שאלות לעתיד האנושות: האם נשלוט בגורל שמכתיבה הגנטיקה שלנו?

קייל אורוִויג כבר לא יכול לחכות, ממש “מגרד” לו לערוך ניסוי ש”יעצבן את האנשים”, בניסוחו. אורוויג, פרופסור באוניברסיטת פיטסברג, הוא מומחה לביולוגיה המסובכת של תאי זרע. הוא מתעניין במיוחד בשאלה איך תאי גזע מתמחים, המצויים באשכים, מייצרים תאי זרע. מדי פעם בפעם, פגם גנטי כלשהו מונע מתאי הגזע את השלמת התהליך, והזכר נעשה עקר עקב כך. אורוויג חשב על ניסוי שבו ישתמש תחילה בטכנולוגיה לעריכת גנים כדי לתקן את הפגם בתאי הגזע המייצרים תאי זרע, ולאחר מכן ישתיל את תאי הגזע המתוקנים בגופם של עכברים עקרים, כדי להדגים טיפול אפשרי בעקרות של גברים.

הרעיון נשמע פשוט למדי, ולדעת אורוויג, לא מסובך לנסות אותו. למען האמת, הוא כבר עוסק בהשתלות של תאי גזע המייצרים תאי זרע בעכברים זה 20 שנה. ועם זאת, התוצאות עשויות להיות הרות גורל. ניסוי מן הסוג שאורוויג חושב עליו, אם יצליח, יקרב את החברה למרחק נגיעה מקו הגבול האדום הלוהט ביותר בביולוגיה בת זמננו: שינוי הטקסט הגנטי של האדם באופן שיאפשר להעביר את השינוי לדורות הבאים.

אם יוכח ששינוי של שורת הנבט (תאי הרבייה, ביצית או זרע, שהדנ”א שלהם עובר לצאצאים – העורכים) הוא שינוי בטוח, יעיל וקביל מבחינה אתית, הוא עשוי להעניק למדענים כוח חסר תקדים: הכוח “לערוך” את הדנ”א של המין הביולוגי שלנו ולסלק ממנו את הפגיעוּת למחלות, למשל, אך גם הכוח לעשות מניפולציות בתורשה האנושית ו”לשפר” את המין, יעד שמחזיר אותנו לימים האפלים של תנועת האאוגניקה שהייתה פופולרית בשנות ה-20 של המאה ה-20 והגיעה לשיאה הקודר בגרמניה הנאצית.

אורוויג, בן אורגון רחב כתפיים וקצוץ שיער שנראה לבבי ונחוש, אינו מעלה בדעתו לחצות את גבולות האתיקה. אבל יש לו נטייה לעשות פרובוקציות. הוא מקווה שאם יציג ריפוי של עקרוּת בעכברים באמצעות שינויים גנטיים בהיקף צנוע, יעורר הדבר מוּדעות רחבה יותר לכך שעריכת גנים של בני אדם אינה אתגר טכני מופשט שיתגשם בעתיד הרחוק, אלא אפשרות קרובה בעלת השלכות רפואיות מעשיות. וזו הסיבה לכך שאורוויג אמר לאחרונה לעמית שלו: “בוא נעשה את זה ונעצבן כמה אנשים. נראה להם שזה אפשרי, ואז איש לא יוכל לומר שזה בלתי אפשרי. כך נגרום לאנשים להתחיל לדבר על זה.”

הסוגיה של שינויים בשורת הנבט קיבלה דחיפות יתרה בשנתיים האחרונות עקב גילויו של כלי רב־עוצמה לעריכת גנים בשם CRISPR/Cas9, המאפשר למדענים לשנות דנ”א של כל יצור, לרבות בני אדם, בדייקנות ובקלות חסרות תקדים. באפריל 2015 דיווחו חוקרים סיניים על הניסיון הראשון לערוך את הגנים של עובר אדם. הכותרות: “עריכת עוברים מציתה מחלוקת אדירה,” בכתב העת נייצ’ר ו-“האאוגניקה אורבת בצללי הקריספר,” בכתב העת סיינס, הראו על חששות חברתיים נרחבים. או בשפת המבזקים של התקשורת, האפשרות לעריכת גנים ליבתה פחדים מפני “תינוקות לפי הזמנה” ו”העצמה גנטית”.

