התגלה צלופח עם זוג מלתעות פנימי

מחקר חדש, שהתפרסם לאחרונה בכתב-העת “נייצ'ר”, מגלה כי גם בטבע קיים יצור המשתמש בזוג לסתות נוסף על מנת להרוג את טרפו

נעם לויתן ויונת אשחר, “גליליאו”

לחייזר בסדרת סרטי “הנוסע השמיני” זוג לסתות הממוקם בלועו, נוסף על הלסתות האימתניות שבפיו. כאשר הוא תוקף, חייזר זה מסוגל להניע את לסתות הלוע אל מחוץ לפיו על מנת להרוג את טרפו, לרוב איש צוות שאינו סיגורני ויבר. מחקר חדש, שהתפרסם לאחרונה בכתב-העת “נייצ'ר”, מגלה כי גם בטבע קיים יצור המשתמש בטקטיקה דומה כדי ללכוד את טרפו: יצור זה הוא המוּרֶנָה – צלופח, שאחדים ממיניו מגיעים לאורך של כשלושה מטרים.

דגים רבים בולעים את טרפם ביניקה; חלקם מרחיבים את חלל פיהם וכך יוצרים הפרש לחצים הגורם לשאיבת מים והמזון שבהם. אחרים תופסים את טרפם בפיהם ורק לאחר מכן יוצרים אפקט יניקה המעביר את הטרף מהפה לוושט.

לדגי גֶרֶם רבים יש בגרון זוג לסתות בעלות תנועה מוגבלת, לסתות הלוע (pharyngeal jaws), העוזרות בתהליך הבליעה – אם בסינון מזון מהמים ואם בריסוק המזון וטחינתו.
אך המורנות נתקלו בבעיה.

במקום לשאוב מזון אל לסתות הלוע

יותר מ-200 מינים של מורנות חיים במים טרופיים, לרוב בחורים בסלעים או בשוניות אלמוגים. המורנות נמצאות בתוך הסלע או השונית ורק ראשן מבצבץ החוצה, מראה המוכר לצוללנים רבים.

מבנה גופן – המותאם לסביבה זו – צר וארוך מכדי לאפשר יצירת תת-לחץ שיספיק לבליעת הטרף, שהוא לרוב דגים גדולים יחסית ויצורים גדולים אחרים, כתמנונים ודיונונים. במורנות ממלאות, לפיכך, לסתות הלוע תפקיד נוסף ודרמטי יותר.

בעזרת צילומי וידיאו במהירות גבוהה ותצלומי רנטגן, גילו ריטה מהטה (Mehta) ופיטר ויינרייט (Wainwright) מאוניברסיטת קליפורניה בדייוויס כי במקום לשאוב מזון אל לסתות הלוע, המורנות לוכדות את המזון בעזרת לסתות הפה (הלסתות ה”רגילות”) ששיניהן מעוקלות לעבר גרון המורנות, במבנה המונע מהטרף להימלט מפיהן.

בשלב זה לסתות הלוע – גם הן בעלות שיניים מעוקלות – עוזבות את מקומן מאחורי הגולגולת, נעות לתוך חלל הפה ולוכדות את הטרף. ברגע שהטרף נלכד בלסתות הלוע, לסתות הפה משחררות את אחיזתן ולסתות הלוע מושכות אותו לתוך הוושט, לבליעה. כלומר, לסתות הלוע של המורנות אינן ממתינות בלא תנועה עד שהטרף יגיע אליהן, אלא עוזרות בלכידת הטרף נוסף על סיוען בבליעתו. ברגע שהמורנה מצליחה לתפוס, אפילו חלקית, טרף בפיה, לסתות הלוע זזות אל תוך חלל הפה ומספקות נשיכה נוספת המבטיחה כי הטרף ייבלע – וכן את מקומה של המורנה כטורפת-על בשוניות האלמוגים.

תגלית זו, של לסתות פנימיות העוזרות בלכידת טרף, מייצגת סוג תגליות שכבר כמעט אינן קיימות כיום – תגלית של תופעה הקיימת בטבע ואיש לא ראה עד כה באמצעות התבוננות בלבד, בלא השלבים המקובלים במדע של ימינו, של פיתוח תיאוריות ובדיקתן.