של מי הדנ”א הזה

החששות הכבדים מפני השלכותיהם האתיות של מחקרים גנטיים הם מופרזים ולפעמים אף חסרי הצדקה מדעית. למעשה מופנים חצי ביקורת אל המטרה הלא-נכונה

למחקרים גנטיים השלכות אתיות מגוונות, הנוטות לעורר חששות בלב רבים. השבוע התפרסם ששתי ועדות לאומיות יגישו בקרוב את דו”חותיהן על מחקרים בתחום זה, מתוך שימת דגש על כאלה שבמרכזם איסוף דגימות דנ”א. הוועדות הוקמו בשל המשמעויות החוקיות והחברתיות של המחקרים, ומפאת הצורך לנסח תקנות בעניין השימוש בחומר גנטי של אוכלוסיות אנושיות. ללא ספק, קיימת הצדקה ברורה לקיום דיון בנושא, גם אם ייתכן שוועדה יחידה היתה עושה את העבודה ביעילות לא פחותה. אך נראה שאחדים מן החששות שהעלו הוועדות והאנשים שהעידו לפניהן מופרזים ולעתים אף חסרי הצדקה מדעית.

משל קצר עשוי להבהיר חלק מהעניין. חוקרים מתחום האנתרופולוגיה בברזיל עשו במשך עשרות שנים מחקרים על מבנה כף היד האנושית. הם צילמו כפות ידיים שונות, השוו את אורכן ועוביין היחסי של האצבעות, את שעירות גב היד ואת השינויים החלים במראה היד ובגודלה מלידה ועד זקנה. רק מעטים התעניינו בממצאים, עד שקמה חברת מאנו-סלקט, ששמה לה למטרה לעשות רווחים מן התוצאות המדעיות הללו. מדעני החברה החליטו לייצר מאגר של עשרות אלפי תצלומים ממוחשבים של ידיים וליצור חומרה ותוכנה שתזהה בני אדם לפי מבנה היד.

החברה בנתה מתקן מתוחכם, הסורק את כף היד ומזהה את בעליה ללא עוררין. הביקוש למכשיר הממוחשב גאה והוא הותקן במפעלים, שדות תעופה ומעברי גבול, לרבות בישראל. החברה עשתה רווחים נאים, העסיקה מאות עובדים, שילמה מסים כנדרש ותרמה לפיתוח הכלכלה. ואז, לפתע פתאום, התעוררו ספקות אצל הרשויות הנוגעות לעניין. הטענה המרכזית היתה, שכפות הידיים הן אברים בגוף האנושי. לכל אדם זכות על כפות ידיו, ולא יעלה על הדעת שחברה מסחרית תנצל נתוני כף יד לתועלתה הפרטית ובלא פיקוח של המדינה. הובעו גם חששות שריכוז מידע על אבריהם של בני אדם בידיים פרטיות יספק להן מידע חסוי שיכול לשמש נגדם. למשל, הוכח שקיים מתאם בין עובי האצבעות למוצא העדתי, נושא רגיש עד מאוד בברזיל.

יתר על כן, בוועדה שמונתה לחקור בעניין נטען, שאמנם כאשר עסק המחקר בעשרות או מאות כפות ידיים, כפי שהיה נהוג בימים עברו, היה הדבר לגיטימי. אך כשצוברים מידע על עשרות אלפי כפות יד, מדובר בשימוש במשאב השייך לעם כולו. הוועדה המליצה להקים מאגר לאומי לתמונות ממוחשבות של ידיים ולפתח אמצעים לשימוש בנתונים ברמת הלאום, כך שכל העם יוכל ליהנות מן המחקר. הכסף למאגר הלאומי לא נמצא בשל המצב הכלכלי הקשה, ומנגד, החלה הממשלה להצר את צעדיה של חברת מאנו-סלקט, וסופה של זו שנאלצה להעביר את פעילותה לארצות הברית. שם יכלה להמשיך ולשגשג ולהמציא מערכות חדשות ומתוחכמות המבוססות על מדדים כמותיים של אברים אנושיים, כגון טביעות אצבע ודגמי רשתית.