אבל תא הזרע הצנוע הוא מטרה פחות שנויה במחלוקת. גם אם עריכת גנים בעובר נשארת אתגר גדול, מומחים רבים סבורים שגישה המציעה להתחיל בעריכת שינויים בנקודת המוצא של העובר, כלומר בתאי המין שמתלכדים ויוצרים זיגוטה, היא קלה יותר ואולי אף בטוחה יותר. עם זאת, ברגע שמשנים את התאים האלה, משנים למעשה את הגנום האנושי, מפני שהשינויים מוטמעים לתמיד בטקסט הגנטי של העוברים הנוצרים מהם. אורוויג הוא אחד מקומץ ביולוגים שרכשו ניסיון בהחדרת שינויים גנטיים ובהשתלת תאי גזע סְפֶּרמַטוֹגוֹניים (מיוונית: מייצרי תאי זרע), אותם תאים ברקמת האשכים המייצרים דורות אין־ספור של תאי זרע.

תחום המחקר של רפואת פריון צבר ניסיון מרשים ומתועד היטב של דחיפת חידושים טכנולוגיים לעבר היישום הקליני. עקרוּת היא גם עסק מסחרי גדול. אם אורוויג יצליח להראות שתיקון גנטי פשוט עשוי לפתור את הבעיה, ייווצר פיתוי גדול בהליך הרפואי הזה שעשוי להתאים לעשרות אלפי גברים שאינם מסוגלים לייצר זרע ושאין להם לפי שעה אפשרויות אחרות רבות; וכן גם לתעשיית ההפריה החוץ־גופית IVF)), שגלגלה לפי האומדנים כשני מיליארד דולר בארה”ב בשנה האחרונה, (ואולי פי עשרה בעולם כולו).

לפני שמאשרים טיפול כלשהו, חייבת להיות הוכחה לכך שהוא פועל, ושאינו גורם נזק מיותר. מדענים ידרשו לראות הוכחה כזאת לפני שיהיו מוכנים אפילו לחשוב על יצירת אדם שהגנים שלו עברו עריכה. אבל ניסויים כאלה כבר נערכים בבעלי חיים, והקו האדום עשוי להיחצות במהרה. זה יכול לקרות בסין, שם חוקרים כבר עשו כמה צעדי גישוש בעריכה של עוברי אדם (אמנם כאלה שאינם חיים). זה יכול לקרות בבריטניה, שם הממשלה אישרה את החוקיות של שינויים מסוימים בשורת הנבט, מן הסוג המכונה טיפול בהחלפת מיטוכונדריה [ותינוק ראשון נולד לאחר טיפול כזה בספטמבר 2016 – העורכים], ובפברואר 2016 אישרה ניסויים בעריכת גנים בעוברי אדם. וזה יכול לקרות במרפאה להפריה חוץ־גופית כלשהי, המסתמכת על מרשמים שפותחו במעבדות כמו זו של אורוויג.

“זה לא תיאורטי,” אומר אורוויג. “העכבר כבר כאן, והאדם מצוי במרחק לא רב בעתיד. פיסות התצרף מונחות כבר במקומן.”

להישאר רגועים ולהמשיך הלאה

אפשר שהוויכוח הזה על שינויים בשורת הנבט נראה מוכר, אבל הוא מתנהל עכשיו על קרקע חדשה לגמרי. מדענים החלו לרכוש יכולת הופכת עולמות לשכתב את שפת התורשה, כבר בתחילת שנות ה-70, כשביולוגים גילו שהם יכולים לבצע פעולות חיתוך והדבקה גסות בדנ”א באמצעות אנזימים שמוצו מחיידקים, ולהפיק מה שכונה דנ”א רקומביננטי. החידוש ההוא עורר חששות מפני חיידקים מסוכנים, מהונדסים בהנדסה גנטית, שיתפשטו מן המעבדות. ב-1974 השעו המדענים מרצונם את המחקר בדנ”א רקומביננטי, וב-1975 ערכו מפגש היסטורי בנושא במרכז הכנסים אסילומר בקליפורניה. חוקרים בכירים בביולוגיה מולקולרית, כגון דייוויד בולטימור, שעבד אז ב-MITT, התווכחו על מידת הבטיחות של הטכנולוגיה החדשה, והדיון הוליך לגיבוש הנחיות ממשלתיות לבקרה על המחקר. כנס אסילומר נתפס בצדק כמסמן קו פרשת מים תרבותי: מייקל רוג’רס פרסם תיאור מפורט של “קונגרס תיבת פנדורה” בכתב העת רולינג סטון, וכשההנחיות נכנסו לתוקף, הביוטכנולוגיה כבר הצטיירה כאחת התעשיות משַנות־המציאות של המאה ה-20.

