי להתחיל
מול מראה
ורק אחרי כן לעבור למשקפת
באתרים של חברות שמוכרות מערכות לטיהור מים אפורים כתוב שהחוק בנושא עדיין לא אושר ולכן זה עדיין לא חוקי.
מכיוון שאין לחשוד בחברות אלו שאינן רוצות למכור אני נוטה להאמין לדבריהן.
לאחד העם (9). אני יודע שהיה כנס הדרכה (שאותו
פספסתי) בישוב שלנו שנוהל ע"י חברה שהתמחתה
בהתקנת מתקנים כאלה; ב"עושים סדר" (ערוץ 23)
תמכה קרנית גולדווסר בשינויי חקיקה (מיסוי) כדי לעודד
התקנת מתקנים כאלה בבתים – והבנתי שמתקנים
כאלה מורשים וקיימים בארץ.
יתכן שאתחיל להעמיק התעניינותי בנושא בקרוב.
מאמר מלא שטויות. אין פה התיחסות לטכנולוגיות שיפתרו את בעית המים. בעיה שגם היום לא קיימת.
קיימים רק אינטרסים כספיים שמונעים את פתרון הבעיות. הציבור הולך שבי אחרי השקרים של הפוליטקאים וחבר מדענים ואנשי המקצוע שנותנים להם גב מדעי כדי לא להשקיע בפיתרון בעיות המים, זה כמובן "חוסך" להם הרבה כסף, כסף שמשמש אותם לביזבוזים והשחיתויות ודאגה לאנשים שתומכים בהם.
אתם, ומאמרייכם בעצם תומכים באותם פוליטיקאים (אני מקווה שרק מטיפשות) ובהמנעות שלהם מלטפל בבעיית המים. אתם טוענים שהפיתרון זה לחזור לימי הביניים שם האזרח הממוצע היה משתמש באחוזים בודדים מהמשאבים לעומת היום. כמובן שעוטפים את הרעיון האבסורדי הזה בעטיפות דמגוגיות שנועדו לסנוור את הציבור.
השיטה עובדת מצויין, עובדה שנמנעים מלפתור את הבעיות ומשליכים על הציבור את האסונות שמיצרים פה.
טיפשות שחוברת לרוע היא המסוכנת ביותר.
למישהו אחר לגמרי…
עד כמה שאני יודע מערכות ביתיות למחזור מים אפורים אינן מאושרות על ידי משרד הבריאות, למרות ידיעות בעיתונית פה ושם על התקנתן בישובים קהילתיים.
האם משהו השתנה בנדון? מלבד המחיר כמובן שקיים בסקלה רחבה בהתאם למידת נקיון, צורת פעילות המערכת וכו’
האם נאמר שם גם מה מידרך המים של ויסקי ושל וודקה?
אם היו רוצים לחסוך במים אפשר היה להקל במיסוי מערכות
מיחזור מים ביתיות (שימוש במים אפורים – מי כיורים
ומקלחת) להדחת אסלה. אין כאן הפסד הכנסת מיסים
למדינה משום שכרגע המערכות האלה כל כך יקרות
ולכן לא קונים אותן – אם אין קונים אין משלמים מסים
ןלכן גם אין הפסד מיסוי, לכן המהלך הזה גם יותר זול
מהתפלה וגם אינו מזהם כמוה (קרי: השקעת חשמל להתפלה).
אבל אולי הראש היהודי אינו חכם כמו שהוא נראה.
לא אבי,לא.
הקטע ‘האצבע טעתה’ משוייך ברוחו לזמר הנפלא עם הקול הצרוד בעולם,תום וויטס, ששר על
” the piano has been drinking” .
כמובן – שירו של השיכור …
ועל זה אמר גדי יגיל – נכנס יין יצא סודה (מערכות המלצר).
כמובן : "כך שֶאַל תהלכו עלינו אימים".
האצבע טעתה …
הבעיה אינה כלל מים : יש בלי סוף מים !
הבעיה היא : כסף,כסף וכסף !!!
כאשר לממשלות יהיה איכפת ויוציאו פחות על התחמשות וכדומה יהיה כסף נוזלי למים מתוקים – שתיה,רחצה ואפילו ג’קוזי …
ובנוסף יש להניח שמחיר ייצור המים ילך ויפחת והטכנולוגיה תשתכלל – כך שעל תהלכו עלינו אימים.
והדבר דומה ל”התחממות” כדור הארץ – וסופות השלג העזות בכל העולם בחורף זה שאך החל (וללא קשר לזרם הגולף ועוד ספקולציות ירוקות).
אחרי שהדברים ניכתבו ראיתי כי:
בתגובה לדברים שנכתבו ע’י העיתונאי צור שיזף ,
כותב ד’ר דורון מקל – מנהל תחום כנרת ברשות המים:
”הצריכה הביתית ב 2007 היתה כ 800 מיליון מ’ק ” ,
“בישראל ממחזרים ומנצלים לחקלאות 70% מהשפכים”
על פי מקורות שונים ברשת:
לחקלאות משתמשים ב כ 1,5 מיליארד מ’ק, לתעשיה משתמשים ב כ 700 מיליון מ’ק,
ביהודה ושומרון ניצרכים כ 200 מליון מ’ק,
כשמחברים את הנתונים (ללא חקלאות) מקבלים צריכה של כ 1,7 מיליארד מ’ק לשנה ,
מהם (על פי מקל) מוחזרים לשימוש 70% .
כלומר : אנחנו שופכים לים , לכינרת , לערוץ הירדן וכד’ כ 500 מיליון
מ’ק מי-ביוב בשנה !
מיחזור כמות זו והשבתה לשימוש , כמו גם ניקוז ואיסוף מי הגשמים שגורמים כל שנה להצפות בערים הגדולות , שתי פעולות שיאפשרו הזרמת מים בירדן הדרומי והחיאתו ,
מים שיזרמו מהירדן לים-המלח … יותר מחצי כמות המים החסרה לים-המלח בשנה !
האם הכוונה במים באופן כללי או למים שיעודם הוא מי שתיה.
אני תומך נלהב באגירה ושימוש חוזר במים.
אבל יש לציין שמים אינם תמיד מתבזבזים אם ניתן לעשות בהם שימוש חוזר.
לדוגמא השקייה בקולחין.
אם את הפירות והירקות שלי אני משקה במי גשמים אגורים ומי צנרת מטוהרים אני עדיין מבזבז מים ?