ועתה לנמשל. בעולם האמיתי אכן פותח מכשור ביומטרי מהסוג המתואר ולא קמה לכך שום התנגדות. אך כשמדובר ב”אברים” אחרים בגוף האדם – הכרומוזומים – המלצות הוועדות הישראליות, כפי שפורסמו בעיתונות, דומות להפתיע לאלה שבמשל הברזילאי. בכרומוזומים, ה”כרכים” הללו באנציקלופדיה התורשתית, מצוי מידע מדויק על בניית אברי הגוף ומערכותיו. וממש כשם שכל כף יד שונה מרעותה, כך גם בכרומוזומים קיימת שונות אישית עצומה, וקיימים בהם אתרים רבים שבהם לכל אדם יש רצף דנ”א ייחודי. משום מה יצא הקצף דווקא על מחקרים העוסקים בשונות הזאת.

כל עוד היה מדובר בפרמטרים המשותפים לכל בני האנוש, לא עורר חקר הדנ”א התנגדות רבה. מחקרים שכאלה נעשים כבר עשורים רבים. התגלה בהם, שהרצף הכולל של דנ”א בכל תא מכיל כשלושה ג'יגאבייט של מידע. כל “ערך” בו הוא גן המקודד לחלבון, ועשרות אלפי החלבונים בונים את התאים המרכיבים כל יצור חי. התגלו גנים המפקחים על מבנה המוח, על מערכת החיסון, על מאזן האלקטרוליטים ועל רמת הכולסטרול.

התחום החדש של חקר הגנום עזר מאוד להרחיב את גבולות הרפואה. במחקרים רפואיים רבים נאספו ממטופלים דגימות דם, שתן, עור, גידולים סרטניים ועוד, ונוצרו מאגרים המכילים מאות אלפי דגימות. מחקר של מרכיבי הדגימות האנושיות, תוך כדי שימוש בידע שנקנה על הדנ”א, עזר ועוזר לפתח תרופות חדשות ולשפר את השימוש בקיימות. משרדי הבריאות, המדע והתעשייה בישראל תמכו במאות מחקרים מסוג זה, בהם רבים בשיתוף עם התעשייה הביוטכנולוגית, ואיש לא מחה.

מסיבות שראוי לנסות להבינן, התעוררה רגישות חברתית ואתית עצומה כשמיזם הגנום צעד צעד נוסף. בשלב החדש מדובר בניצול העובדה, שמשפוענח כל הרצף הגנומי, ניתן לעשות, באמצעים זולים יחסית, מחקר גנומי השוואתי בין בני אדם שונים, בלי “לרצף” מחדש גנומים שלמים.

במרכזה של ההתפתחות החדשה הזאת מצוי המונח הטכני סני”פ (SNP), שמשמעותו הבדל נקודתי ברצף הדנ”א בין בני אדם שונים. כך, למשל, במקום נתון ברצף עשויה להימצא האות הגנטית A במחצית מכלל בני האדם, בעוד שבמחצית השנייה תתקיים האות C. קיימים כמה מיליוני אתרים מעין אלה, כך שמדובר במעין טופס טוטו ענקי שבו לכל פרט על כדור הארץ יש קומבינציה שונה.

פריצת הדרך היא בטכנולוגיות המתמקדות באתרי השונות, ואלה מספקות מידע רב ערך. אך האופן שבו קובעת קומבינציה כלשהי של סני”פים את תכונות האדם עדיין רחוק מאוד מפענוח. המדענים מנסים בשלב זה “לגרד את פני השטח” על ידי אפיון תפקידם של כמה מאות אתרים – פחות מאחוז אחד מכלל השונות. שילוב של תובנה סטטיסטית ושל תחכום ניסיוני הביא בשלוש השנים האחרונות לגישה חדשה ומעניינת, הקרויה מחקרי אסוציאציה. אפשר כיום לברר מהו ה”תת-טופס” האחראי למחלה מסוימת מהסוג הקרוי רב-גני. כלומר, אפשר לחקור מחלה הנובעת משילוב מוגדר של גרסאות סני”פ בחמישה או עשרה אתרים שונים במשולב. מחלות אלה הן הנפוצות ביותר ובהן, למשל, התקפי לב, לחץ דם, אוסטאופורוזיס (בריחת סידן) ומחלות נפש כגון סכיזופרניה. יש כאן הבדל ברור לעומת מחלות חד-גניות, לדוגמה ציסטיק פיברוזיס, שבהן שינוי בגן יחיד גורם למחלה. רוב החששות מפני סטיגמה עדתית נגזרים מן הסוג האחרון, שבו קיימים מקרים מובהקים של תפוצה גדולה הרבה יותר אצל עדה מסוימת, למשל מחלת טאי-זקס אצל יהודים אשכנזים.