אף על פי שהחברה קיבלה בתשואות את החלטתם של המדענים להכריז על הפסקה במרוץ המחקר הפזיז, מדענים רבים הרגישו שזו הייתה תגובה מוגזמת לחששות היפותטיים לגבי בטיחות הניסויים. ג’יימס ווטסון, אחד המגלים של מבנה הסליל הכפול של הדנ”א, כינה את ההחלטה “היסטריה חסרת שחר”.

מאז הכנס באסילומר, לעתים קרובות עלו גילויים שנויים במחלוקת בביולוגיה לדיון ציבורי, חוללו מהומה והביאו להתכנסות ועידות גדולות מלוות בהמון רעשי רקע צורמים. כשהאקדמיה הלאומית למדעים של ארה”ב דנה בשאלת הדנ”א הרקומביננטי ב-1977, פרסו מפגינים שמָחו נגד הנדסה גנטית שלט גדול שציטט את אדולף היטלר: “אנחנו נברא את הגזע המושלם”. כנס על שיבוט של בני אדם ב-2001 הפך לקרקס תקשורתי. רופאים סוררים, מומחים להפריה חוץ־גופית, נשבעו שישבטו תינוקות אדם. צוותי טלוויזיה עקבו אחר המתיימרים לשבט לכל מקום שהלכו (גם לשירותים). מגזין Wired הכריז על עמוד השער של אחד מגיליונותיו ב-2001: “מישהו ישבט אדם ב-122 החודשים הבאים.”

גם הפעם שוררת תחושת אי נחת ברורה בקרב מדענים, אבל הם חוששים שהשעיה נוספת שיגזרו על עצמם עלולה לעכב את התקדמות המחקר. ומה התוצאה? עוד ועידה. בדצמבר 2015, אירחה האקדמיה הלאומית למדעים“פסגה” בין־לאומית בוושינגטון (בשיתוף עם החברה המלכותית הבריטית והאקדמיה הסינית למדעים). דייוויד בולטימור הסכים ששינויים בתורשה של בני אדם נותרו עדיין בגדר “לא יעלה על הדעת” בגלל אמצעי ההנדסה הגנטית המסורבלים והלא יעילים מן הדור הראשון. “ואולם, במרוצת השנים, מה ש’לא יעלה על הדעת’, נעשה ‘מתקבל על הדעת'”, אמר, “והיום אנו מרגישים שאנחנו קרובים יותר לאפשרות לשנות את התורשה של בני אדם.” השאלה החשובה ביותר היא, לדברי בולטימור, “איך, אם בכלל, אנחנו כחברה רוצים להשתמש ביכולת הזאת?”

התשובה, כפי שהסתמנה בעיני כל מי שנכח בכל שלושת ימי הכנס, כמוני, הייתה כנראה: איננו בטוחים, אבל יש המון זמן כדי לחשוב על השאלה ביסודיות. הרצאות רבות מספור, לרבות הרצאה מרכזית של חוקר הגנום אריק לנדר ממכון ברוד ב-MITT ומאוניברסיטת הרווארד, הדגישו את המכשולים הטכניים ואת היעדרם של צרכים רפואיים חיוניים המצדיקים שינוים בשורת הנבט של האדם בעתיד הנראה לעין. “לפני שאנחנו מכניסים שינויים קבועים במאגר הגנים של האדם,” הזהיר לנדר, “עלינו לשקול נקיטת זהירות יתרה.”

מארגני הכנס עקפו במיומנות מרשימה את האפשרות שתצמח ממנו השעיה כמו שקרה באסילומר. בולטימור הקריא הצהרה שנוסחה בקפדנות רבה בידי המארגנים ובה הם הכירו בכך שיהיה זה “חוסר אחריות” לנסות לעבוד על עריכה של שורת הנבט של האדם במרפאה בתקופה זו. במושב הסיום של הפסגה הוא הוסיף והסביר שהמארגנים נמנעו בכוונה תחילה מקריאה לאיסור או להשעיה. “לא רצינו להשתמש בשום מילה מן המילים האלה,” אמר. “ולא השתמשנו בהן.” מחקר בסיסי יכול וצריך להתנהל ללא שום מכשול, אבל הציבור אינו צריך להיות מודאג מן התפתחויות צפויות: יישומים של עריכת תאים משורת הנבט בבני אדם אינם מתקבלים על הדעת, אינם נחוצים ובוודאי אין הם ממתינים מעבר לפינה.