בעולם המחלות הרב-גניות אין כמעט זכר לא-סימטריה מעין זו. הקומבינציות הסני”פיות מראות רק סטיות זעירות בהשוואה בין קבוצות אתניות. מדוע, אם כן, נעשים מחקרי אסוציאציה בקרב עדות מסוימות דווקא? למה בחרה חברת איי-די-ג'ין הירושלמית להתמקד באשכנזים, ואילו חברת דיקוד ג'נטיקס באיסלנדים?

התשובה המלאה היא בתחום הגנטיקה המתמטית-הסטטיסטית, ותקצר היריעה לפרטה כאן. אך העיקרון פשוט: קל הרבה יותר לזהות מהם אתרי הסני”פ התורמים למחלה, למשל לאסתמה, אם עובדים בקבוצה אנושית שעברה “צוואר בקבוק” גנטי באלף השנים האחרונות. ואכן, בשל פרעות שסבלו יהודי אירופה בימי הביניים היתה תקופה שבה שרדו רק כמה אלפי אשכנזים, ומהם, בנישואים תוך-עדתיים, נולדו כל המיליונים הקיימים כיום. האוכלוסייה באיסלנד, כ-400 אלף נפש, נוצרה מכ-2,000 ויקינגים שבאו מנורווגיה בשנת 1000 לספירה. תופעה מפתיעה ורלוונטית לעניין זה היא שהמחלות הרב-גניות אינן נפוצות יותר אצל האוכלוסיות המיוחדות, הן רק יכולות להיחקר שם ביתר קלות. גם העבודה בקבוצות גדולות של נבדקים מוכתבת על ידי הצרכים הסטטיסטיים בלבד, ואין בה משום ניסיון רע-כוונות להשתלט על נתוני אוכלוסייה שלמה. לפיכך, טענת הסטיגמה העדתית אינה תקפה כאן.

יתר על כן: באותם המקרים שאכן יש לעדה מסוימת “גנים רעים”, כמעט תמיד אין זו הגנטיקה, אלא הרפואה האפידמיולוגית הקלאסית שמצביעה על כך. למשל, ידוע שטרשת נפוצה שכיחה הרבה יותר אצל עמים צפוניים, וזאת בלי שיש לנו שמץ של מושג מה הם רצפי הדנ”א האחראיים לכך. נוצר איפוא מצב אבסורדי, שבו מופנים חצי ביקורת אל המטרה הלא-נכונה. ראוי להדגיש שגם אם בדרך זו או אחרת נגרמת לעדה כלשהי עוגמת נפש, היא זמנית בלבד. התוצאה ארוכת הטווח של מחקרים כאלה היא דיאגנוזה, טיפול וריפוי, הנלמדים בעזרת קבוצה אתנית אחת אך מועילים לחולים מכל העדות.

נראה איפוא שישנה כאן תגובת יתר. מחקרי האסוציאציה, שבעטיים בעצם מונו הוועדות, נעשים כיום בכל העולם, ויש בהם תקווה גדולה לפיתוח תרופות וטיפולים. בארצות שניחנו באוכלוסיות מתאימות, כגון איסלנד, נהפכים המחקרים למנוף כלכלי המקדם את הביוטכנולוגיה כולה. במחקרים אלה שואלים שאלה פשוטה: האם יש הבדל בין קבוצת חולים לקבוצת בריאים בסמן גנטי זה או אחר? אין לחוקר כל ידע על החולה מעבר לעצם קיום מחלתו, ידע המצוי בכל מחקר רפואי באשר הוא ולא רק במחקר גנטי. לא נראה, לכן, שיש כאן הפרת פרטיות יותר מאשר בכל מחקר אחר הנעשה בחולים. על הוועדות להקפיד שמחקרים גנטיים, כמו כל מחקר רפואי, ייעשו מתוך שמירה על סודיות מוחלטת ובפיקוח ועדת אתיקה מקומית או ארצית, כלומר בעזרת מנגנוני תחיקה משומנים הקיימים כבר מזמן. כמו כל התערבות כלכלית מופרזת מגבוה, הקמת מנגנונים ייחודיים דווקא לסוגים מיוחדים של מחקר גנטי עשויה להזיק יותר משתועיל.

הכותב הוא ראש מרכז הגנום במכון ויצמן למדע ויועץ לחברת הביוטכנולוגיה איי-די-ג'ין.