לא כל האנשים בקהילה המדעית רואים כך את פני הדברים. המארגנים של הכנס בוושינגטון ניסחו את הסוגיה במונחים של “מתי, אם בכלל”. אבל צירוף מילים שונה צץ לעתים קרובות בשיחות פרטיות עם ביולוגים, כששואלים אותם על התחזיות לגבי שימוש בעריכה גנטית של שורת הנבט. וצירוף המילים הוא: “בלתי נמנע”.

לוח הזמנים

מקצת המדענים ראו בכנס האקדמיות הלאומיות מאמץ “לחזק את הסטטוס קוו,” לדברי הביולוג ג’ורג’ צ’רץ’ מבית הספר לרפואה של הרווארד. “בעצם הם רוצים להרגיע את הציבור,” הוא אומר. “זו הייתה המטרה שלהם. ובלי שום קשר למה שאמרנו, זו נועדה להיות המטרה. אינני רוצה להסעיר את הרוחות [של הציבור] ואינני רוצה להרגיע אותם. אני רוצה שהציבור יקבל תמונת מצב מדויקת, ויֵדע לאן הדברים מתקדמים.” והציבור צריך להתחיל לחשוב עכשיו על הנושא של עריכת גנים בגנום האנושי, לדברי צ’רץ’, מפני שהמדע כבר מתחיל להיתקל בקו האדום.

על אף הסבך הענף של תקנות בין־לאומיות המסדירות את המחקר בעוברי אדם, צ’רץ’ ואחרים סבורים שיצירת תאי מין שעברו עריכת גנים במבחנה (המונח המדעי הוא “גמטוגנזה חוץ־גופית” ובראשי תיבות, IVG) כבר עברה כברת דרך לא מבוטלת בשנים האחרונות, וזאת, בלי למשוך תשומת לב ציבורית ובלי לעורר אותה אי נחת אתית שנקשרו בעריכת גנים בעוברים.

“במונחים של הטכנולוגיה, אנחנו עכשיו במצב של ‘היכון לתזוזה’,” אומר איי גלן כהן, מומחה לביואתיקה בבית הספר למשפטים של הרווארד. “שיטת IVG קרובה לקו הזינוק הרבה יותר מכל שיטה אחרת.” ואומרת אינה דונברינסקי, מומחית לביולוגיה של רבייה באוניברסיטת קלגרי בקנדה, העובדת על עריכת גנים בחיות גדולות כגון חזירים: “בתיאוריה, אנחנו יכולים לעשות את זה. אבל מבחינה מעשית, איש אינו מעז אפילו לגעת בנושא בגלל הסוגיות האתיות.”

אם עריכה גנטית של תאי שורת הנבט באדם היא בלתי נמנעת, על אף החששות האתיים (ואיסורים על פי חוק בארצות רבות), איך היא תיעשה? השערות בנושא נהיו לכעין משחק חברתי בקרב הביולוגים, אך אני פניתי לצ’רץ’, עתידן מובהק בתפיסתו, כדי לקבל ממנו תרחיש מתקבל על הדעת. הוא שמח לשתף פעולה.

צ’רץ’ סבור שהעבודה על שורת הנבט תצליח לחצות את הרוביקון מפני שתאי זרע אינם מעוררים אותם רגשות נלהבים של שמירה על האתיקה, כפי שמעורר עיסוק כזה בעוברים או אפילו בתאי ביצית. (כהן הביו־אתיקן מסכים: “אנשים אינם סבורים שאוננות היא רצח עם.”) הוא חושב גם שריפוי גני, ולא קריספר כשהוא לעצמו, יכין את הבמה לשינוי המהפכני הזה, מאחר שטיפול כזה כבר התקבל: מנהל המזון והתרופות של ארה”ב (FDA) כבר התיר ביצוע של ניסויים רבים בריפוי גֶני של תאים סומַטיים (כלומר, תאי גוף שאינם תאי רבייה, כלומר אינם משתייכים לשורת הנבט). “ריפוי גֶני נעשה אצל ילדים צעירים והוא ייעשה בילדים צעירים יותר ויותר,” אומר צ’רץ’.

במקרה שזכה לפרסום רב בסתיו 2015, לדוגמה, חוקרים בריטיים השתמשו בשיטות לעריכת גנים כדי לשנות תאים ממערכת החיסון של תינוק שחלה בלויקמיה. הקפיצה מן המצב הנוכחי לטיפול גֶני בתאי נבט, לדעת צ’רץ’, לא תקרה אצל עוברים של אדם אלא בתאים הצנועים ביותר בגוף האדם, המצוי בשפע רב וקל לנהוג בהם “בזבוז”: תאי הזרע. לדעתו, תאי זרע שנעשתה בהם עריכת גנים יחסכו מזוגות את הסבל הכרוך בהחלטה להמית עוברים שהתקבלו בהפריית מבחנה, ושבסריקה שנערכה טרם החדרתם לרחם התגלה שהם נשאים של מומים חמורים או מחלות הנגרמים מפגיעה בגן יחיד. “אולי מחצית מן האנשים בארה”ב כבר אינם מרגישים שלמים עם המתה של עוברים, אבל אני חושב שאנשים ירגישו נוח יותר עם הרעיון של שינוי גנטי של תאי זרע,” הוא אומר. “עוברים לא ימותו.”

לדברי צ’רץ’ הוא רואה שתי מטרות מובנות מאליהן לעריכה: מומים ומחלות הנגרמים מפגיעה בגן יחיד (כגון מחלת טאי-זקס) ועקרוּת. “אפשר לעשות את זה גם בתאי גזע סְפֶּרמַטוֹגוֹניים של אדם,” הוא אומר, ומתכוון לתאי הגזע המומחים באשכי אדם המייצרים מדי יום ביומו מיליונים רבים מספור של שחיינים חסרי דעת – תאי הזרע. “לאנשים לא אכפת מה קורה לתאים הסְפֶּרמַטוֹגוֹניים. רוב האנשים אפילו לא יודעים לבטא את שמם. אז לא מפריע להם שנתעסק בהם, נכון? אפשר לעשות כל מיני דברים כדי להראות שהתאים מתפקדים באופן תקין: שסילקנו את תאי הזרע שאינם יכולים לשחות, ושלקחנו את תאי הגזע שלהם וייצרנו מהם תאים המסוגלים לשחות. אפשר לבחון את זה במעבדה בלי מעורבות כלשהי של ביציות. ואז, במרפאת הפוריות, האבא יגיד, ‘הי, אלה תאי זרע ממש מוצלחים. בואו ננסה אותם ונראה מה הם יכולים לעשות.’ ואינני יודע מי יכול לנסות למנוע מהם לעשות את זה.”

באשר ללוח הזמנים, צ’רץ’ אומר, “אני סבור שבקרוב יהיו פתרונות קליניים רבים לעקרות, שמעורב בהם טיפול גני.”

כמה קרוב?

“בערך בעוד שנתיים-שלוש,” הוא אומר. “יהיה קשה מאוד להתנגד לזה.”

בהרצאה שלו בכנס של האקדמיה הלאומית למדעים, הציג אורוויג שקופית שנאמר בה: “טיפול גני בתאי שורת הנבט ניתן לביצוע היום.” אחר כך, לדברי אורוויג, חבר בוועדה המתכננת ניגש אליו מאחורי הבמה ואמר לו: “טיפול גני בשורת הנבט זה משהו שעומד לקרות. אני ערב לכך.” העמדה הזאת לא הגיעה לכלל ביטוי בגילוי הדעת המסכם שפורסם בגמר הכנס. אבל אורוויג נדלק.

“מלכתחילה זה היה משהו שרציתי לעשות במסתרים, אבל עכשיו הרגשתי כאילו אמרו לי: ‘לך על זה!’ תנו לי לעבוד ולהוכיח לכם שאני יכול לעשות את זה.”

בבעלי חיים, כמובן.

דחיפה קלה במורד

במרחק צעדים מעטים ממשרדו של אורוויג מצוי מתחם חדרים ששוכנים בהם מאות עכברים. לפני שנכנסים חייבים ללבוש חלוק, לכסות את הנעליים ולעטות מסכה, לא מפני שהעכברים עלולים להדביק את האורחים במשהו, אלא מפני שהעכברים עלולים להידבק במשהו שהאורחים מכניסים אִתם. ברבים מן הכלובים מצויים עכברים “ערומים”: עכברים קטנים ורודים בעלי עור מקומט שנראים קצת כמו שקי אשכים בעלי עיניים, אוזניים ורגליים. הם ערומים משום שהם צאצאים של הכלאות שנועדו להחליש את מערכת החיסון שלהם, כך שיוכלו לקלוט תאים מושתלים ממינים ביולוגיים אחרים – למשל, תאי גזע סְפֶּרמַטוֹגוֹניים אנושיים הנושאים מוטציות – ולאפשר לחוקרים ללמוד את הביולוגיה של העקרות של זכרים.

אם, כמו שאומר צ’רץ’, “הכול ייעשה תחילה בבעלי חיים,” הדרך לשינויים בשורת הנבט האנושית תעבור בחדרים כמו אלה. אמנם קריספר מייעל את ביצוע המשימה (“מדהים כמה שזה קל!” אומר אורוויג), אבל מדענים ידעו כיצד לשנות גנים של תאים מייצרי זרע כבר לפני יותר מ-20 שנה, מאז 1994 כשהביולוג רלף ברינסטר מאוניברסיטת פנסילבניה (המנחה של אורוויג) ביצע את הניסויים החלוציים בעכברים.

לעקרוּת של זכרים יש סיבות רבות, לרבות בעיות של חסימות “צנרת”, תקלות בתהליך המורכב להדהים של ייצור תאי זרע, ותאי זרע בעלי כושר תנועה ירוד. אבל במקרים רבים, זכרים אינם מסוגלים כלל לייצר תאי זרע; לדברי אורוויג, ההפרעה הקרויה אַזוֹאוֹסְפֶּרמִיה לא־חסימתית (היעדר תאי זרע שלא עקב חסימה) פוגעת בכ-350,0000 גברים בארה”ב. כמה גֶנים נמצאו קשורים לכשל בייצור תאי זרע, לרבות הגנים 11tex ו- sohlh11, והמקרים האלה הם הרקע לניסוי שאורוויג משתוקק לעשות.

אורוויג מבקש לקחת עכברים עקרים הנושאים גרסה פגומה של אחד הגנים האלה, לסלק את תאי הגזע מן האשכים שלהם ולתקן את הפגם באמצעות שיטות חדשות של עריכת גנים. לאחר שתאי הגזע שעברו עריכה יתרבו במידה מספקת בתרבית תאים, ויעברו סריקה שתוודא שנעשה בהם השינוי הנכון, יהיה אפשר לשתול אותם בחזרה באשכֵי העכברים. בניסויים כאלה בבעלי חיים לכל הפחות נחסך הצורך בבדיקות מולקולריות מסובכות: אם עריכת הגנים תצליח, אורוויג ידע זאת בתוך חודשיים מפני שהזכרים העקרים יפגינו בבירור את יכולתם להפרות.

אנחנו משתילים תאי גזע כבר 25 שנים כמעט בכל מין ביולוגי: בעכברים, בחולדות, בשרקנים, בכבשים, בעִזים, בחזירים, בכלבים ובקופים,” אומר אורוויג. זה מקיף נתח רחב למדי של אבולוציה, ובכל הזמן הזה, בכל בעלי החיים האלה, ככל הידוע לנו, לא קרה שום דבר רע.” זו הסיבה לאופטימיות של אורוויג, הבטוח ביכולתו להראות שעריכה של גנים בתאי גזע של עכברים יכולה לתקן עקרות.

הניסוי שהוא מציע עשוי להיראות בלתי מזיק, אבל כשעורכים גנים של תאים המייצרים תאי זרע, למעשה מחוללים שינוי קבוע בשורת הנבט, מפני שתאי הזרע שמתקבלים מתאי הגזע האלה מעבירים את התיקון הלאה, לדור הבא. טיפול פוטנציאלי בעקרות של זכרים יחצה אפוא את הקו האדום. ואף על פי שאורוויג אינו מתכנן לעשות במעבדתו בפיטסבורג את הצעד המתבקש הבא בתאי אדם, הדגמה מוצלחת קדם־קלינית בעכברים ובפרימטים יכולה לדחוף חוקרים במגזר הפרטי לנסות זאת. במגזר הפרטי ייעשו הצעדים האחרונים האלה, סבור צ’רץ’: “הניסויים בעריכת גנים של תאי זרע יסתמכו על מימון פרטי,” הוא אומר, “בדיוק כמו טיפולים אחרים.”

מובן שפיתוח טיפול קליני כזה יעמוד בפני משוכות טכניות. קודם כול, המדענים יצטרכו למצוא דרך לשמר תאי גזע סְפֶּרמַטוֹגוֹניים של אדם די זמן כדי לברור את המתאימים להשתלה, משימה שעדיין אינה פשוטה כלל וכלל. אבל תאי הגזע הזכריים האלה הם מטרה נייחת לעומת עוברים, שהם דינמיים ומשתנים במהירות. החוקרים הסיניים שניסו לערוך גנים בעוברים בעזרת קריספר, למשל, דיווחו הן על “מוטציות לא רצויות” והן על “תאי מוזאיקה”, דבר שמשמעותו היא שכמה מן התאים בעובר מעידים על עריכה מוצלחת, ואילו באחרים היא נכשלה. יותר מזה, אפשר לסרוק את הדנ”א של תאי גזע שעברו עריכת גנים עוד לפני שמגיעים להפריה ולייצור עובר.

זה הדבר שמעמיד את הניסוי הפוטנציאלי של אורוויג בעכברים בעמדה לא נוחה מבחינה פוליטית. בשל איסורים שקבע הקונגרס בשנות ה-90, המכונים הלאומיים לבריאות של ארה”ב (NIH) אינם יכולים לממן שום מחקר הכרוך בהמתה של עוברי אדם. גרסה בתאי אדם של הניסוי שאורוויג מציע לעשות בעכברים עשויה לעקוף את האיסורים, אבל קרוב לוודאי שהיא תיתקל במכשול חדש שהעמיד בית הנבחרים שבועיים לאחר פסגת דצמבר שעסקה בעריכת גנים. בקטע של שני משפטים שנקבר בתוך חשבון ההוצאות הכלליות מ-2015 שמחזיק 2,009 עמודים, השתמש הקונגרס בלשון האוסרת על ה-FDA לשקול התערבות רפואית כלשהי המסתמכת על שימוש בעוברים שעברו עריכת גנים; הניסוח אינו אוסר באופן מפורש עריכה של תאי נבט, אבל הנרי גרילי, פרופסור למשפטים מאוניברסיטת סטנפורד סבור ש”ה-FDA עשוי לנקוט עמדה האומרת שתאי הזרע האלה הם תאי אדם שעברו מניפולציות שאינן מזעריות, דבר המחייב אישור של ה-FDA כמו זה הניתן לתרופה או למוצר ביולוגי.” הקטע הרגולטורי הזה, כך הוא סבור, עשוי להאריך את לוח הזמנים של צ’רץ’ בעשור או שניים.

אין זה אומר שהניסוי של אורוויג בעכברים יהיה בניגוד לחוק, אלא רק דחיפה קלילה בכיוון המדרון החלקלק לעבר שינויים בשורת הנבט. הצעד החוצה את הקו האדום עשוי להתרחש במרפאות פרטיות להפריה חוץ־גופית, שיש להן היסטוריה ארוכה (ומפוקפקת) של מתיחת הגבולות בכל הקשור לטכנולוגיות פוריות חדשות. “הטכנולוגיה הזאת קלה כל כך ליישום עד כי די באדם אחד עם קצת חוצפה, שישתף פעולה עם מרפאה להפריה חוץ־גופית, וינסה את מזלו,” אומר ג’ורג’ דיילי, ביולוג חוקר תאי גזע בבית החולים לילדים בבוסטון. “זה מתחיל לנוע במדרון, ואנשים צריכים להתחיל לחשוב על זה,” הוא אומר. “מדובר בטיפול פוריות שעשוי להיות טכנולוגיה משבשת.”

קרוב לוודאי שזה לא יקרה בארה”ב, אלא אם התפיסה של שינויים בשורת הנבט, הן של הציבור והן של הפוליטיקאים, תיעשה גמישה יותר, אבל אורוויג מתכונן בשקט לקראת היום העומד לבוא. “אנחנו מתכוונים לעבוד קשה מאחורי הקלעים,” הוא אומר, “עד שהשקפת העולם תשתנה.”

חציית גבולות

“השקפת העולם” על עריכה של תאי שורת הנבט היא מסובכת ורצופת סתירות. לפי ניתוח של 17 סקרי דעת קהל, שנעשה לאחרונה והתפרסם בכתב העת לרפואה של ניו אינגלנד רוב האמריקנים אינם אוהדים את הרעיון של עריכת גנים בעוברים וגם לא בתאי נבט. ועם זאת, בסתירה לכך, רוב האנשים תומכים בעריכת גנים בבוגרים “המכוונת למניעה של העברת מחלות מסוימות בתורשה מהורים לילדיהם.” (רוברט ג’יי בלנדון, המחבר הראשי של המחקר, אומר שכל התערבות אצל אדם בוגר שיש לה השפעה חיובית על הדור הבא, לרבות תאי נבט, תזכה ל”תמיכה ציבורית ניכרת.”) יותר מזה, המחקר הראה שרבים מסקרי דעת הקהל האלה מציגים את השאלות בשפה ש”אינה בהכרח מדויקת מבחינה מדעית”. במילים אחרות, אף על פי שהכנס של האקדמיות הלאומיות בדצמבר 2015 הסתיים בהתחייבות להמשיך את השיח הציבורי על עריכה של תאי שורת הנבט, אין זה ברור שהציבור מבין אפילו את המונחים שבהם מתנהל השיח. ובשעה שהפורומים הציבוריים טורחים על מציאת אוצר מילים יעיל, המדע דוהר קדימה.

בעת ששוחחנו במשרדו באביב 2016, אורוויג נד בראשו לעבר תדפיס של מאמר מדעי שנח על שולחנו. “אני ממש אוהב את המאמר הזה,” אמר. הוא התכוון למחקר שערכה קבוצה בראשות קי ז’ו מן האקדמיה הסינית למדעים והתפרסם במארס 2016. בעיקרו של דבר, הניסוי סיפק מתכון לייצור חוץ־גופי של תאי נבט.

החוקרים הראו שהם יכולים לייצר תאי גזע המייצרים תאי זרע בצלחת תרבית; בשיטה המשמשת כיום מרפאות להפריה חוץ־גופית, הם יכלו להזריק את התאים האלה לתאי ביצה וליצור עכברים זכרים פוריים. פרופסור דיילי מהרווארד אומר על ההתקדמות הזאת: “עם ההוספה של קריספר, מקבלים ‘עולם חדש מופלא’.”

כשהסופר אלדוס האקסלי דמיין את העולם החדש המופלא בספרו מ-1932, הסיפור התרחש במשטר רודני, ללא גבולות בין ארצות וללא שום פיקוח מקומי. בעולם של ימינו, אם נעשית עריכה של תאי שורת נבט במקום כלשהו, פירוש הדבר שהיא תיעשה בכל העולם. “רגולציה נעשית באופן שונה בכל ארץ, אבל המדע חוצה גבולות,” אומר פרופסור כהן מבית הספר למשפטים של הרווארד. גם אילו היו בארה”ב חוקים המונעים שינויים בתאי שורת הנבט, תידרש חומה גבוהה הרבה יותר מזו שמציע דונלד טראמפ כדי לבודד את שורות הנבט של ארה”ב מחדירה, ביום מן הימים, של דנ”א תוצר־עריכה.

“אם נדמיין תרחיש של העולם בעוד מאה שנה מעכשיו, הרי אם יש מישהו שעושה זאת במקום כלשהו, זה יהיה סוף המשחק,” אומר כהן. “עם הזמן האנשים האלה יזדווגו ויעמידו צאצאים, ויעברו גבולות, ובסופו של דבר הם יגיעו אל חופינו. ואם ייפתרו הסוגיות של בטיחות ויעילות, בלתי נמנע שאנשים כאלה [צאצאי הפריות עם דנ”א שעבר עריכה] יסבבו בעולם, וגם הם יתרבו, והם יגיעו גם לארצנו, והשינויים שהם נושאים ייכנסו למאגר הגנים של ארה”ב.”

בעת שאני מבקר אצל אורוויג, הוא מעיף מבט אל המחשב שעל שולחנו. עיתונאי שלח לו דוא”ל וביקש ממנו להגיב על עוד ניסוי המתקרב למרחק התחככות עם הקו האדום: קבוצה בסין דיווחה זה עתה על ניסיונה לערוך עוברי אדם (לא חיים) כדי להעניק להם עמידות להדבקה ב-HIV. “בסופו של דבר נלמד להשתמש באוצר מילים המכיר בכך שאנחנו שם,” אומר אורוויג. “אבל אני מרגיש שאנחנו כבר שם.”